שירשור כתבות מהתקשורת
- פותח הנושא החתולית
- פורסם בתאריך
רונית ורד על תנועת הסלאו פוד בעולם ובארץ
תנועת סלואו פוד, שקמה באיטליה בשנות ה-80 וביקשה לחזור לעולם שבו ניזון האדם מתוצרת מקומית איכותית, פועלת בישראל כבר יותר מעשור, אך נותרה נחלתם של מעטים ונציגיה הישראלים נוטים שלא להשמיע את קולם במאבקים מקומיים.
 
 
http://www.haaretz.co.il/food/dining/.premium-1.3109626
תנועת סלואו פוד, שקמה באיטליה בשנות ה-80 וביקשה לחזור לעולם שבו ניזון האדם מתוצרת מקומית איכותית, פועלת בישראל כבר יותר מעשור, אך נותרה נחלתם של מעטים ונציגיה הישראלים נוטים שלא להשמיע את קולם במאבקים מקומיים.
 
 
http://www.haaretz.co.il/food/dining/.premium-1.3109626
למה קלינטון וטראפ לא אוכלים בפרהסיה
כתבה ב- EATER מספרת מדוע המועמדים לבחירות לא אוכלים בציבור, לאיזו בעיות גרמו בחירות לא נכונות של מנות ואיך אף אחד לא באמת נראה טוב כשהוא אוכל.
 
 
http://www.eater.com/2016/7/26/12284542/eating-campaign-trail-presidential-candidates
כתבה ב- EATER מספרת מדוע המועמדים לבחירות לא אוכלים בציבור, לאיזו בעיות גרמו בחירות לא נכונות של מנות ואיך אף אחד לא באמת נראה טוב כשהוא אוכל.
 
 
http://www.eater.com/2016/7/26/12284542/eating-campaign-trail-presidential-candidates
חזר להצחיק - ליאור פרי על פיצה ברונו בחיפה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4872443,00.html
שווה כל שקל: פיצה ברונו יקרה, אבל איכות הפיצות נדירה
בעוד בעסקים הסמוכים בעיר התחתית בחיפה מתלוננים בעלי העסקים על מצבם העגום, בכניסה לברונו תמיד משתרך תור. למרות המחירים היקרים, היעדר המבצעים והעובדה שאינה כשרה - אני שב למקום פעם אחר פעם, ובהחלט איני היחיד
ליאור פרי
פורסם: 06.11.16, 08:30
[שתפו בטוויטר] [שתפו בפייסבוק]
שתף
מרכז הכרמל בחיפה אמנם גוסס, אבל בכל זאת, למרות כל הטרוניות על ימיו הנוכחיים של המרכז, משום מה בתחום הפיצות הוא הפך לסוג של מעצמה מקומית. שימו לב לנתון הבא: ברדיוס של בערך 100 מטר פועלות במרכז הכרמל חמש פיצריות. שני סניפים של רשת פיצה מאנץ', סניף של רשת טורינו, עוד סניף של רשת דומינוס, וכמו כן פיצה ברונו. זאת בנוסף לסניף של פיצה האטוסניף של דומינוס שנמצאים לא רחוק, בציר מוריה.
מבין כל הפיצריות במרכז הכרמל והסביבה, פיצה ברונו היא המיוחדת מכולן. קודם כל כי היא אינה רשת, אלא פיצריה אחת ויחידה. שנית, משום שמדובר
בפיצריה שלדעתי מנפצת כל חוק, נורמה ומנהג שקשורים לפיצה. זה מתחיל בכך שהפיצה מרובעת ולא עגולה, ולכן גם המנות נמכרות בריבועים ולא במשולשים. טוב, זה חריג אבל לא יוצא דופן, גם ברשת פיצה מטר הפיצה מרובעת.
נעבור למחיר, נקודה קצת כואבת. נהוג שאם אתה קונה משולש בודד אתה משלם מחיר מסוים, וככל שאתה מזמין הזמנה גדולה יותר המחיר עבור כל משולש יורד. פיצה זוגית אמורה לעלות פחות משתי פיצות ליחיד, ופיצה משפחתית של שמונה משולשים אמורה לעלות פחות ממחיר של משולש כפול שמונה.
לא בברונו. שם אין שום משמעות להיקף ההזמנה. פיצה אישית שזה מרובע אחד עולה 15 שקלים, פיצה זוגית שזה שני מרובעים עולה 30 שקלים ופיצה משפחתית שזה ארבעה מרובעים עולה 60 שקלים. כלומר אין שום הנחה למי שמזמין משפחתית. גם אין בברונו מבצעים שקיימים בפיצריות אחרות כמו אחד פלוס אחד או פיצה שנייה בחצי מחיר או קנקל ליטר וחצי בחינם למי שמזמין שתי פיצות. גם אם תזמין שלוש משפחתיות תשלם את מחיר הפיצה המשפחתית כפול שלושה ואת הקנקל שלך תקנה במחיר רגיל.
תוספות יצירתיות
עוברים לתוספות. בכל פיצריה אתה בוחר את התוספות שלך. בברונו השיטה אחרת. בכל כמה דקות יוצאת מהמטבח פיצה חדשה עם תוספות שהטבח הרכיב בעצמו, והלקוח בוחר מתוך היצע הפיצות הקיים. ההיצע, אגב, מרשים ומקורי במיוחד, וכולל בדרך כלל שתיים עד שלוש תוספות שונות בכל פיצה. פיצות אלו שהורכבו על ידי הטבח נקראות פיצות מיוחדות, והן עולות 18 שקלים לריבוע, 36 לזוגי ו-72 למשפחתי. גם כאן אין הנחות למזמיני הזמנות גדולות.
אגב, מי שבכל זאת יתעקש, יוכל להזמין את התוספות שהוא רוצה. אבל כמעט אף אחד לא עושה כך כי כשאתה מתבונן בהיצע הפיצות המרשים ובצירופים המרתקים שמוצעים, אין סיבה שתתעקש על משהו אישי.
שילובי תוספות מצוינים בפיצה ברונו - אילוסטרציה (צילום: sutterstock)
הבדל נוסף הוא שברוב הפיצריות מכינים את הפיצה כשאתה מזמין אותה. בברונו הפיצות מוכנות ומוצגות לראווה על גבי מגשים גדולים, וברגע שאתה מזמין ריבוע, חותכים מהמגש ומכניסים לתנור לאפייה קצרה.
הבדל אחר הוא בהגשת הפיצה. בכל פיצריה אחרת אתה מקבל משולש פיצה שלם, מחזיק ביד ואוכל. בברונו חותכים כל ריבוע פיצה ל-12 ריבועים קטנים, ומגישים על קרטון שמעל צלחת חד פעמית, עם מזלג. מנהג נוסף שקיים רק בברונו הוא שעל הדלפק מונחת קערה גדולה של רוטב עגבניות, וכל סועד לוקח קערת פלסטיק, ממלא ברוטב וטובל בו את הריבועים הקטנים.
עכשיו מגיעים להבדל הבעייתי ביותר מבחינתי - הכמות. פיצה זוגית בברונו לא יכולה להשביע זוג ממוצע, פיצה משפחתית בברונו בטח שלא יכולה להשביע משפחה. למעשה, אני יכול לאכול פיצה זוגית ועדיין להישאר טיפה רעב, ואם אני ואשתי נאכל יחד פיצה משפחתית, בלי הילדים, נצא שבעים, אבל לילדים נצטרך להביא משפחתית נוספת, אולי אפילו שתיים.
עכשיו עזבו הכל ובואו נעבור לתכלס. פיצה ברונו היא תופעה מדהימה. למרות כל מה שכתבתי עד כה, ההצלחה של פיצה ברונו מדהימה. היא אגב לא כשרה, כך שהיא גם לא פונה לקהל שומר הכשרות. ובכל זאת בכל ביקור שלי במקום משתרך תור של חובבי פיצה. בעלי עסקים אחרים מקטרים שמרכז הכרמל על הפנים והעסקים מתים, ובברונו צריך לעמוד כמה דקות בתור בשביל להזמין ריבוע, שניים או ארבעה. מה הסוד? הפיצה עצמה.
פחות משביע, יותר טעים
הגעתי לברונו עם המשפחה שלי. הם לא הבינו למה אני מתעקש על ברונו, כשיש כמה וכמה פיצריות זולות בהרבה מסביבנו. אמרתי להם: "חכו ותבינו". כמה דקות מאוחר יותר, כשאנו מצוידים בארבע צלחות חד פעמיות ובכל אחת מהן 12 ריבועים קטנים של פיצה, ועוד ארבע קערות רוטב עגבניות, התבהרה התשובה.
הזמנו אגב פיצה עם זיתים, שזו התוספת היחידה שלא עולה כסף, ולכן שלמתי רק 60 שקלים עבור ארבעה ריבועים שנקראים "משפחתית". הפיצה של ברונו כל כך טובה, שאני זורק לפח את כל הביקורת שלי אודות המחיר הגבוה יחסית, היעדר ההנחות והעובדה שלא נותנים כלום בחינם.
הפיצה בברונו היא פשוט פיצה מצוינת. הבצק דק, פריך, קריספי, כזה בצק שאמנם לא ממלא אותך, אבל כיף לאכול אותו. רוטב העגבניות סמיך ועשיר בטעם, והאופציה לטבול את הריבועים בעוד רוטב רק משדרגת את החוויה. הגבינה איכותית, נמסה, והכול ביחד יוצר פיצה טעימה ממש. הוספנו אורגנו, בזקנו תבלין לפיצה ובלסנו במרץ.
משפחה כמו שלנו, שכוללת ארבעה ילדים, צריכה בערך שלוש משפחתיות של ברונו כדי לשבוע. יוצא לא זול, אבל מדובר באחת הפיצריות הטובות בעיר, אולי אפילו בארץ. למעשה, פרט לפיצה לינגה בעיר התחתית, שהיא לדעתי האורים והתומים של הפיצריות, אני לא מכיר אף פיצרייה ברמה של ברונו.
שורה תחתונה: כשהפיצה כל כך טובה, אין לי בעיה עם זה שמנפצים כל חוק ומנהג אפשרי בעולם הפיצה.
פיצה ברונו casa della pizza
שד' הנשיא 128, חיפה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4872443,00.html
שווה כל שקל: פיצה ברונו יקרה, אבל איכות הפיצות נדירה
בעוד בעסקים הסמוכים בעיר התחתית בחיפה מתלוננים בעלי העסקים על מצבם העגום, בכניסה לברונו תמיד משתרך תור. למרות המחירים היקרים, היעדר המבצעים והעובדה שאינה כשרה - אני שב למקום פעם אחר פעם, ובהחלט איני היחיד
ליאור פרי
פורסם: 06.11.16, 08:30
[שתפו בטוויטר] [שתפו בפייסבוק]
שתף
מרכז הכרמל בחיפה אמנם גוסס, אבל בכל זאת, למרות כל הטרוניות על ימיו הנוכחיים של המרכז, משום מה בתחום הפיצות הוא הפך לסוג של מעצמה מקומית. שימו לב לנתון הבא: ברדיוס של בערך 100 מטר פועלות במרכז הכרמל חמש פיצריות. שני סניפים של רשת פיצה מאנץ', סניף של רשת טורינו, עוד סניף של רשת דומינוס, וכמו כן פיצה ברונו. זאת בנוסף לסניף של פיצה האטוסניף של דומינוס שנמצאים לא רחוק, בציר מוריה.
מבין כל הפיצריות במרכז הכרמל והסביבה, פיצה ברונו היא המיוחדת מכולן. קודם כל כי היא אינה רשת, אלא פיצריה אחת ויחידה. שנית, משום שמדובר
בפיצריה שלדעתי מנפצת כל חוק, נורמה ומנהג שקשורים לפיצה. זה מתחיל בכך שהפיצה מרובעת ולא עגולה, ולכן גם המנות נמכרות בריבועים ולא במשולשים. טוב, זה חריג אבל לא יוצא דופן, גם ברשת פיצה מטר הפיצה מרובעת.
נעבור למחיר, נקודה קצת כואבת. נהוג שאם אתה קונה משולש בודד אתה משלם מחיר מסוים, וככל שאתה מזמין הזמנה גדולה יותר המחיר עבור כל משולש יורד. פיצה זוגית אמורה לעלות פחות משתי פיצות ליחיד, ופיצה משפחתית של שמונה משולשים אמורה לעלות פחות ממחיר של משולש כפול שמונה.
לא בברונו. שם אין שום משמעות להיקף ההזמנה. פיצה אישית שזה מרובע אחד עולה 15 שקלים, פיצה זוגית שזה שני מרובעים עולה 30 שקלים ופיצה משפחתית שזה ארבעה מרובעים עולה 60 שקלים. כלומר אין שום הנחה למי שמזמין משפחתית. גם אין בברונו מבצעים שקיימים בפיצריות אחרות כמו אחד פלוס אחד או פיצה שנייה בחצי מחיר או קנקל ליטר וחצי בחינם למי שמזמין שתי פיצות. גם אם תזמין שלוש משפחתיות תשלם את מחיר הפיצה המשפחתית כפול שלושה ואת הקנקל שלך תקנה במחיר רגיל.
תוספות יצירתיות
עוברים לתוספות. בכל פיצריה אתה בוחר את התוספות שלך. בברונו השיטה אחרת. בכל כמה דקות יוצאת מהמטבח פיצה חדשה עם תוספות שהטבח הרכיב בעצמו, והלקוח בוחר מתוך היצע הפיצות הקיים. ההיצע, אגב, מרשים ומקורי במיוחד, וכולל בדרך כלל שתיים עד שלוש תוספות שונות בכל פיצה. פיצות אלו שהורכבו על ידי הטבח נקראות פיצות מיוחדות, והן עולות 18 שקלים לריבוע, 36 לזוגי ו-72 למשפחתי. גם כאן אין הנחות למזמיני הזמנות גדולות.
אגב, מי שבכל זאת יתעקש, יוכל להזמין את התוספות שהוא רוצה. אבל כמעט אף אחד לא עושה כך כי כשאתה מתבונן בהיצע הפיצות המרשים ובצירופים המרתקים שמוצעים, אין סיבה שתתעקש על משהו אישי.
שילובי תוספות מצוינים בפיצה ברונו - אילוסטרציה (צילום: sutterstock)
הבדל נוסף הוא שברוב הפיצריות מכינים את הפיצה כשאתה מזמין אותה. בברונו הפיצות מוכנות ומוצגות לראווה על גבי מגשים גדולים, וברגע שאתה מזמין ריבוע, חותכים מהמגש ומכניסים לתנור לאפייה קצרה.
הבדל אחר הוא בהגשת הפיצה. בכל פיצריה אחרת אתה מקבל משולש פיצה שלם, מחזיק ביד ואוכל. בברונו חותכים כל ריבוע פיצה ל-12 ריבועים קטנים, ומגישים על קרטון שמעל צלחת חד פעמית, עם מזלג. מנהג נוסף שקיים רק בברונו הוא שעל הדלפק מונחת קערה גדולה של רוטב עגבניות, וכל סועד לוקח קערת פלסטיק, ממלא ברוטב וטובל בו את הריבועים הקטנים.
עכשיו מגיעים להבדל הבעייתי ביותר מבחינתי - הכמות. פיצה זוגית בברונו לא יכולה להשביע זוג ממוצע, פיצה משפחתית בברונו בטח שלא יכולה להשביע משפחה. למעשה, אני יכול לאכול פיצה זוגית ועדיין להישאר טיפה רעב, ואם אני ואשתי נאכל יחד פיצה משפחתית, בלי הילדים, נצא שבעים, אבל לילדים נצטרך להביא משפחתית נוספת, אולי אפילו שתיים.
עכשיו עזבו הכל ובואו נעבור לתכלס. פיצה ברונו היא תופעה מדהימה. למרות כל מה שכתבתי עד כה, ההצלחה של פיצה ברונו מדהימה. היא אגב לא כשרה, כך שהיא גם לא פונה לקהל שומר הכשרות. ובכל זאת בכל ביקור שלי במקום משתרך תור של חובבי פיצה. בעלי עסקים אחרים מקטרים שמרכז הכרמל על הפנים והעסקים מתים, ובברונו צריך לעמוד כמה דקות בתור בשביל להזמין ריבוע, שניים או ארבעה. מה הסוד? הפיצה עצמה.
פחות משביע, יותר טעים
הגעתי לברונו עם המשפחה שלי. הם לא הבינו למה אני מתעקש על ברונו, כשיש כמה וכמה פיצריות זולות בהרבה מסביבנו. אמרתי להם: "חכו ותבינו". כמה דקות מאוחר יותר, כשאנו מצוידים בארבע צלחות חד פעמיות ובכל אחת מהן 12 ריבועים קטנים של פיצה, ועוד ארבע קערות רוטב עגבניות, התבהרה התשובה.
הזמנו אגב פיצה עם זיתים, שזו התוספת היחידה שלא עולה כסף, ולכן שלמתי רק 60 שקלים עבור ארבעה ריבועים שנקראים "משפחתית". הפיצה של ברונו כל כך טובה, שאני זורק לפח את כל הביקורת שלי אודות המחיר הגבוה יחסית, היעדר ההנחות והעובדה שלא נותנים כלום בחינם.
הפיצה בברונו היא פשוט פיצה מצוינת. הבצק דק, פריך, קריספי, כזה בצק שאמנם לא ממלא אותך, אבל כיף לאכול אותו. רוטב העגבניות סמיך ועשיר בטעם, והאופציה לטבול את הריבועים בעוד רוטב רק משדרגת את החוויה. הגבינה איכותית, נמסה, והכול ביחד יוצר פיצה טעימה ממש. הוספנו אורגנו, בזקנו תבלין לפיצה ובלסנו במרץ.
משפחה כמו שלנו, שכוללת ארבעה ילדים, צריכה בערך שלוש משפחתיות של ברונו כדי לשבוע. יוצא לא זול, אבל מדובר באחת הפיצריות הטובות בעיר, אולי אפילו בארץ. למעשה, פרט לפיצה לינגה בעיר התחתית, שהיא לדעתי האורים והתומים של הפיצריות, אני לא מכיר אף פיצרייה ברמה של ברונו.
שורה תחתונה: כשהפיצה כל כך טובה, אין לי בעיה עם זה שמנפצים כל חוק ומנהג אפשרי בעולם הפיצה.
פיצה ברונו casa della pizza
שד' הנשיא 128, חיפה
אבי אפרתי על משיה
http://food.walla.co.il/item/3009857
משייה: היה טוב - היה יוסי
כמה נעים לאכול ארוחה טובה באמת, בעיקר אחרי רצף ביקורות שליליות מעיק. אבי אפרתי מתמוגג מהארוחה במשייה התל אביבית של השף המוכשר יוסי שטרית וסוף סוף מוצא מקום שמגיש מנות עיקריות מעולות
אבי אפרתי 03 בנובמבר 2016, 07:48
קצת למעלה משנה חלפה מאז נפתחה במלון מנדלי בתל אביב מסעדת משייה. זו הייתה ועודנה ספינת הדגל בקבוצה הכוללת את "קיטשן מרקט" בשוק האיכרים בתל אביב ואונזה – גסטרו בר בשוק הפשפשים. השף יוסי שטרית הוא שמוביל מקצועית את הקבוצה. הארוחה במשייה קצת אחרי פתיחתה, באוגוסט שנה שעברה, הייתה מצוינת; מהטובות הזכורות לי כאן זה שנים. האוכל של שטרית היה יצירתי, מלא שליטה טכנית, מוקפד ביצועית וטעים-טעים. יצאנו שוב למשייה, שנה וחודשיים לאחר ארוחת הביקורת ההיא כדי לוודא שאחת המסעדות הטובות ביותר בתל אביב בעינינו בשנה שעברה, אכן כזו גם נכון לכרגע.
הדבר הבולט ביותר תיכף כשהתיישבנו היה השינוי לטובה באווירה. שום דבר לא השתנה בחלל המוגבל של קומת הקרקע במלון מנדלי, שלא באמת עוצב כדי שתפעל בו מסעדת שף (בתכנית המקורית אמורה הייתה לפעול שם שיפודיה משודרגת, תחת כנפו של השף רפי כהן). הוא עדיין לא נורא מסוגנן וגם לא נורא יפה אבל משכילים לייצר שם עכשיו אווירת התרחשות מחשמלת דיה, עם פסקול נכון, תאורה ראויה ושירות מצוין, שאיכשהו ממזערים את המגבלות.
הגיע התפריט. הקו הקולינרי עימו יצא שטרית לדרך לא השתנה כלל, בבחינת 'סוס מנצח לא מחליפים' - אוכל שנקודת המוצא שלו מרוקאית, שבכל אחד מהמנות בו ישנם אלמנטים מרוקאיים ו/או מזרח תיכוניים אבל כל כולו מודרני, שופע טכניקה.
סשימי טונה אדומה (58 שקלים) ומפרום כרובית (56 שקלים למנה קטנה, 78 לגדולה שקלים). צלחת הסשימי הייתה יפהפייה, כמו ציור ממש. הייתה בה גבעה של סלט חיטה עם צ'ילי אדום וכוסברה, עליה הונחו נתחי הדג. טבעות כרישה דקיקות פוזרו מעל התלולית הוורדרדה שיצר הדג, עיגולים-עיגולים. בתוכם נשזרו נגיעות צבעוניות בלבן, ירקרק, צהוב וסגול שכללו בין השאר איולי עשבים, ג'ל לימון, יוגורט ופרחים. הדג עצמו היה טרי שבטריים ומצוין. התוספים מעל טעימים ולא רק יפים. סלט החיטה לעומת זאת היה מעט מוגבל ובסיסי בטעמיו. לא בטח שנכון לשלבו בדג העדין כל כך. ועדיין, זו הייתה מנה טובה, שעם בסיס אחר יכולה הייתה להצטיין.
במנת המפרום היו פרחי כרובית במילוי טלה ובורגול ברוטב על בסיס ציר עוף מעודן, דואה (תערובת תבלינים מצרית) בצירוף מלוחייה ויוגורט. היה טעים ועשוי ללא רבב אבל סט הפתיחה הזה הותיר אותנו עם תחושת חסך מה במצוינות, בבחינת: 'תרגש אותנו, יוסי'.
אם להיזכר בלוגו הבחירות של ש"ס בשעתו, הרי שהעיקריות החזירו עטרה ליושנה. הן לא היו סתם טובות או נחמדות. הן היו מצוינות ממש. טאג' של טרין זנב שור חם (98 שקלים) וחאמד של שרימפס וקלמרי (134 שקלים) הן כל מה שאנחנו רוצים מעיקריות בתל אביב ועוד. במנת הטאג' (כתר בערבית) הייתה מאסה עצומה למדי של טרין זנב שור חם ברוטב יין אדום, שהיה טעים להפליא. בשרי מאד, עמוק טעמים, עם מתיקות מתונה שמאזכרת מטבח מרוקאי ואפשר לנחש שגם נגיעת תיבול מהמגרב. מסביב סודרו בצלצלי פנינה צרובים, קונפי שום, קרם גזר ועוד תוספות מרעננות וצבעוניות. גם זו הייתה מנה יפה מאד.
"חאמד" הוא רוטב על בסיס ציר עוף ולימון עם כורכום וסלרי. קשה להפריז בתיאור הטעמים שהרוטב הזה הרעיף על המנה. השרימפס והקלמרי שהגיעו במינון נדיב, היו מצוינים. טריים מאד, מלאי עסיס, עשויים בדייקנות מרשימה. מענג היה לשאוב מלוא הפה את הנוזלים מראשי השרימפס המעולים ואז לאכול אותם עם הרוטב המצוין, שהיו בו עומק, מורכבות ועידון. קרם חציל שחור, חמאה מחלב עזים, שעועית ירוקה ובמיה השלימו מנה ים תיכונית מודרנית שמתקרבת לשלמות. עם העיקריות הגיעו כתוספות, בכלים נפרדים, בורגול עם בצל מקורמל מתקתק ובהרט ומג'דרה. שתיהן עשויות היטב אבל לא הכרחיות בעיני. המנות היו גדולות מספיק ומשביעות בעליל. חד וחלק: מזמן לא אכלנו בתל אביב צמד עיקריות טוב כל כך.
חלקנו קינוח שוקולד (48 שקלים) שכלל מיני וריאציות על שוקולד: ביסקוויט רך של שוקולד, קרם ג'נדויה (שוקולד חלב ואגוזי לוז), מוס שוקולד מריר, גלידת שוקולד וטוויל שוקולד. כל רכיבי המנה הזו, עד האחרון שבהם היו מעולים. השליטה בטכניקות השונות הרשימה. למרות שפע שוקולד, מתוק מידי זה לא היה וגם לא כבד מידי. נרשמה התפעלות.
עם ראשונות טובות, עיקריות נהדרות וקינוח מצוין, משייה ללא ספק שומרת על מקומה כאחת המסעדות היותר טובות בתל אביב ובישראל בכלל. לאחר רצף ביקורות שליליות מעיק, שנמשך על פני שבועות ארוכים ומצערים, כמה נעים לאכול סוף-סוף טוב באמת.
אי אפשר שלא לפרגן בחום רב לשף שטרית, שעבר דרך לא קלה בעבר עם מסעדת ויולט שלו, במושב אודים. להבדיל ממספיק אנשי מקצוע כאן שמנסים ולא מצליחים לתחזק כמה מסעדות במקביל ולשמור על רמה נאותה, שטרית, הפחות נפוח מבין השפים הבכירים כאן, מצליח. גם אונזה והקיטשן מרקט, כל אחת לדרכה ולשיטתה, מוקפדות. אפשר וצריך להוריד בפניו את הכובע. שרק ימשיך כך. שאפו!
משייה. רחוב מנדלי מו"ס 5, תל אביב יפו. 03-750-0999. לא כשר
http://food.walla.co.il/item/3009857
משייה: היה טוב - היה יוסי
כמה נעים לאכול ארוחה טובה באמת, בעיקר אחרי רצף ביקורות שליליות מעיק. אבי אפרתי מתמוגג מהארוחה במשייה התל אביבית של השף המוכשר יוסי שטרית וסוף סוף מוצא מקום שמגיש מנות עיקריות מעולות
אבי אפרתי 03 בנובמבר 2016, 07:48
קצת למעלה משנה חלפה מאז נפתחה במלון מנדלי בתל אביב מסעדת משייה. זו הייתה ועודנה ספינת הדגל בקבוצה הכוללת את "קיטשן מרקט" בשוק האיכרים בתל אביב ואונזה – גסטרו בר בשוק הפשפשים. השף יוסי שטרית הוא שמוביל מקצועית את הקבוצה. הארוחה במשייה קצת אחרי פתיחתה, באוגוסט שנה שעברה, הייתה מצוינת; מהטובות הזכורות לי כאן זה שנים. האוכל של שטרית היה יצירתי, מלא שליטה טכנית, מוקפד ביצועית וטעים-טעים. יצאנו שוב למשייה, שנה וחודשיים לאחר ארוחת הביקורת ההיא כדי לוודא שאחת המסעדות הטובות ביותר בתל אביב בעינינו בשנה שעברה, אכן כזו גם נכון לכרגע.
הדבר הבולט ביותר תיכף כשהתיישבנו היה השינוי לטובה באווירה. שום דבר לא השתנה בחלל המוגבל של קומת הקרקע במלון מנדלי, שלא באמת עוצב כדי שתפעל בו מסעדת שף (בתכנית המקורית אמורה הייתה לפעול שם שיפודיה משודרגת, תחת כנפו של השף רפי כהן). הוא עדיין לא נורא מסוגנן וגם לא נורא יפה אבל משכילים לייצר שם עכשיו אווירת התרחשות מחשמלת דיה, עם פסקול נכון, תאורה ראויה ושירות מצוין, שאיכשהו ממזערים את המגבלות.
הגיע התפריט. הקו הקולינרי עימו יצא שטרית לדרך לא השתנה כלל, בבחינת 'סוס מנצח לא מחליפים' - אוכל שנקודת המוצא שלו מרוקאית, שבכל אחד מהמנות בו ישנם אלמנטים מרוקאיים ו/או מזרח תיכוניים אבל כל כולו מודרני, שופע טכניקה.
סשימי טונה אדומה (58 שקלים) ומפרום כרובית (56 שקלים למנה קטנה, 78 לגדולה שקלים). צלחת הסשימי הייתה יפהפייה, כמו ציור ממש. הייתה בה גבעה של סלט חיטה עם צ'ילי אדום וכוסברה, עליה הונחו נתחי הדג. טבעות כרישה דקיקות פוזרו מעל התלולית הוורדרדה שיצר הדג, עיגולים-עיגולים. בתוכם נשזרו נגיעות צבעוניות בלבן, ירקרק, צהוב וסגול שכללו בין השאר איולי עשבים, ג'ל לימון, יוגורט ופרחים. הדג עצמו היה טרי שבטריים ומצוין. התוספים מעל טעימים ולא רק יפים. סלט החיטה לעומת זאת היה מעט מוגבל ובסיסי בטעמיו. לא בטח שנכון לשלבו בדג העדין כל כך. ועדיין, זו הייתה מנה טובה, שעם בסיס אחר יכולה הייתה להצטיין.
במנת המפרום היו פרחי כרובית במילוי טלה ובורגול ברוטב על בסיס ציר עוף מעודן, דואה (תערובת תבלינים מצרית) בצירוף מלוחייה ויוגורט. היה טעים ועשוי ללא רבב אבל סט הפתיחה הזה הותיר אותנו עם תחושת חסך מה במצוינות, בבחינת: 'תרגש אותנו, יוסי'.
אם להיזכר בלוגו הבחירות של ש"ס בשעתו, הרי שהעיקריות החזירו עטרה ליושנה. הן לא היו סתם טובות או נחמדות. הן היו מצוינות ממש. טאג' של טרין זנב שור חם (98 שקלים) וחאמד של שרימפס וקלמרי (134 שקלים) הן כל מה שאנחנו רוצים מעיקריות בתל אביב ועוד. במנת הטאג' (כתר בערבית) הייתה מאסה עצומה למדי של טרין זנב שור חם ברוטב יין אדום, שהיה טעים להפליא. בשרי מאד, עמוק טעמים, עם מתיקות מתונה שמאזכרת מטבח מרוקאי ואפשר לנחש שגם נגיעת תיבול מהמגרב. מסביב סודרו בצלצלי פנינה צרובים, קונפי שום, קרם גזר ועוד תוספות מרעננות וצבעוניות. גם זו הייתה מנה יפה מאד.
"חאמד" הוא רוטב על בסיס ציר עוף ולימון עם כורכום וסלרי. קשה להפריז בתיאור הטעמים שהרוטב הזה הרעיף על המנה. השרימפס והקלמרי שהגיעו במינון נדיב, היו מצוינים. טריים מאד, מלאי עסיס, עשויים בדייקנות מרשימה. מענג היה לשאוב מלוא הפה את הנוזלים מראשי השרימפס המעולים ואז לאכול אותם עם הרוטב המצוין, שהיו בו עומק, מורכבות ועידון. קרם חציל שחור, חמאה מחלב עזים, שעועית ירוקה ובמיה השלימו מנה ים תיכונית מודרנית שמתקרבת לשלמות. עם העיקריות הגיעו כתוספות, בכלים נפרדים, בורגול עם בצל מקורמל מתקתק ובהרט ומג'דרה. שתיהן עשויות היטב אבל לא הכרחיות בעיני. המנות היו גדולות מספיק ומשביעות בעליל. חד וחלק: מזמן לא אכלנו בתל אביב צמד עיקריות טוב כל כך.
חלקנו קינוח שוקולד (48 שקלים) שכלל מיני וריאציות על שוקולד: ביסקוויט רך של שוקולד, קרם ג'נדויה (שוקולד חלב ואגוזי לוז), מוס שוקולד מריר, גלידת שוקולד וטוויל שוקולד. כל רכיבי המנה הזו, עד האחרון שבהם היו מעולים. השליטה בטכניקות השונות הרשימה. למרות שפע שוקולד, מתוק מידי זה לא היה וגם לא כבד מידי. נרשמה התפעלות.
עם ראשונות טובות, עיקריות נהדרות וקינוח מצוין, משייה ללא ספק שומרת על מקומה כאחת המסעדות היותר טובות בתל אביב ובישראל בכלל. לאחר רצף ביקורות שליליות מעיק, שנמשך על פני שבועות ארוכים ומצערים, כמה נעים לאכול סוף-סוף טוב באמת.
אי אפשר שלא לפרגן בחום רב לשף שטרית, שעבר דרך לא קלה בעבר עם מסעדת ויולט שלו, במושב אודים. להבדיל ממספיק אנשי מקצוע כאן שמנסים ולא מצליחים לתחזק כמה מסעדות במקביל ולשמור על רמה נאותה, שטרית, הפחות נפוח מבין השפים הבכירים כאן, מצליח. גם אונזה והקיטשן מרקט, כל אחת לדרכה ולשיטתה, מוקפדות. אפשר וצריך להוריד בפניו את הכובע. שרק ימשיך כך. שאפו!
משייה. רחוב מנדלי מו"ס 5, תל אביב יפו. 03-750-0999. לא כשר
המארחת ב"דוד ויוסף" לא ישבה במהלך עבודתה ותפוצה ב-32 אלף שקל
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3701220,00.html
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3701220,00.html
ליבי שפרלינג מהארץ - מקומות שנפתחים ואחד שנסגר (פיצרוי)
דווקא המקום שנסגר הוא היותר מעניין, לפחות היה כזה לתקופה מסויימת: מסעדת פיצרוי. כשהיא נפתחה ורועי גנצ'ולה היה השף שלה ואנה שפירו הייתה הקונדיטורית שלה, זו הייתה לטעמי אחת המסעדות המעניינות, היצירתיות והמרעננות בארץ. ישבתי אז 3 פעמים ונהניתי מכל ביס. שפירו עזבה לטאיזו, אחריה עזב גנצ'ולה (היום שף תפעולי בשילה), התפריט השתנה והיה די ברור שזה לא הולך לכיוון טוב... חבל.
http://www.haaretz.co.il/food/food-news/.premium-1.3113435
דווקא המקום שנסגר הוא היותר מעניין, לפחות היה כזה לתקופה מסויימת: מסעדת פיצרוי. כשהיא נפתחה ורועי גנצ'ולה היה השף שלה ואנה שפירו הייתה הקונדיטורית שלה, זו הייתה לטעמי אחת המסעדות המעניינות, היצירתיות והמרעננות בארץ. ישבתי אז 3 פעמים ונהניתי מכל ביס. שפירו עזבה לטאיזו, אחריה עזב גנצ'ולה (היום שף תפעולי בשילה), התפריט השתנה והיה די ברור שזה לא הולך לכיוון טוב... חבל.
http://www.haaretz.co.il/food/food-news/.premium-1.3113435
כל שבוע נסגר שם דוכן אחר
אבו-חסן
ממתקי מוטראן
פורל (דוכן + חנות)
ועוד איזה אחד או שניים שפרחו מזכרוני.
 
לצערי יש כמה מקומות שנראים כאילו הם ייסגרו בקרוב, די ריקים (בימי שישי בבוקר שזה אחד מהפריים טיים).
 
אני אישית אוהב את שרונה מרקט, יש שם אווירה כיפית ואם יודעים איפה לאכול אז גם נהנים, אני אישית אוהב לנשנש ברוסקטות בסרדיניה או אפילו לאכול כריך , אצל רושפלד טעים מאוד, הדוכן שמציע יין במחירים הוגנים ביותר לדעתי ויש עוד כמה מקומות נחמדים.
 
אבו-חסן
ממתקי מוטראן
פורל (דוכן + חנות)
ועוד איזה אחד או שניים שפרחו מזכרוני.
 
לצערי יש כמה מקומות שנראים כאילו הם ייסגרו בקרוב, די ריקים (בימי שישי בבוקר שזה אחד מהפריים טיים).
 
אני אישית אוהב את שרונה מרקט, יש שם אווירה כיפית ואם יודעים איפה לאכול אז גם נהנים, אני אישית אוהב לנשנש ברוסקטות בסרדיניה או אפילו לאכול כריך , אצל רושפלד טעים מאוד, הדוכן שמציע יין במחירים הוגנים ביותר לדעתי ויש עוד כמה מקומות נחמדים.
 
לגבי פורל,מקום שמאוד אהבתי אבל נראה שההתנהלות שם הייתה גרועה
ברוב המקרים היו 4 אנשים בתוך הדוכן ותמיד השירות וההתנהלות היו מסורבלים ולא יעילים, הרבה זמן המתנה לכריך (לא מדבר על כריך שדרש לשים דג על הפלנצ'ה אלא לדגים המוכנים).
 
בשבת הייתי באושילנד, פתחו שם מרקט קטן (שייך לאהרוני אם אינני טועה) ויש שם מקום שנקרא בר-דגים, יצא לי לדבר על הבעלים והוא סיפר לי שאת רעיון השווארמת דג פורל "גנבו" לו אחרי פגישה שהייתה ביניהם, בכל אופן אכלתי שם והיה לא רע בכלל, יש שם מנות דגים מעניינות כמו לחמניה עם שווארמת טונה, סלט שווארמת טונה, כריך עפ פילה סלמון ועוד כמה דברים נחמדים, לדעתי דוכן כזה יכול להצליח בשרונה מרקט.
 
יכול להיות שהחנות של פורל (לא דוכן הכריכים) הייתה הנטל הכלכלי, נראה לי קצת יומרני למכור רק פורל ולהחזיק בשביל זה חנות שלמה (במיוחד כשיש חנות דגים ענקית כמה מטרים ליד)
ברוב המקרים היו 4 אנשים בתוך הדוכן ותמיד השירות וההתנהלות היו מסורבלים ולא יעילים, הרבה זמן המתנה לכריך (לא מדבר על כריך שדרש לשים דג על הפלנצ'ה אלא לדגים המוכנים).
 
בשבת הייתי באושילנד, פתחו שם מרקט קטן (שייך לאהרוני אם אינני טועה) ויש שם מקום שנקרא בר-דגים, יצא לי לדבר על הבעלים והוא סיפר לי שאת רעיון השווארמת דג פורל "גנבו" לו אחרי פגישה שהייתה ביניהם, בכל אופן אכלתי שם והיה לא רע בכלל, יש שם מנות דגים מעניינות כמו לחמניה עם שווארמת טונה, סלט שווארמת טונה, כריך עפ פילה סלמון ועוד כמה דברים נחמדים, לדעתי דוכן כזה יכול להצליח בשרונה מרקט.
 
יכול להיות שהחנות של פורל (לא דוכן הכריכים) הייתה הנטל הכלכלי, נראה לי קצת יומרני למכור רק פורל ולהחזיק בשביל זה חנות שלמה (במיוחד כשיש חנות דגים ענקית כמה מטרים ליד)
חמש מסעדות שאסור לפספס בלונדון (+בורו+ג'פן סנטר)
לדעתי, לונדון נהייתה העיר הכי מענגת באירופה קולינרית (במקומות VFM)
http://m.nana10.co.il/article/1217487?sid=120&pid=55&service=10tv
לדעתי, לונדון נהייתה העיר הכי מענגת באירופה קולינרית (במקומות VFM)
http://m.nana10.co.il/article/1217487?sid=120&pid=55&service=10tv
עומר שוברט - עקיצה בצפרה
http://www.haaretz.co.il/food/restaurants-reviews/.premium-1.3115157
עקיצה ב-60 דקות: איך קיבלתי חשבון של יותר מ-600 שקל בארוחת צהריים בצפרה?
כשהמלצרית הציעה לטעום מ"ארוחת הפתעות" של צפרה, אף אחד לא ציפה שזה ייגמר עם כזה חשבון ועוד על ארוחה בינונית.
״אתם רוצים לעשות את החוויה של צפרה?״. מה זה החוויה של צפרה? ״שהמלצרית בוחרת עבורכם את המנות״. נשמע נחמד, אבל באנו לעסקית. ״אין בעיה, אפשר לעשות את זה גם בעסקית״. זה לא ייגמר עם חשבון מנופח? שמענו כמה סיפורים. ״לא, לא, אפשר בעסקית. אתם נותנים כיוונים, מה אתם אוכלים, מה לא אוכלים, חריף, לא חריף, ואני בוחרת את המנות״. אם זה בעסקית, אז בסדר. אנחנו אוכלים הכל. מה תבחרי לנו? ״נו, כל העניין שזה בהפתעה. נתחיל במנות קטנות, מה שאפשר לשלב לכם בעסקית, אחר כך נבחר את הגדולות ונמשיך לפי כמה שתהיו רעבים״. זה נגמר בקצת יותר מ-600 שקל. איך זה קרה? גם אנחנו עדיין מנסים להבין.
הדיל: עסקית הכוללת מנה קטנה, מנה גדולה ושתייה (תה, לימונדה או ״מים חיים״) במחיר המנה הגדולה. תפריט הקטנות מציע שבע מנות לבחירה (סלט בודהה, אגרול ירקות, חציל מאודה ועוד). מחירי העיקריות נעים בין 73 שקל (אטריות ביצים עם עוף) ועד 135 שקל (קוביות פילה בקר). מנות דג לפי משקל.
האוכל: אני לא חושב שאי פעם הזכרתי את המילה ״עסקית״ כל כך הרבה פעמים בשיחת פתיחה עם מלצרית. אבל לא רצינו להשאיר מקום לטעויות. ידענו ש״החוויה של צפרה״ מקפלת בתוכה סיכון כלכלי מסוים, אבל בהינתן גבולות הגזרה של העסקית, זה היה נראה סיכון מחושב. גם אם לצוות המסעדה יש טעם יקר. ויש לו. את שותפי לארוחה חייבו פה ב-105 שקל על בקבוק בירה. 750 מ״ל. אינדיט. באמת אחלה בירה. הברמן המליץ.
מבט מהיר על תפריט הצהריים גילה כי העיקרית היקרה בתפריט מתומחרת ב-135 שקל (רוצים להמר כבר עכשיו אם המלצרית שלנו בחרה אותה?). שאר העיקריות סביב המאה שקל, פחות או יותר. באמת סביר. יש גם מנות דגים על משקל, שיכולות לטפס להרבה-הרבה יותר, אבל לפני שהוציאו אותן במפתיע - והנה הדבר החיובי היחיד שיש לי להגיד על ההתנהלות בארוחה הזאת - טרחו לבדוק איתנו.
ארוחת ההפתעות שלנו נפתחה עם שתי מנות דג נא זעירות וזהות, שכל אחת מהן כללה שני טאקו פריכים, אחד עם טרטר טונה ואחד עם טרטר סלמון. לא לגמרי הבנו אם מדובר במנה ראשונה אחת בגודל סביר שחולקה לשניים (לא) או בראשונה מיניאטורית שהוזמנה עבורנו פעמיים (בערך). למעשה, מדובר בערבוב בין שתי מנות שונות (טאקו טונה וטאקו סלמון), שעל כל אחת מהן חויבנו ב-56 שקל. מחוץ לעסקית. הטאקוס עצמם היו חטיף פתיחה כיפי. לא יותר.
העסקית כוללת, מה אתם יודעים, גם שתייה קלה. לימונדה ג׳ינג׳ר, תה קר או כוס ״מים חיים״ (הגימיק הזה עדיין לא מת). הלימונדה והתה קר מכילים סוכר. אכלתי עם מישהו שמנסה להתנזר. הוא ביקש להחליף לסודה. מים מוגזים במקום ה״מים חיים״. אמרו שזה לא אפשרי. חויבנו ב-19 שקל על סודה קטנה. סתם שתדעו.
הגיעה עוד מנת דג נא קטנה: דאבל ווסאבי. שני נתחי סשימי סלמון עם אדממה ווסאבי. מנה שהציגה דג טרי, טכניקה גבוהה (סלמון שקיבל לוק של טונה) ופיקנטיות טובה. לא בטוח שהיינו משלמים זה עוד 48 שקל. די בטוח שלא. אבל בשלב הזה עוד היינו בטוחים שמדובר בראשונה הנוספת שהוציאו לנו במסגרת עסקית ההפתעה.
ואז הגיעו יחד שלוש מנות קטנות נוספות: סלט ״בודהה משוגע״, פופקורן שרימפס ומלאנג׳ו דאמפלינג. כאן חשדנו. ושאלנו. אם אנחנו עדיין במסגרת העסקית. וקיבלנו תשובה מרגיעה חלקית: ״כן, אמרנו שנחזק קצת את הראשונות, אבל זהו, אני כבר באה לדבר אתכם על המנות הגדולות״. הדחקנו והתחלנו לאכול. ה״בודהה משוגע״ התברר כסלט מוצלח במיוחד: דייקון, נבטים, וואסבי מוקצף. באמת טעים. ואפילו כלול בעסקית. פופקורן השרימפס, שעדיין מוצגים כמנת הדגל של המקום (נו, באמת, לא יוציאו לכם את מנת הדגל רק משום שאינה כלולה בעסקית?), היתה טראשית ומהנה כהרגלה: בלאק טייגר שרימפס מעולים שמטוגנים במיומנות עם קרם טוגאראשי נפלא. אם עוצמים עיניים, מרגישים טעם שמזכיר את כנפי העוף המיתולוגיות של הדיקסי. הגרסה המקורית.
מלאנג׳ו דאמפלינג - אותם בלאק טייגר שרימפס, הפעם בתוך כיסונים מאודים ששוחים בקציפת תירס - היתה המנה הטובה בארוחה. וזה המקום להגיד משהו על שף אבי קונפורטי, מהשפים היותר טובים שלנו. שעושה כיסונים מרהיבים ואוכל באמת טעים ובעיקר שובר שגרה. ושטופולופומפו שלו היא מהמסעדות האהובות עלי. ושגם בארוחה בינונית, וזו היתה ארוחה בינונית ללא קשר לתג המחיר שלה, הברק שלו בצבץ. ושהתחושה המאוד לא נעימה איתה יצאנו לא נבעה מבינוניותה של הארוחה, אלא אך ורק משום שהרגשנו - ואין דרך אחרת להגיד את זה - מרומים.
בכל מקרה, המטבח באמת הפסיק לפלוט מנות והמלצרית אכן חזרה כדי לדבר איתנו על העיקריות. ״נעשה מנה של דג ומנה של בשר? הדגים זה לפי משקל, בואו נראה מה יש היום״. ואז היא שלפה טאבלט מגושם שהזכיר מ.ק. צבאי והודיעה שיש טראוט ב-70 שקל ל-100 גרם וקוד שחור ב-110 שקל למאה גרם. וכשתהינו על כמה גרם מדובר, התברר ש״מהקוד יש רק נתחים של 320 גרם, זה באמת לא הרבה לשני אנשים, ומהטראוט יש נתחים קצת יותר קטנים״. בתום חישוב מהיר ובשקלול החשש מהשלכות הראשונות הנוספות על החשבון, החלטנו לוותר על מנות הדגים. תפתיעי אותנו במשהו עם מחיר קשיח.
ואז קיבלנו - איזו הפתעה - את ה״בו לוק לאק״, המנה היקרה בתפריט (שאינה תלוית משקל). מנה די מאכזבת של קוביות פילה בקר. הבשר אמנם היה מצוין - חסר היה שלא - אבל טעמי הבצלים המקורמלים שעורבבו בו היו עזים מדי ורוטב ההדרים שהגיע בצלוחית נפרדת התקשה לספק את הרעננות המצופה.
לעיקרית נוספת הגיעה ״האי סאן״, מנת צפרה קלאסית של אטריות אורז עם סקלופס, שרימפס, תיבול דומיננטי (גלייז גנגל) ושלל פרחים אכילים. לפני עשר שנים, כשצפרה נפתחה, זו היתה נחשבת למנה חדשנית וסופר מעודכנת. היום היינו מעדיפים להמיר את שלל הצבעים בסקלופס טובים יותר.
בעיצומן של העיקריות הגיעה המלצרית כדי להודיע שהיא יורדת מהמשמרת ולהעביר את ההגאים של רכבת ההפתעות למחליפתה, שמיד ניצלה את העניין: ״מה, לא תתנו לי להפתיע אתכם עם קינוח? אתם מעדיפים שוקולד או פירות?״. קיבלנו סאשימי אננס: פרוסות אננס דקיקות, ששימשו בסיס לקרם ברולה חצי קפוא וסורבה קוקוס (שׁהתברר כאלמנט המוצלח בעסק). זה עלה 58 שקל. אבל זו כבר בעיה שלנו. היינו צריכים לשאול.
החשבון שהגיע עמד על 604 שקל, לפני טיפ. המנה הראשונה היחידה עליה לא חויבנו היתה סלט הבודהה. מתברר שמרוב רצון להיצמד לעסקית, הוציאו לנו רק מנות ראשונות שלא כלולות בה. ואם זה לא מספיק, חויבנו בעשרה שקלים נוספים על האורז הלבן שיצא עם מנת הפילה (למרות שבתפריט מצוין כי מדובר בחלק מהמנה). המלצרית המקורית כבר לא היתה בסביבה. המלצרית החדשה לא ממש ידעה מה לעשות. היא פנתה למלצרית אחרת, שהזעיקה שתיים נוספות, ומולנו התכנסה ועדת חקירה תלת ראשית. בתום דיון של כמה דקות נמסר לנו, בתוספת התנצלות קורקטית, שאכן נפלה טעות קטנה ושלא יחייבו אותנו על הפופקורן שרימפס. גם לא על האורז.
שירות ומהירות: השירות, אם היה ספק כזה, היה פנטנסטי. מהיר, ידעני. כזה שגורם לך לא לפקפק במלצרית. אכן, לא פקפקנו.
תמורה לכסף: ואחרי כל ההפתעות והמחיר המופקע, לא יצאנו שבעים מדי. לא רעבים חלילה, אבל גם לא מלאים לשארית היום. ומה שמאכזב אפילו יותר: זו לא היתה ארוחה כל כך טובה.
בקיצור: עקיצה.
חשבון:
מים מוגזים קטן - 19 שקל
טאקו טונה - 56 שקל
טאקו סלמון - 56 שקל
דאבל ווסאבי - 48 שקל
פופקורן שרימפס (במחיר העיקרית)
בודהה משוגע (במחיר העסקית)
מלאג׳ו דאמפלינג - 58 שקל
בו לוק לאק - 135 שקל
האי סאן - 94 שקל
סאשימי אננס - 58 שקל
טיפ - 78 שקל
סה״כ - 602 שקל
צפרה, יגאל אלון 96 תל אביב, 03-6240044, תפריט העסקיות מוגש בימים ראשון עד חמישי בין השעות 12:00 ל-17:00
http://www.haaretz.co.il/food/restaurants-reviews/.premium-1.3115157
עקיצה ב-60 דקות: איך קיבלתי חשבון של יותר מ-600 שקל בארוחת צהריים בצפרה?
כשהמלצרית הציעה לטעום מ"ארוחת הפתעות" של צפרה, אף אחד לא ציפה שזה ייגמר עם כזה חשבון ועוד על ארוחה בינונית.
״אתם רוצים לעשות את החוויה של צפרה?״. מה זה החוויה של צפרה? ״שהמלצרית בוחרת עבורכם את המנות״. נשמע נחמד, אבל באנו לעסקית. ״אין בעיה, אפשר לעשות את זה גם בעסקית״. זה לא ייגמר עם חשבון מנופח? שמענו כמה סיפורים. ״לא, לא, אפשר בעסקית. אתם נותנים כיוונים, מה אתם אוכלים, מה לא אוכלים, חריף, לא חריף, ואני בוחרת את המנות״. אם זה בעסקית, אז בסדר. אנחנו אוכלים הכל. מה תבחרי לנו? ״נו, כל העניין שזה בהפתעה. נתחיל במנות קטנות, מה שאפשר לשלב לכם בעסקית, אחר כך נבחר את הגדולות ונמשיך לפי כמה שתהיו רעבים״. זה נגמר בקצת יותר מ-600 שקל. איך זה קרה? גם אנחנו עדיין מנסים להבין.
הדיל: עסקית הכוללת מנה קטנה, מנה גדולה ושתייה (תה, לימונדה או ״מים חיים״) במחיר המנה הגדולה. תפריט הקטנות מציע שבע מנות לבחירה (סלט בודהה, אגרול ירקות, חציל מאודה ועוד). מחירי העיקריות נעים בין 73 שקל (אטריות ביצים עם עוף) ועד 135 שקל (קוביות פילה בקר). מנות דג לפי משקל.
האוכל: אני לא חושב שאי פעם הזכרתי את המילה ״עסקית״ כל כך הרבה פעמים בשיחת פתיחה עם מלצרית. אבל לא רצינו להשאיר מקום לטעויות. ידענו ש״החוויה של צפרה״ מקפלת בתוכה סיכון כלכלי מסוים, אבל בהינתן גבולות הגזרה של העסקית, זה היה נראה סיכון מחושב. גם אם לצוות המסעדה יש טעם יקר. ויש לו. את שותפי לארוחה חייבו פה ב-105 שקל על בקבוק בירה. 750 מ״ל. אינדיט. באמת אחלה בירה. הברמן המליץ.
מבט מהיר על תפריט הצהריים גילה כי העיקרית היקרה בתפריט מתומחרת ב-135 שקל (רוצים להמר כבר עכשיו אם המלצרית שלנו בחרה אותה?). שאר העיקריות סביב המאה שקל, פחות או יותר. באמת סביר. יש גם מנות דגים על משקל, שיכולות לטפס להרבה-הרבה יותר, אבל לפני שהוציאו אותן במפתיע - והנה הדבר החיובי היחיד שיש לי להגיד על ההתנהלות בארוחה הזאת - טרחו לבדוק איתנו.
ארוחת ההפתעות שלנו נפתחה עם שתי מנות דג נא זעירות וזהות, שכל אחת מהן כללה שני טאקו פריכים, אחד עם טרטר טונה ואחד עם טרטר סלמון. לא לגמרי הבנו אם מדובר במנה ראשונה אחת בגודל סביר שחולקה לשניים (לא) או בראשונה מיניאטורית שהוזמנה עבורנו פעמיים (בערך). למעשה, מדובר בערבוב בין שתי מנות שונות (טאקו טונה וטאקו סלמון), שעל כל אחת מהן חויבנו ב-56 שקל. מחוץ לעסקית. הטאקוס עצמם היו חטיף פתיחה כיפי. לא יותר.
העסקית כוללת, מה אתם יודעים, גם שתייה קלה. לימונדה ג׳ינג׳ר, תה קר או כוס ״מים חיים״ (הגימיק הזה עדיין לא מת). הלימונדה והתה קר מכילים סוכר. אכלתי עם מישהו שמנסה להתנזר. הוא ביקש להחליף לסודה. מים מוגזים במקום ה״מים חיים״. אמרו שזה לא אפשרי. חויבנו ב-19 שקל על סודה קטנה. סתם שתדעו.
הגיעה עוד מנת דג נא קטנה: דאבל ווסאבי. שני נתחי סשימי סלמון עם אדממה ווסאבי. מנה שהציגה דג טרי, טכניקה גבוהה (סלמון שקיבל לוק של טונה) ופיקנטיות טובה. לא בטוח שהיינו משלמים זה עוד 48 שקל. די בטוח שלא. אבל בשלב הזה עוד היינו בטוחים שמדובר בראשונה הנוספת שהוציאו לנו במסגרת עסקית ההפתעה.
ואז הגיעו יחד שלוש מנות קטנות נוספות: סלט ״בודהה משוגע״, פופקורן שרימפס ומלאנג׳ו דאמפלינג. כאן חשדנו. ושאלנו. אם אנחנו עדיין במסגרת העסקית. וקיבלנו תשובה מרגיעה חלקית: ״כן, אמרנו שנחזק קצת את הראשונות, אבל זהו, אני כבר באה לדבר אתכם על המנות הגדולות״. הדחקנו והתחלנו לאכול. ה״בודהה משוגע״ התברר כסלט מוצלח במיוחד: דייקון, נבטים, וואסבי מוקצף. באמת טעים. ואפילו כלול בעסקית. פופקורן השרימפס, שעדיין מוצגים כמנת הדגל של המקום (נו, באמת, לא יוציאו לכם את מנת הדגל רק משום שאינה כלולה בעסקית?), היתה טראשית ומהנה כהרגלה: בלאק טייגר שרימפס מעולים שמטוגנים במיומנות עם קרם טוגאראשי נפלא. אם עוצמים עיניים, מרגישים טעם שמזכיר את כנפי העוף המיתולוגיות של הדיקסי. הגרסה המקורית.
מלאנג׳ו דאמפלינג - אותם בלאק טייגר שרימפס, הפעם בתוך כיסונים מאודים ששוחים בקציפת תירס - היתה המנה הטובה בארוחה. וזה המקום להגיד משהו על שף אבי קונפורטי, מהשפים היותר טובים שלנו. שעושה כיסונים מרהיבים ואוכל באמת טעים ובעיקר שובר שגרה. ושטופולופומפו שלו היא מהמסעדות האהובות עלי. ושגם בארוחה בינונית, וזו היתה ארוחה בינונית ללא קשר לתג המחיר שלה, הברק שלו בצבץ. ושהתחושה המאוד לא נעימה איתה יצאנו לא נבעה מבינוניותה של הארוחה, אלא אך ורק משום שהרגשנו - ואין דרך אחרת להגיד את זה - מרומים.
בכל מקרה, המטבח באמת הפסיק לפלוט מנות והמלצרית אכן חזרה כדי לדבר איתנו על העיקריות. ״נעשה מנה של דג ומנה של בשר? הדגים זה לפי משקל, בואו נראה מה יש היום״. ואז היא שלפה טאבלט מגושם שהזכיר מ.ק. צבאי והודיעה שיש טראוט ב-70 שקל ל-100 גרם וקוד שחור ב-110 שקל למאה גרם. וכשתהינו על כמה גרם מדובר, התברר ש״מהקוד יש רק נתחים של 320 גרם, זה באמת לא הרבה לשני אנשים, ומהטראוט יש נתחים קצת יותר קטנים״. בתום חישוב מהיר ובשקלול החשש מהשלכות הראשונות הנוספות על החשבון, החלטנו לוותר על מנות הדגים. תפתיעי אותנו במשהו עם מחיר קשיח.
ואז קיבלנו - איזו הפתעה - את ה״בו לוק לאק״, המנה היקרה בתפריט (שאינה תלוית משקל). מנה די מאכזבת של קוביות פילה בקר. הבשר אמנם היה מצוין - חסר היה שלא - אבל טעמי הבצלים המקורמלים שעורבבו בו היו עזים מדי ורוטב ההדרים שהגיע בצלוחית נפרדת התקשה לספק את הרעננות המצופה.
לעיקרית נוספת הגיעה ״האי סאן״, מנת צפרה קלאסית של אטריות אורז עם סקלופס, שרימפס, תיבול דומיננטי (גלייז גנגל) ושלל פרחים אכילים. לפני עשר שנים, כשצפרה נפתחה, זו היתה נחשבת למנה חדשנית וסופר מעודכנת. היום היינו מעדיפים להמיר את שלל הצבעים בסקלופס טובים יותר.
בעיצומן של העיקריות הגיעה המלצרית כדי להודיע שהיא יורדת מהמשמרת ולהעביר את ההגאים של רכבת ההפתעות למחליפתה, שמיד ניצלה את העניין: ״מה, לא תתנו לי להפתיע אתכם עם קינוח? אתם מעדיפים שוקולד או פירות?״. קיבלנו סאשימי אננס: פרוסות אננס דקיקות, ששימשו בסיס לקרם ברולה חצי קפוא וסורבה קוקוס (שׁהתברר כאלמנט המוצלח בעסק). זה עלה 58 שקל. אבל זו כבר בעיה שלנו. היינו צריכים לשאול.
החשבון שהגיע עמד על 604 שקל, לפני טיפ. המנה הראשונה היחידה עליה לא חויבנו היתה סלט הבודהה. מתברר שמרוב רצון להיצמד לעסקית, הוציאו לנו רק מנות ראשונות שלא כלולות בה. ואם זה לא מספיק, חויבנו בעשרה שקלים נוספים על האורז הלבן שיצא עם מנת הפילה (למרות שבתפריט מצוין כי מדובר בחלק מהמנה). המלצרית המקורית כבר לא היתה בסביבה. המלצרית החדשה לא ממש ידעה מה לעשות. היא פנתה למלצרית אחרת, שהזעיקה שתיים נוספות, ומולנו התכנסה ועדת חקירה תלת ראשית. בתום דיון של כמה דקות נמסר לנו, בתוספת התנצלות קורקטית, שאכן נפלה טעות קטנה ושלא יחייבו אותנו על הפופקורן שרימפס. גם לא על האורז.
שירות ומהירות: השירות, אם היה ספק כזה, היה פנטנסטי. מהיר, ידעני. כזה שגורם לך לא לפקפק במלצרית. אכן, לא פקפקנו.
תמורה לכסף: ואחרי כל ההפתעות והמחיר המופקע, לא יצאנו שבעים מדי. לא רעבים חלילה, אבל גם לא מלאים לשארית היום. ומה שמאכזב אפילו יותר: זו לא היתה ארוחה כל כך טובה.
בקיצור: עקיצה.
חשבון:
מים מוגזים קטן - 19 שקל
טאקו טונה - 56 שקל
טאקו סלמון - 56 שקל
דאבל ווסאבי - 48 שקל
פופקורן שרימפס (במחיר העיקרית)
בודהה משוגע (במחיר העסקית)
מלאג׳ו דאמפלינג - 58 שקל
בו לוק לאק - 135 שקל
האי סאן - 94 שקל
סאשימי אננס - 58 שקל
טיפ - 78 שקל
סה״כ - 602 שקל
צפרה, יגאל אלון 96 תל אביב, 03-6240044, תפריט העסקיות מוגש בימים ראשון עד חמישי בין השעות 12:00 ל-17:00
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.