הליבה של הקונפליקט
הי דניאלה
ההתנתקות מהתינוק כמעט תמיד מעוררת רגשות מורכבים (מי יותר מי פחות) בדיוק כפי שתיארת.
מצד אחד הרצון והשמחה להחזיר חלקים שאת אוהבת לחיים שלך- העבודה, ומצד שני ההתנתקות, והמרחק מהתינוק שהיא חוויה שלא דומה לשום דבר אחר שעשית בעבר.
זו היא בעצם הליבה של הקונפליקט של אמהות שרוצות לשמור על הקריירה או על העסק שלהן, והרי אין אישה שיכולה להיות גם בבית עם התינוק וגם בחוץ במקום העבודה.
התחושה הזו שאת מרגישה, של אי נוחות לקראת צעד כל כך משמעותי, היא נורמלית בסך הכל. אז קודם כל אני מציעה לך להכיר בקונפליקט ולתת לו מקום, להבין שככל שיעבור הזמן את תראי את הדברים קצת אחרת, לטובה, והכי חשוב זה לזכור שהילדים שלנו צריכים אותנו שמחות, מסופקות ובמצב רוח טוב וזה נכון בכל גיל.
העצות שלי אלייך הן לעשות את ההערכות המיטבית שניתן כדי שאת, ובעלך תדעו מי אחראי להגיע בכל יום במידת הצורך. אם העבודה שלכם היא עקבית תחליטו מראש, אם העבודה שלכם משתנה, אז שבו שתי דקות בכל מוצ"ש לגבי השבוע הקרוב.
עדכנו את המטפלת ואולי אפילו תכינו לה טבלה קטנה לתלות על המקרר כדי שגם לה יהיה נוח.
אם יש עוד בני משפחה שמסכימים להיות כתובת מעבר, כלומר עד שאת או בעלך מגיעים, נהדר, גם את זה תעשו מסודר, ותעדכנו את המטפלת.
אם אין משפחה להישען עליה ואת מעורה בקהילה בה את גרה, אולי את יכולה לגייס 2 או 3 נשים שאת סומכת עליהן ושלא עובדות ולהסכים איתן על "התגייסות להקפצות" אפילו בתשלום לפי הצורך עבור הזמן שייקח לכם להגיע.
במקביל, אולי יש אפשרות לעבודה מהבית במקום העבודה שלך? הייתי שוקלת את הבירור הזה בצורה מתוכננת מראש, כדי להקל עלייך לפחות בחלק מהימים.
אם הסדרים כאלה לא מקובלים בארגון בו את עובדת, עדיין יש מה לעשות אבל כאן כבר נדרשת הערכות יסודית לקראת שיחה עם המנהלים.
ואם זה לא ישתפר ולא תרגישי טוב יותר עם הסידור, אז צריך לפתוח את הסוגיה מחדש ולחשוב לכיוונים אחרים.
הי דניאלה
ההתנתקות מהתינוק כמעט תמיד מעוררת רגשות מורכבים (מי יותר מי פחות) בדיוק כפי שתיארת.
מצד אחד הרצון והשמחה להחזיר חלקים שאת אוהבת לחיים שלך- העבודה, ומצד שני ההתנתקות, והמרחק מהתינוק שהיא חוויה שלא דומה לשום דבר אחר שעשית בעבר.
זו היא בעצם הליבה של הקונפליקט של אמהות שרוצות לשמור על הקריירה או על העסק שלהן, והרי אין אישה שיכולה להיות גם בבית עם התינוק וגם בחוץ במקום העבודה.
התחושה הזו שאת מרגישה, של אי נוחות לקראת צעד כל כך משמעותי, היא נורמלית בסך הכל. אז קודם כל אני מציעה לך להכיר בקונפליקט ולתת לו מקום, להבין שככל שיעבור הזמן את תראי את הדברים קצת אחרת, לטובה, והכי חשוב זה לזכור שהילדים שלנו צריכים אותנו שמחות, מסופקות ובמצב רוח טוב וזה נכון בכל גיל.
העצות שלי אלייך הן לעשות את ההערכות המיטבית שניתן כדי שאת, ובעלך תדעו מי אחראי להגיע בכל יום במידת הצורך. אם העבודה שלכם היא עקבית תחליטו מראש, אם העבודה שלכם משתנה, אז שבו שתי דקות בכל מוצ"ש לגבי השבוע הקרוב.
עדכנו את המטפלת ואולי אפילו תכינו לה טבלה קטנה לתלות על המקרר כדי שגם לה יהיה נוח.
אם יש עוד בני משפחה שמסכימים להיות כתובת מעבר, כלומר עד שאת או בעלך מגיעים, נהדר, גם את זה תעשו מסודר, ותעדכנו את המטפלת.
אם אין משפחה להישען עליה ואת מעורה בקהילה בה את גרה, אולי את יכולה לגייס 2 או 3 נשים שאת סומכת עליהן ושלא עובדות ולהסכים איתן על "התגייסות להקפצות" אפילו בתשלום לפי הצורך עבור הזמן שייקח לכם להגיע.
במקביל, אולי יש אפשרות לעבודה מהבית במקום העבודה שלך? הייתי שוקלת את הבירור הזה בצורה מתוכננת מראש, כדי להקל עלייך לפחות בחלק מהימים.
אם הסדרים כאלה לא מקובלים בארגון בו את עובדת, עדיין יש מה לעשות אבל כאן כבר נדרשת הערכות יסודית לקראת שיחה עם המנהלים.
ואם זה לא ישתפר ולא תרגישי טוב יותר עם הסידור, אז צריך לפתוח את הסוגיה מחדש ולחשוב לכיוונים אחרים.
