שלום לנכדה המקסימה
כמו שענו לך שזה תלוי בכל אחד ואחד ומה מתאים לו, ויותר מזה גם אותו אדם חולה, מצבו משתנה ומה שהתאים לפני שעה כבר לא מתאים עכשיו. החוכמה להיות עם אצבע על הדופן ולראות. זה קצת כמו לנהוג עם ידיים קשורות לאחור. קשה לנווט במחלה הארורה הזו. אני דווקא סבורה שהמחלוקת בין אמא ואחיה היא טובה היות וכולם דואגים יפה ומאוד לסבא וכולם חושבים שמה שהם חושבים הוא הכי מתאים לו. החוכמה זה להביט וללמוד מה סבא רוצה וצריך. אם פעם זה היה פשוט כי סבא הבריא ידע לומר אז עכשיו לא קל. אבל עם הזמן לומדים.
אצלי למשל, אמא שלי הייתה אישה פעילה, מתנדבת ואוהבת חברה. לכן אני, בניגוד לאחיי התעקשתי על מרכז יום. גם אמא בהתחלה התנגדה וחשבה מחשבה אלצהימרית אופיינית שהילדים שלה זורקים אותה. אבל היא נמצאת במרכז יום, ופורחת שם. מקבלת המון המון אהבה וטיפול. וגם כשהיא מגיעה הביתה לא זוכרת איפה הייתה בשבילה זה המקום הכי טוב. כמובן שיגיע יום שזה כבר לא יתאים ואז נצטרך להחליט מה הטוב ביותר.
בין אם סבא ילך לבית אבות או בין אם ישאר בבית, ניתן לעשות איתו המון. פעילות שהוא אוהב ומסוגל. הייתה אצלנו פעם נכדה שהגיעה לבית אבות של סבתא שלה לשחק איתה שח או שש בש שהסבתא אהבה וזה תרם לשתיהן המון. ואפשר גם בבית. אחייני בן השבע מזמין את סבתא למשחק קלפים. מקריא לה סיפורים.
מה שאני מנסה לומר, זה שאתם, המשפחה, צריכים להחליט איפה הכי טוב לסבא נצד אחד. ומצד שני לנסות לעשות איתו פעילויות שגורמות לו נחת. גם במצבו. אני עד היום לוקחת את אמא לבית קפה למרות שקשה לסחוב אותה בכסא הגלגלים, אבל כשהיא יושבת בבית הקפה היא כל כך מאושרת שזה שווה.
ועוד משהו. אמא ואחיה, נפל עליהם השמיים כשסבא, האבא שלהם, חלה. כל אחד מתמודד אחרת. קשה לאמא שלך לראות את סימני המחלה באבא שלה. וכשיש כסא גלגלים זה בולט יותר ולא קל. לי היו המון פעמים שישבתי מאחורי אמא שלי, האישה שהייתה נמרצת וחרוצה, ורק מלראות אותה בכסא גלגלים גרם לי לבכות.
