דיון - הדיכאון כמעמסה כלכלית

Lady Stark

New member
דיון - הדיכאון כמעמסה כלכלית


יש המון צדדים לעניין הכלכלי של להיות בדיכאון. מצד אחד, אנחנו מוציאים פחות כסף כי הנהנתנות משחקת תפקיד קטן יותר.
מצד שני, כמו כל נושא בחיים שנדחק הצידה כשהמחלה משתלטת, גם הכסף מהווה בעיה ומוקד הזנחה.
אלו רק חלק מהסיבות:

* טיפולים - מי שהולך לפסיכולוג טוב יודע שהמחיר של החלפת מטפל במטפל זול יותר לא בא בחשבון. גם קופות החולים שלנו מסבסדות רק מספר מסויים / לתקופה מסויימת. בסופו של דבר, רוב המטופלים בארץ משלמים בין 200-400 ש"ח לשעת טיפול. פסיכיאטר פרטי עולה אפילו יותר לביקור. כ- 500-600 ש"ח. תרופות שלא בסל התרופות - לפחות 100 ש"ח לחבילה לתרופות מסוימות.

* יכולת השתכרות מוגבלת - זה כבר נושא מורכב. כל אחד ויכולותיו או בחירותיו או מצבו האישי. אבל לכולנו הסוגיה הזאת מהדהדת בראש. או שאנחנו לא יכולים לעבוד בכלל (ואז גובה הקצבה על נכות פשוט מבייש ואי אפשר לחיות ממנו), או שאנחנו עובדים וסובלים עקב ניסיון להוכיח שאנחנו בסדר ויכולים כמו כולם. מעטים מאיתנו מצליחים באמת להשתכר בכבוד ובגובה ראוי, וגם לעבוד את מספר השעות שמתאים למגבלות שלהם.

* דחיינות - על דחיינות משלמים כסף. כשאתם צוברים תשלומים על דוחות חניה / חשבונות שפשוט לא הייתם מסוגלים לטפל בהם כי הייתם על הקרשים, נצברות ריביות איחור. סיוט.

* ריטואלים מרגיעים - למי שעובר כאב נפשי כרוני חשוב מאוד ליצור קצת רגעים חיוביים על מנת לצבור זיכרונות קלים יותר. זה לא משנה מה הריטואל שלכם - אם מדובר בקניות, אמבטיות ארוכות, אוכל מסוים... לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים בהם הוא אומר לעצמו: אני לא יכול/ה להרשות את זה, אבל בחייאת, מגיע לי ליהנות קצת... טיפל'ה.

מה יש לכם לומר בעניין?
 
יש עוד משהו

אני פרילאנס וכל הזמן דוחה הליכה למס הכנסה בשביל להוציא פטורים. אני גם דוחה את החשבוניות ובקיצור, לא מכניס כסף בזמן
 

איילת234

New member
כל מה שאמרתם נכון

מה שהכי קשה זה שהמעמסה הכלכלית יוצרת עוד סטרס, שיוצר עוד תקיעות ופאסיביות. מעגל קסמים שכזה
 
כן..

המון שנים היה לי מעט מאוד כסף, כי לא החזקתי בעבודות הרבה זמן ולא לקחו אותי. כשהוצאתי קצבה הבעיה הזו נפתרה לחלוטין. אף פעם לא היה לי לפני משכורת קבועה של 2000 בחודש כול חודש!. כן היו חודשים שהרווחתי אפילו 5000, ו-3000+ אבל אלה היו 4 חודשים מתוך שנה


כן, קניות. אני לא מבזבזת הרבה כסף, אבל אני עדיין מרגישה יסורי מצפון לקנות בגדים כשאין לי לאן לצאת. במיוחד אני שונאת שקניתי משהו וזה סתם שוכב...יש לפניי הרבה טיפולים רפואים ואני אזדקק לכסף. פעם אחרונה שיצאתי לקניות ממש התפרעתי. הייתי בהלם מעצמי, ואני כמעט לא לובשת כלום ממה שקניתי
 

Lady Stark

New member
פרפרית

לפעמים אני מכינה את עצמי לתקופות טובות יותר על ידי קניית דברים שיום אחד איהנה מהם. בעיני זה סוג של הבעת תקווה. אשמח לשמוע ממך כשתלבשי את הבגדים היפים האלו.
 

KFIRB

New member
דעתי חריפה יותר משלך

במדינה מתוקנת (שלא כמו ישראל לדוגמה), טיפול נפשי היה בסל הבריאות או לכל הפחות במחיר הסביר לכל נפש.

במדינת ישראל , הטיפול הנפשי הוא מחוץ לסל, מה שהמדינה נותנת הוא מאוד דל וגם למה שהמדינה נותנת צריך להגיד תודה, כי הם לא חייבים לך,

המערך הציבורי של בריאות הנפש ק-ו-ר-ס !!! בעוד שנתיים וחצי תיכנס הרפורמה בבריאות הנפש ואז המומחים צופים קטסטרופה, לא פחות, הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה יעברו מהפך רציני ולא לטובת הפונים.

מוטב היה שהרופאים הפסיכיאטרים היו נותנים ייעוץ דרך הקופה, כיום יש קופה אחת הנותנת שירותים אלו באופן מלא, שאר הקופות נותנות מענה חלקי ביותר ורק דרך המושלם, חלקן נותן שירות חלקי עוד יותר .

אצל סטודנטים הבעיה חריפה יותר, מאחר ויכולת ההשתכרות נפגעת ביחס לסטודנטים אחרים שכן יכולים לעבוד, ובנוסף סטודנטים נפגעים ביכולתם הלימודית , הקשב הריכוז והמוטיבציה ללמידה. והמוסדות להשכלה גבוהה אינם מתחשבים בעובדה זו. כך שרבים מהם נאלצים להאריך את לימודיהם להגיש עבודות באיחור, בפתרון שהוא קיים ברוב האוניברסיטאות בעולם, והוא שירות פסיכולוגי חינם עד X פגישות ממוקדות בגישה המתאימה לסטודנט ואופיו ועוד סך מפגשים במחיר מסובסד מאוד, מתוך הבנה שיש למוסדות שסטודנט שמרגיש טוב יותר הוא גם כלכלי יותר למערכת, אצלינו בארץ, השירותים הפסיכולוגים לסטודנט הם העתק של המרפאות הציבוריות רק במחיר כספי, המתנה ארוכה ומטפלים מתחילים. רק שבמרפאה ציבורית האדם ייבדק ע"י צוות רב מקצועי וכאן לא, ובמרפאה ציבורית האדם לא ישלם מכספו , אך זמן ההמתנה בחלק מהשירותים הפסיכולוגים הינו זהה, ולצערי הרב, המחיר גם הוא לא שווה לכל נפש .


הפתרון : נעוצה רפורמה בשירותי בריאות הנפש, אבל לא זו שמציע משרד הבריאות והאוצר דוחף, אלא רפורמה בתוך השירותים של בריאות , חינוך, רווחה כמערך כוללני יותר, ואת הכספים שמשקיעים ברפורמה ושיווקה היה צריך להשקיע במערך כוללני כזה, באוניברסיטאות, יהיו שלוחות של השירותים הממשלתיים ולא כמו היום שירותים עצמאיים שמסובסדים ע"י המדינה, האוניברסיטה, חוגי הידידים ולבסוף הסטודנטים (כי השירותים האלו עולים כסף, שכר למתמחים משולם ע"י משרד הבריאות, אבל יש עלויות אחרות שהסטודנט לא משלם מחיר מלא).


אבל במדינה הזו , יש מחשבה קצרת רואי, וכנראה שמה שכתבתי לא יקרה, הרפורמה הגרועה תצא לדרכה, יהיו מרוויחים, יהיו גם מפסידים ויהיו כאלו שיעמדו ברוח הנגדית ויצטרכו לספוג את המצב החמור שיהיה יום לאחר הרפורמה, ככל הנראה שירותי הרווחה הקורסים במילא .

אל דאגה, רופא המשפחה ימשיך לרשום ציפרלקס להמונים, גם אם התרופה לא מתאימה לכל אחד, התרופה הזו עזרה להרבה, אך יש אוכלוסיות שהיא לא מיועדת להם, ויש לפסיכיאטרים מומחים ידע רחב שאין ולא יהיה לרופא משפחה . יש רופאי משפחה אחראים שנמנעים מלרשום תרופות ללא התייעצות או בדיקה של פסיכיאטר, אבל הקופות לוחצות כתהליך מקדים לרפורמה שכל הרופאים יעברו השתלמויות בנושא תרופות נוגדות דיכאון וירשמו אותם ללא בד' פסיכיאטר. עם כל הכבוד לנגישות התרופות לרופא המשפחה, רופא משפחה אינו פסיכיאטר, ובדר"כ אין לו מספיק זמן ב7 הדקות של הבדיקה לוודא בעיות נפשיות, בעיות חברתיות, בעיות זוגיות, אובדנות, בעיות תעסוקתיות,לא יהיה דיוק באבחנה (שגם כך בעייתית היום בצוותים הקיימים), וכבר היום ידועות בעיות של ציפרלקס לאוכלוסיות שאסור לתת להם אותו ורופאי משפחה מחלקים תרופות פסיכיאטריות כמו אקמול.
 

Lady Stark

New member
מסכימה איתך

המצב בשירותי בריאות הנפש בארץ קטסטרופלי. צריך רק לראות איך נראים מוסדות האשפוז בארץ כדי להבין את גודל החרפה
העובדה שבריאות הנפש נדחקת לשוליים כאילו לא אמורים בציוויליזציה לדאוג לחלשים מכעיסה ומתסכלת
וגם אני בגדול לא בעד העניין שרופאי משפחה יחלקו כדורים ללא אבחון אמיתי, אבל זו סוגייה מורכבת כי מאז שהם התחילו לתת כדורים יותר אנשים התחילו לטפל בדיכאון וחרדות. העובדה העצובה היא שזה מושרש בחינוך. לרובם של האזרחים במדינה אין מספיק ידע בנושא כך שמסתובבים בינינו המוני אנשים לא מטופלים ולא מאובחנים, ובעיקר סובלים. אז לפחות אם הם יעדיפו לקבל תרופה מרופא המשפחה ולהתחיל בטיפול כלשהו... במקרים מסוימים זה חיובי

עם זאת, באמת נוצר מצב בו המון אנשים בכלל לא מודעים לשפע הכדורים בשוק ומסתפקים בכדור שלא מתאים להם.

מצטרפת אליך לתסכול בנושא.
 

KFIRB

New member
יש מוסדות אשפוז טובים

הן מבחינת תשתיות (למרות שהמבנים יחסית ישני) והן מבחינת הצוות.

זה החלק האופטימי של הרפורמה, שכן קופות החולים יוכלו לשבור את מונופול האיזוריות הקיים כיום, נניח מחר אנשים באיזור ת"א יוכלו לבחור בין שיבא לאברבנאל או באר-נס, אני לא בטוח שאברבנאל יהיה מוסד הבחירה...

הקופות כיום אומרות למחוקק ולמשרד הבריאות שיש מוסדות טובים יותר ויש מוסדות גרועים, עובדה שנושא האיזוריות נדון כיום בביהמ"ש.


לגבי הנושא האבחוני- יש הבדל בין אבחון לטיפול. לצערי נושא האבחון הוא לוקה בחסר, לעתים מרפאות הראשוניות בקופות החולים מלאות באנשים הלוקים בהפרעות מצב רוח או הפרעות הסתגלות או הפרעות חרדה, אך הן בתור לרופא המשפחה, זה מאובחן ככאב ראש, המטופל נשלח לנוירולוג, הנוירולוג מפנה לבדיקות יקרות מאוד, והמטופל ללא ממצאים ושוב חוזר לנוירולוג שלא יכול לומר שסיפור המקרה מתאים למיגרנה , אז הוא אומר ברמז שזה ממתח נפשי... ושוב חוזר לרופא המשפחה שכותב הפנייה למרפאת ברה"ן.

בעיות עיכול, בעיות נשימה, מערכת חיסון, אין כמעט מטופל שאין לו נגיעה לסטרס , חרדה או דיכאון.

יש פרוטוקול אבחוני טוב , רק שרופא משפחה בזמן העומד לרשותו, אין לו זמן להתבונן פנימה (שכן תגובות חרדה ודיכאון הן לרוב קונטרהטרנספר- כלומר לעתים לאחר שהמטופל יצא מהחדר, הרופא מרגיש דכדוך, כבדות, עצבנות, ניגש לפתוח את החלון , משנה את המזגן, נזכר בריב עם אשתו ובטעות משייך את זה לעומס האישי במרפאה, שבעצם זה התחושות של המטופל האחרון שישוב גם בשבוע הבא עם תלונה גופנית שתדרוש בירור חדש), הרופאים מתביישים לשאול מה המצב הרוח, איך התיאבון, כדי לגרום לאנשים לחשוב שהם משוגעים.

ראוי שאנשים עם הפרעת הסתגלות או דיכאון/חרדה יעברו אבחון מקיף ולא 7 דקות אצל רופא המשפחה, נכון שהתרופות בעלות פרופיל טוב של תופעות לוואי, אבל!!! רופאי המשפחה החלו לאחרונה לטפל בסימפוטומים של פסיכוגריאטריה, (מחלות דמנטיות), כשבטוח שאין להם את הידע וההבנה מה ההבדל בין חרדה לפחד, בין דיכאון לדיסתימיה, להפרעת ריכוז, אם נוותר על הפסיכיאטריה כפי שהקופות ומשרד האוצר מציעים , אפשר לתת ריטלין כי יש הפרעת קשב (מאושר כבר לרופאי משפחה לרשום את זה), כשבפועל זה פרצופה האחר של החרדה, ניתן ציפרלקס או ויאפקס התרופות המועדפות על רופאי המשפחה (גם למטופלים קרדיאלים שאסור לתת להם את זה!!! וגם לקשישים שרמרון עדיפה להם!!!).

העצוב הוא, שפעם לפני חוק ביטוח בריאות ממלכתי, היו פה שירותי בריאות הנפש מהיפים שהיו בעולם המערבי!!! התורים לא היו יותר ארוכים מחודשיים, הצוותים היו רב מקצועים ותקנים לא נעלמו עם הפנסיה , והייתה סביבת למידה הן לדור המטפלים הצעיר והן פתרונות יצירתיים ששמו את ישראל ברשימת המדינות המתקדמות בבריאות הנפש . במיוחד ברה"ן של ילדים ונוער.

אבל אז הגיע החוק ועימו הייבוש התקציבי הארוך בשנים, פלא שהשירותים האלו עוד קיימים, זה נס שעוד יכתבו על זה דוקטורטים , נס שרק בישראל מכלום כסף מצליחים להחזיק מערכים קהילתיים מהימים בהיקף פעילותם לעומת התקציב החסר באופן כרוני.
 
כל כך כל כך עצוב לי לקרוא מה שכתבת כאן

אני מטופלת במערכת הציבורית און אנד אוף מגיל 12, שזה המון המון שנים. בכל מיני מסגרות, לא רק בריאות הנפש פרופר. חוויתי מטפלים מתעללים, מזלזלים, מדברים בגסות ועושים שגיאות שאני צריכה מטפלים אחרים רק כדי שיתקנו את מה שההם קלקלו... טוב, זה עצוב לי מדיי להיכנס לזה עכשיו, אז רק לומר שקראתי ואני כואבת את זה ופוחדת מאוד ממה שהולך להשתנות. לי, למשל, מפריע היום מאוד שאני לא יכולה לבחור איפה להתאשפז. הייתי יום וחצי בבית חולים מזעזע רק בגלל שאני שייכת לשם מבחינת אזור המגורים שלו, ולא הסכימו לאפשר לי להתאשפז בביה"ח שבו אני מקבלת שירותים אמבולטוריים כבר שנים, מכירה את הצוות, מכירה את המקום, ביה"ח הרבה יותר מטופח, נעים, וקל הרבה יותר ליצור שם קשר עם הרופאים שמטפלים בי שם בלאו הכי. המדיניות הנוקשה הזאת היא לגמרי בעוכריי. אין לי מילים לתאר כמה רע היה לי בביה"ח שאושפזתי בו לאותו יום וחצי, לבקשתי ולפי תכנון. אם תרצה לקרוא, בקישור בבלוג שלי חפש פוסט בכותרת "לשם אני לא רוצה לחזור לעולם".

אני חושבת שהסיבה היחידה שבגללה שהצבעתי ליאיר לפיד הייתה משום שבמצע שלו כתוב שהוא יפעל לכך שכל חולה יוכל לבחור היכן להתאשפז והיכן להיות מטופל, וידאג לכך שהתורים הרפואיים יהיו תוך פרק זמן סביר (לא רק לטיפולים נפשיים, בכלל). אני מקווה שהוא אכן יבצע את מה שהוא אמר. אני כרגע על כרעי תרנגולת, מחזיקה את עצמי בעור שיניי לא להגיע שוב לאשפוז, כי המצב הנפשי שלי עגום מאוד עכשיו.
 
אני פוחד לצאת לעבוד בגלל חרדה חברתית

ופחד להיות בחוץ. מרגיש לא כמו כולם.

וזה מפריע למקה על לשרוד בעבודה או להיות בעבודה לא מוגנת
 
מרגישה בדיוק כמוך..

לפעמים חושבת שאולי אני סתם עצלנית שהתרגלה למצב של להיות בלי עבודה אבל פשוט לא מסוגלת
 

Lady Stark

New member
האשמה

אנחנו רגילים כל כך לחשוב שאנחנו עצלנים / מפונקים / ילדותיים. אבל ברוב המקרים זה פשוט לא נכון. אנחנו חווים קושי, שמועצם עוד יותר בגלל רגשות האשמה שאנחנו מרגישים.
 
סעיף 2 כל כך נכון

בעייני. חלקנו לא יכולים ממש לעבוד בגלל המחלה לצאת החוצה. וגם אם עובדים במפעל מוגן משלמים לנו שכר בושה של 8-10 שקל לשעה .....

ועניין הלהוכיח לחברה שאנחנו כמו כולם ולא עלוקות/חריגים או משהו כזה (תחושה שהייתה לי) מאוד מאוד מקשה על היציאה לעבודה.....

ונותנים לנו שכר קטן יותר לא כמו כולם כי עושים לנו טובה שמעסיקים אותנו
 
את צודקת שהנטל כבד מנשוא

אך אני רוצה להתייחס לריטואל הפינוקים עליו כתבת...הוא הכי רלוונטי
למצג נפשי דיכאוני.
מחקרים מראים חד משמעית שכדורים פסיכיאטריים ממש לא מסייעים
במצבי דיכאון קלים ובינוניים, הייתה כתבת תחקיר בערוץ 1 ,בנוסף
חשוב יותר להתרכז בבעיות הספציפיות אצל אחד זה דחיינות אצל השני זוגיות, אצל אחר חרדה חברתית. רק התמקדות בפן הקוגניטיבי יוביל לתוצאות ויוציא ממעגל הקסמי.
היכנסו לעמותת מגן וקיראו שם על תופעת הכדורים הפסיכיאטריים ועל כל התעשייה הזו....מרתק ומפחיד כאחד
אני ממליצה על אימון אישי המלווה לתקופה קצרה יחסית ומסייע לפריצת דרך דינאמית בניגוד לטיפול םסיכיאטרי המשמש סוג של קביים שלא מאפשר עצמאות.מאחלת ימים יפים לכולם!היום!רק זוית אחרת תוביל לשם.
youtwo.com
 
למעלה