לדמותו של מנהיג
פרשתנו פותחת את תקופת הגלות של עם ישראל ויחד עם זאת גם מתחילה את פעמי הגאולה. כפי שלמדונו רז"ל שגלות וגאולה באות ביחד ולא זו אף זו שרק מאחת ניתן להבין את השניה.
מכך צריכים אנו ללמוד מהקורות ולהבין מה הוא דבר ד' אל האדם אף בדורנו, שהרי אין בתורה סתם סיפורים בעלמא, אלא הכל דבר ד' לאדם היאך ינהג בעולמו.
משה רבינו במעמד הסנה ממונה ע"י הקב"ה ללכת לגאול את ישראל. אך משה לא משתכנע ופותח בדו-שיח עם הקב"ה. במהלך ה"משא ומתן", עם קודשא בריך הוא, אומר הוא "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד'" ויש להבין מהי כוונתו של משה ומהי תשובתו של הקב"ה?
משה שנולד וניצל בזכות האחוה שהצליחה בביתו, גדל בבית פרעה, ולא היה בסביבה יהודית, אף כי עד הגמלו הוא אצל אמו. לכן חושש משה ואומר: הן בני ישראל יודעים שצריכה לבא הגאולה; אך האם יאמינו שהגאולה מתגלה בעולם על ידי והרי לא יאמינו כי נראה ד' אלי. לא שלא יאמינו במהלכה של הגאולה, רק שלא יאמינו לי שנגלה אלי ד'. שהרי לא הכירו אותי ולא יודעים אותי כאחד הגדול בתורה ועוסק בה; ולא כאחד "משלהם" כביכול, כיון שגדלתי בבית פרעה.
שכן כאשר גדל משה "ויצא אל אחיו", אמנם רגילים אנו לומר שיצא אל אחיו, כלומר אל עם ישראל, אך מעיון מעמיק יותר אין דבר זה מובן כלל וכלל. משה הגדל בבית פרעה הינו בעצם יורש העצר של פרעה ואמנם יודע הוא כי מבחינה ביולוגית אחיו הם עם ישראל, אך מבחינה תרבותית אחיו הם המצרים ושואל משה את עצמו מי הם הראויים להיקרא אחיו המצרים או העבריים. והוא יוצא לחפש את האחווה (כפי שעשה זאת יוסף לפניו וזו הסיבה לענ"ד שמשה הוא זה שיקח את עצמות יוסף עמו) ובתחילה חושב שמצאה אצל ישראל, כאשר מציל את העברי מידי המצרי, אך כאשר מתברר לו כי גם העברים נצים ואינם רוצים בו, הוא מתייאש הן מאלה והן מאלה ולכן פונה הוא אל עבר מדיין, מבני בניו של אברהם שמנהיגם - יתרו - פירש מעבודה זרה ולכן מהווה בעיני משה תחליף ראוי לעברים, כמועמדים להמשיך דרכו של אברהם. ואל נחשוב שמשום שהרג מצרי הוצרך לברח שהרי הוא הינו נסיך מצרים שבשבט פיו ממית ומחיה, אלא גילה במעשיו שבחר בעבריים נגד המצריים, דבר המעמידו כבוגד במצרים. אך במעמד הסנה מברר הקב"ה למשה שאמנם צדק בבחירתו הראשונה והעברים הם אחיו באמת והם הצריכים להיגאל. ומכאן ואילך עוסקת הפרשה בתיאור התהליכים של גאולת ישראל ממצרים עם כל הבעיות העלולות להתעורר, מפקפוק באמיתות השליח ועד לחוסר אמונה בהגיע הזמן לצאת.
וא"כ שואל משה, היאך תתגלה הגאולה בעולם באמצעות מישהו כמוני שלכאורה אינו ראוי לכך, ועוד שהיה ראוי אהרון דוקא להיות המושיע שהרי היה נביא עוד במצרים.
על כך נותן לו הקב"ה אות והמטה נהפך לנחש, אך הפלא אינו בזה, שהרי את אותו הדבר גם החרטומים יכולים לעשות, אך הנס הוא בשלב השני כאשר נהפך הנחש חזרה למטה; שהרי ראש המטה נהפך לראש הנחש, אם כן באמרו ית' למשה "שלח ידך ואחז בזנבו", היה צריך להיות זנב המטה בכפו, אך "ויהי למטה בכפו", נהפך זנב הנחש להיות המטה, כאמרו אע"פ שחושב אתה שיחשבו ישראל שאינך ראוי אלא להיות לזנב אני עושה אותך לראש. ועל כך שחשד משה בישראל שיחוו דיעה את ד', על כך שחשב משה שיבואו ישראל להרהר אחר מידותיו, לקה בצרעת בידו כי בא ד' ללמד למשה ולנו שהגאולה אינה באה, אלא כפי רצונו ית', שאין הגאולה אלא גילוי שמו בעולם בארבע אותיותיו.
שכן כאשר גדל משה "ויצא אל אחיו", אמנם רגילים אנו לומר שיצא אל אחיו, כלומר אל עם ישראל, אך מעיון מעמיק יותר אין דבר זה מובן כלל וכלל. משה הגדל בבית פרעה הינו בעצם יורש העצר של פרעה ואמנם יודע הוא כי מבחינה ביולוגית אחיו הם עם ישראל, אך מבחינה תרבותית אחיו הם המצרים ושואל משה את עצמו מי הם הראויים להיקרא אחיו המצרים או העבריים. והוא יוצא לחפש את האחווה (כפי שעשה זאת יוסף לפניו וזו הסיבה לענ"ד שמשה הוא זה שיקח את עצמות יוסף עמו) ובתחילה חושב שמצאה אצל ישראל, כאשר מציל את העברי מידי המצרי, אך כאשר מתברר לו כי גם העברים נצים ואינם רוצים בו, הוא מתייאש הן מאלה והן מאלה ולכן פונה הוא אל עבר מדיין, מבני בניו של אברהם שמנהיגם - יתרו - פירש מעבודה זרה ולכן מהווה בעיני משה תחליף ראוי לעברים, כמועמדים להמשיך דרכו של אברהם. ואל נחשוב שמשום שהרג מצרי הוצרך לברח שהרי הוא הינו נסיך מצרים שבשבט פיו ממית ומחיה, אלא גילה במעשיו שבחר בעבריים נגד המצריים, דבר המעמידו כבוגד במצרים. אך במעמד הסנה מברר הקב"ה למשה שאמנם צדק בבחירתו הראשונה והעברים הם אחיו באמת והם הצריכים להיגאל. ומכאן והילך עוסקת הפרשה בתיאור התהליכים של גאולת ישראל ממצרים עם כל הבעיות העלולות להתעורר, מפקפוק באמיתות השליח ועד לחוסר אמונה בהגיע הזמן לצאת.
ולכן לשאלתו הקודמת של משה "ואמרו לי מה שמו" אומר לו הקב"ה "אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ויאמר עוד ... ד' אלקי אבותיכם אלקי אברהם .... זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". וקשה: מדוע חוזר הקב"ה ומוסיף עוד על אמרו? אלא צריך להבין ששמו של הקב"ה הוא גילוי מלכותו וכאשר נמצאים ישראל בגלות, אף שמו ית' נסתר. ואין ישראל בגלות יכולים לראות הארת שמו, אם כן שאל משה אם ישאלוני מה שמו, כיצד מתגלה שמו כאן ועכשיו מה אומר אליהם? עונה לו הקב"ה אהיה אשר אהיה, בכל מצב שבו עם ישראל גם אני שם כפי אמרו ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה" שגולה שכינה עם ישראל ולכן כאשר מאריכים ישראל את הגלות מונעים הם בכך את התגלות שמו יתברך בעולם, ולאחר שיבינו זאת יוכל להתגלות שמי ממש בקרב הארץ ויתגלה לישראל ולפרעה "שאני ד' בקרב הארץ" שם הוי"ה ברוך הוא בארבע אותיותיו היה הווה ויהיה. וכשיתגלה שמו של הקב"ה בקרב הארץ במחייתו של עמלק במ"ב.
ואין לנו לאמר להקב"ה כיצד צריך להביא הגאולה, אלא הוא יביאנה כפי רצונו אף ע"י מי שלנו אינו נראה ראוי וכדאי לכך. אך לפי שבאה גאולה על ידם מתברר ומתגלה שאמנם ראויים הם ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר. והבן.
שבת שלום
