היה לנו אותו הדבר בדיוק
רק החתול היה בן 15. הוטרינר שלנו טען שלא מרדימים חיה שיש לה מספיק שמחת חיים להתלטף. בהתחלה לא הבנתי את זה, אבל המצב של החתול התדרדר לאט, ובשלב מסוים התחלתי להבין שהדברים לא היו גרועים "כרגיל" אלא יותר מזה. היו לנו טקסי בוקר שהוא היה אוהב לעשות, ולהתחבק, ויום אחד הוא נראה כאילו אין לו חשק אפילו לזה. הכנתי את הילדים שאם זה לא ישתפר אחה"צ למחרת נלך לוטרינר ואולי נרדים אותו. באותו היום בצהריים הילדים הגיעו מבית הספר והוא הלך לקערת האוכל ובדרך נפל ומת. ההדרדרות היתה די איטית, ובמשך בערך שנתיים הוא אבד שליטה על הסוגרים וגם התקשה באכילה, ובסוף הוא היה רזה כמו דג זהב. מצד שני, הוא היה חתול מאד אהוב, והוא ממש נהנה שלוקחים אותו על הידיים כמו תינוק והרגשנו שאנחנו מאד משמחים אותו בפינוקים האלה.
 
לילדים זה היה מאד טראומטי (הם היו לבד איתו בבית ולמרות שידעו שזה יכול לקרות מאד נבהלו) אבל בסופו של דבר הרגשנו טוב עם עצמנו שלא הרדמנו אותו ושלא עשינו את ההחלטה. אחר כך גם לחתולה שלנו היה משהו דומה. בדיעבד, במקרה שלה אולי היה כדאי להרדים כמה ימים לפני שנפטרה בבית. בכל מקרה, כמו שכתבו לך, הוטרינר לא ידע בדיוק לומר מתי זה יקרה ואם היינו מרדימים את החתול כשההדרדרות התחילה היינו מאבדים שנתיים שלמות שאני לא חושבת שהוא סבל בהן, אלא להפך.
 
בקשר לילדים, מה שמאד עזר לנו זה לחשוב שאמנם אנחנו לא החלטנו להביא לעולם את החתול הזה, אבל עשינו בשבילו את המרב - אהבנו אותו במשך שנים רבות, לא חסכנו עליו כספים או מאמצים, ובאמת שלא היה משהו שחסכנו ממנו. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיש להם חיים כאלה, שבהם הם אהובים מינקותם ועד זקנתם ללא תנאים ומטופלים כך. לא יכולנו למנוע את זה שהחתול ימות, אבל כל מה שהיה באמצע, בין שמצאנו אותו בגיל 3 ימים לבין מותו בגיל 15, היה באחריות שלנו ועשינו אותו מאושר - הוא היה במיוחד כרוך אחרי הילדים ובמיוחד כשהיו תינוקות קטנים. זה מאד עזר לילדים לחזור על זה שוב ושוב (הם היו בגילאי יסודי).