אוף
הדבר היחיד שיכול לעזור, זה שאני לא אהיה לבד ושדברים יצליחו.
שונאת את המילה דיכאון, היא כל כך לא נכונה בהקשר שלי...
ואני תמיד מתמודדת עם החיים לבד, זה לא שיש מישהו שרץ לעזור...זה שאני מתחננת כל החיים שמישהו בכלל יתייחס אלי ואף אחד לא באמת עושה את זה מלבד אמא...אז זה רגיל.
והאמת שלא קשה לי לנסח, אבל כל פעם שאני באה לכתוב, אני נזכרת בעצם שזה פורום חשוף ומי יודע מי יכול לראות ומה לחשוב..ואז אני נזכרת בכל הפעמים שכתבתי וזה לא הועיל לי (שלא נדבר על הזיק), ואז אני חושבת על זה שהרבה פעמים בהרבה מקומות מה שאני כותבת, אף אחד לא מגיב וכמה לא נעים זה מרגיש, וכו' וכו', ואז כמה מפתיע אני מאבדת את חוט המחשבה וכל הפואנטה....
וזו התוצאה.
אבל אני בכל זאת שולחת, בכדי להרגיש ולו לרגע שמישהו מודע לקיומי