דיון ספרותי - ענבי זעם

פלגיה

New member
דיון ספרותי - ענבי זעם


הימים הם ימי השפל הכלכלי הגדול, שנות העשרים והשלושים בארצות הברית. טרקטורים רומסים את בתי האריסים, משמידים אותם ואת חלקות האדמה הקטנות הנכבשות בידי נציגי בנקים וספסרי קרקעות.
משפחות-משפחות, המגורשים נודדים בעקבות מזלם האבוד לעבר הקצה האחר של המדינה, אל קליפורניה "הארץ המובטחת". סיפור העלילה הדרמתי, הקולנועי, של ענבי זעם, מתמקד בנדודיה של משפחה אחת היוצאת למסע חיים בלתי-נשכח, אשר בניה מעמידים במבחן את כוח הרצון הפיזי והמוסרי בעודם מנהלים מאבק הישרדות בפיתולי הדרך רצופת ההפתעות.

אני בעבודה עכשיו, ואין לי זמן לנסח שאלות כרגע, אז נראה לי שכדאי להתחיל דיון פתוח. על התמה העיקרית של הספר - הכלכלית, ובעיקר הגישה שלו כלפי הקפיטליזם, על מקומה של המשפחה בזמן שבו משתנים כללי המשחק, על מקומה של הדת (בדמות הכומר לשעבר ג'ים קייסי המצטרף לחבורה, ועל מה שתרצו.
 
קראתי אותו די מזמן, הוא אחד הספרים החשובים

ביותר שקראתי בגלל בורותי הגמורה בהיסטוריה האמריקאית. מה שכן הפריע לי זו החד צדדיות או אם תרצו השחור-לבן שבספר. כל האוקים הוצגו כבורים, אך טובים ולבביים. בין הפליטים, אין אנשים רעים, פושעים או פורעי חוק. כולם אנשים טובי לב, עוזרים לזולת, נטולי קנאה, אגואיזם או יצר הרע. מאידך, כל תושבי קליפורניה, בין אם הם בעלי אדמות עשירים, חקלאים קטנים או נערים שעובדים בתחנות דלק, אנשים פחדנים, אלימים, גזענים, שכל תחליטם בחיים היא לשנוא ולהתעלל בפליטים, תוך שהם צוחקים צחוק שטני למראה סבלם.

הסצנה האחרונה קראה אותי לחלוטין. אחד המקרים הבודדים שגרמו לי להתייפח גם ימים לאחר סיום הקריאה.
 

פלגיה

New member
אני מסכימה איתך בנוגע לחד-צדדיות

נראה לי שזה לא שסטיינבק לא ידע להציג מורכבות, אלא שהוא לא רצה. נראה לי שהפלקטיות היא חלק מהעניין כאן, כי הוא רצה להציג עוול.

והסצנה האחרונה באמת קורעת לב.
 

just add water

New member
קראתי את הספר לפני שנים

והוא אחד מה-3 הכי טובים שקראתי.
לכן לא קראתי אותו שוב. הוא השאיר עלי כזה רושם ואני חוששת להתאכזב.
הסצינה האחרונה לא נמחקה מראשי עד היום. מדהים מדהים מדהים.
 

פלגיה

New member
זו אמירה מעניינת מאוד

הספר השאיר עליי רושם חזק מאוד כנערה, ולכן קראתי אותו שוב, כדי לבדוק האם הרושם עודנו חזק.

סצנת הסיום כמובן מאוד חזקה, אבל גם מאוד סימבולית. היא אמורה לסמל תקווה, אבל מהסוג הנואש ביותר.
 

פלגיה

New member
הרקע ההיסטורי

הספר נכתב בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, בתקופה שבה הייתה ארצות הברית שקועה בשפל כלכלי גדול ביותר. לשפל הכלכלי הזה היו השפעות רבות על תחומים ומקומות שונים בחברה האמריקאית, אבל סטיינבק מתמקד בחקלאות. באותם חקלאים קטנים שחכרו קרקעות ועבדו עליהן כאריסים. צירוף התנאים הכלכליים יחד עם בצורת מנע מאנשים את היכולת לשלם עבור חובותיהם, והחובות הלכו ותפחו, ובסופו של דבר הבנקים, מתוך רצון לממש את נכסיהם, פינו משפחות מחוות, צירפו אותם לשדות גדולים (שאפשר היה לעבד בצורה ממוכנת ולקבל בסופו של דבר תנובה גדולה בהרבה).

וציטוט מסטיינבק:
""החברות והבנקים מבלי דעת, סללו במו ידיהן את הדרך לכליונן, השדות הניבו פרי, ואנשים רעבים נעו בדרכים. האסמים מלאו בר, וילדי העניים חלו ברככת, ופצעי פלגרה הופיעו על גופם מתת תזונה. החברות הגדולות לא ידעו כי הקו המפריד בין רעב לזעם הוא קו דק. הכסף, שיכול היה להיות מושקע במשכורות, הושקע בגז מדמיע, ברובים, במרגלים ובמלשינים, בפרסום רשימות שחורות, בפעולות שיטור. בדרכים התרוצצו הנוודים כנמלים בחיפוש אחר עבודה ומזון. והזעם החל להירקם.""

כל התיאור ההיסטורי נשמע כמו מערכת אילוצים שהתגלגלו זה לתוך זה, והתוצאה בלתי נמנעת. והשאלה היא האם באמת כך הוא הדבר.
 

פלגיה

New member
המשפחה

החלק העלילתי בספר עוקב אחרי בני משפחה אחת (וכמה נספחים). היא משפחת ג'ואד.
ההורים, הסבא והסבתא, הבן שנכלא בשל קטטה ושוחרר מהכלא, הבת הנשואה (חבצלת השרון!) ובעלה, עוד ילדים, וכאמור כמה דמויות שהסתפחו. האם יש צורך בכל הדמויות האלה? האם לא היה כדאי להצטמצם למספר אנשים בודד?
 

Indie62

New member
קראתי רק כרבע מהספר

חק כ א היה זמן וחלק כיידעתי שהוא עומד להפוך מדכא יותר ויותר, ישאנשים ימותו ויכאבו ויקרו להם דברים רעים ושזה יסופר בכישרון, שזו תהיה חוויה עוצמתית עצובה ומדכאת, והיה לי קשה להיכנס לזה בעיניים פקוחות רוצה לקרוא, אבל זה לא מושך אותי.
אחד הדברם שנותנים של תחושה אחרת זה הנאומים של המטיף. מעניין, זה נתן לי תחושה איך זה להיות בתוך חיים כאלה כשהנא השבועי של כמטיףהוא הדבר היחיד בעולם שמהווה איזה שהוא סוג של אמנות ונותן איזו שהיא תחושת התעלות על המצב הקיים. כמו שהם אומרים "נשים הן תמיד עייפות. נשים לא נהנות אלא קצת בכנסיה". בהחלט מעניין לראו כד כהמ המשפט הזה השתנה, או לא.
ובכללי - הספר נראה לי מאוד אקואלי. הטענה שלו שה"שיטה" יכולה לבוא ולפגוע באנשים ואף אחד לא לוקח אחריות כי זו "השיטה" עדיין דוחף קדימה חלק ניכר מהעוולות בעולם שלנו.
עד כמה הרגשתן, גם בהמשך, שהספר אקטואלי ורלוונטי לחיינו?

מודה שעד רבע הספר, משפחת ג'אד לא הרשימה אותי במיוחד, לא עשה לי רצון להיות חברים שלה ולא עצב גדול על כך שסגנון החיים שלהם נכחד... כמובן אנשים טובים ועצוב ל מה שקרה להם, אבל הרגשתי שהם מאוד זרים לי ואני לא מצליה בעצם להתחבר רגשית לאף אחד מהם. אולי זה משתנה בהמשך.
 

פלגיה

New member
הספר מאוד אקטואלי

נכון שהרקע, והקשיים, והסיפורים הם שונים. אבל סיפור ה"שיטה", איזה מין עוול שאף אחד לא ממש אשם בו, ובוודאי שאף אחד לא לוקח אחריות, קיים כל הזמן. בתקופת ה"ניו-דיל", אם לחזור לנושא הספר ולתקופה ההיסטורית, היו חוקים שניסו לכפות על חקלאים הימנעות מייצור גידולים מסויימים על מנת לא להציף את השוק, ונקבע פיצוי כספי. אלא שגם כאן הביקורת העיקרית היתה שרוב הפיצוי הגיע אל הכרישים הגדולים, ומעט מאוד אל החקלאים הבודדים. כך שאם סטיינבק היה רוצה לנקוט צד נגדי, נגד רגולציות ופיקוח על המחירים, אולי גם אותו היה קל לנקוט.

המטיף קייסי הוא דמות מעניינת. לדעתי זו אמירה על פשיטת הרגל של הכנסיה, ולמעשה של הדת. הוא אמנם מטיף בפועל, אך זונח את האמונות של הכנסיה, ומטיף למן דת נטולת אל, ונטולת ציוויים.

משפחת ג'אד (או ג'ואד, בתרגום שאני קראתי
) אינה מעניינת בתור החלקים המרכיבים אותה. היא אורגניזם אחד, שבו כל אחד מהחלקים הוא יותר כמו איבר בגוף. שיטת חיים ישנה, שבה ההתגברות על קושי נעשתה באמצעות הסתמכות על המשפחה. לאדם בודד לא היה סיכוי לשרוד. שגשוג חייב איגום משאבים וחיזוק כוחות. אלא שעכשיו כללי המשחק השתנו, ובהדרגה מגלים האנשים, ובעיקר הצעירים והחזקים, שהמשפחה היא עול ונטל, שבלעדיה אפשר לשרוד ואפילו לשגשג. ולכן בעיני כל הספר הוא סיפור השחיקה וההתפוררות של המשפחה הזאת. אי אפשר להתחבר רגשית לאף אחד מחלקיה. כן אפשר (לפחות כך אני הרגשתי) להזדהות מאוד עם תחושת הכאב וההתפוררות שלה.
 

Indie62

New member
שובות מעניינות. תודה רבה

אני חושבת שאמשי לקרוא (לשמוע) אם כי באמת בא לי משהו קצת יותר משובב נפש כאזקפיזם בימים אלה...
 
למעלה