לי יש הרגשה שהכול נגמר
לא רק איתה, בכלל.
מישהי בעבודה סיפרה לי שהיא עכשיו יוצאת עם מישהו שגם עובד איתנו ובא לי למות. כמובן פרגנתי לה והכול, אני באמת אוהבת אותה, וגם אותו, וזה נראה לי השילוב הכי הזוי בעולם, אבל שמחתי בשבילם והייתי עצובה בשבילי, כי לי לא יכולים לקרות כאלה דברים, כבר סיפרתי לכם למה. דווקא לא הייתי מתנגדת שהוא יהיה חבר שלי, אבל חבר, בלי כל המסביב, כמו ידיד. זה לא יקרה כי אני לא יודעת מה זה ידידים ואני לא יודעת מה זה חברים ובאופן כללי הרגשתי עצבות נוראית אל מול התרוממות הרוח שלה. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה אפילו קנאה, כי אני ממש לא רוצה זוגיות, באמת שלא, זה רק הורס לי את החיים, אבל עצם הידיעה שהוא אוהב אותה, שיכולה להתקיים אהבה במקום כזה, זה מחמיץ לי את הלב, הידיעה הזאת ששום דבר מכל זה לא נוגע לי ולא קשור אליי, ולאו דווקא הוא ספציפית, אבל המצב שלי שאני בקושי נושמת עם כל צעד שאני עושה, והכול כבד כל כך ופצוע כל כך ומזיע כל כך וכל מה שאני רוצה זה מקלחת ולישון ולאכול ולפעמים לא מצליחה לעשות את הראשון והשני, והכול כל כך לבד, אז בשביל מה? שאין אף אחד לחלוק איתו את כל מה שעובר עליי, מישהו לא טיפולי, מישהו שאני מעניינת אותו ברמה חברית ולא פטרונית כלשהי. בשביל מה. ועם הפרצוף החמוץ הזה הלכתי הביתה, ובדרך קניתי עוד ועוד אוכל והגוף שלי קורס... רופאת המשפחה אמרה לי היום שהסוכר לא תקין והלב לא תקין והסערפת לא תקינה ומי יודע מה עוד (עשיתי מלא בדיקות דם, לבקשת מנהל אשפוז היום). בסוף הגוף שלי פשוט יקרוס וזהו, וככה לא אצטרך לחסל את עצמי באופן אקטיבי - מה שעדיין מפחיד אותי לעשות.
נורא עצוב לי שהגעתי למצב כזה, נורא עצוב לי שכבר לא כל כך אכפת לי, ונורא עצוב לי שאני לא באמת יודעת איך לשנות את זה. יש לי מושג בסיסי, כי פעם הייתי בקבוצות שבאמת הצילו את החיים שלי במשך הרבה שנים, אבל עזבתי בגלל שהאנשים התנהגו אליי בכזאת צביעות ואכזריות, שאני מתקשה להחלים מזה.
וזה שביטלו לי את העו"סית ואת השיאצו ונשארתי פשוט לבד ונמאס לי כבר ואני לא יודעת איך להעביר את סוף השבוע המזורגג הזה. יש לי הרבה דברים שעליי לעשות, אבל אין לי כוח. אני באמת פוחדת שאם אני אמות כאן אף אחד לא ידע. מקווה שלפחות יצליחו להפעיל את כרטיס אדי מספיק בזמן שהאיברים שלי יועילו למישהו שבאמת רוצה לחיות ולא יכול בלי התרומה. מקווה שהאיברים שלי שווים משהו (איילה טוענת שלא).
הייתי רוצה רק לראות אותה פעם אחרונה, להיפרד ממנה ולעוף מכאן, כמו שאומרים, מתוך השלמה שקטה ובחירה. כי אני לא יכולה לחיות יותר בעולם הזה, לא נועדתי להיות פה, לא נועדתי להיות בו, הדיכאון הורס כל חלקה קטנטנה טובה אצלי ואני לא יכולה להילחם בו. אני כבר מתגעגעת לתנודות שהיו לי במצב הרוח, כי עכשיו אני כבר כמה ימים באפיזודה דיכאונית שאין לי מושג אם היא בכלל הפיכה, וגם ההפיכה לא מאוזנת.
מעניין מתי יימאס לי באמת עד כדי כך שאחליט שזהו. ואולי אלוהים יחליט לקחת אותי קודם. אני מתה מפחד.
