אז בתור מה כן? עוד תכנית "מציאות" דביקה ומעיקה?
כמה עוד אפשר? אני לא סובלת תכניות שבהן מצלמות מלוות אנשים 24/7 ומנסות להציג לי חיים "אמיתיים" על המסך, חפירות ב"נפש האדם" ואנשים שאוכלים אחד לשני ת'ראש כדי לזכות ב-15 דקות תהילה. במקרה הטוב הן משעממות אותי, במקרה הרע מתחיל לכאוב לי המוח.
 
לעומת זאת אני אוהבת תחרויות כישרונות מצולמות, מבחינתי הן לא שונות בבסיסן מתחרויות ספורט. בין אם מדובר בטריוויה, אמנויות הבמה, בישול או ספורט, אני אוהבת לראות אנשים מוכשרים משחיזים את כישוריהם ומתחרים זה בזה, בעיקר בתחומים שמצריכים השקעה וניסיון, כלומר לא מאפשרים לכוכב להיוולד בן ליל (כמו שירה) ומפנים את הבמה (בעיקר) למקצוענים. כשזה נעשה נכון אני גם אוהבת לראות אנשים שלא מגיעים מהתחום לומדים, משתפרים ומתפתחים.
 
אין ספק שהכרת המשתתפים בתחרות תורמת להנאה בצפייה (זה נכון גם לגבי האולימפיאדה, לפחות עבורי) ואני אוהבת מאוד את הסיפורים (הרלוונטיים) שמאחורי הקלעים. אני אוהבת ראיונות, סרטוני "מאחורי הקלעים", ביוגרפיות של אנשים מוכשרים שהגיעו להישגים (למשל בתחומי המוזיקה והספורט). כשאדם מספר את סיפור חייו, על מה הוא חלם, איך הוא טיפח את כישרונו, מה היו התחנות בדרך וכו' – זה יכול להיות מרתק. אבל כשמתחילים סיפורים אישיים לא רלוונטיים כדי להוסיף קצת צהוב או לנסות לרגש בכל מחיר, אני מתחילה לפהק או לנוע באי נוחות בכיסא. אז בסדר, ערוץ מסחרי, אני מקבלת בהכנעה שלכל אחד חייב להיות איזה סיפור חיים מרגש שלא תמיד קשור לעניין שלשמו התכנסנו, אבל החפירות לא יכולות לבוא על חשבון התחרות עצמה.
 
"רשת" יודעים לעשות זאת לא רע. "קשת" מזעזעים. בעיניך הם מספרים סיפור בצורה נהדרת, בעיניי הם לא מפסיקים לחפור בצורה דביקה, מעיקה, טרחנית וצהובה ובמינונים בלתי נסבלים. ב"מאסטר שף" מעולם לא צפיתי (מעבר לדקות בודדות פה ושם כשהתארחתי אצל אחרים ומישהו צפה; אייל שני בלתי נסבל) אבל ניסיתי לצפות ב"הצילו אני לא יודע לבשל" והחלקים סטייל "האח הגדול" (אני מניחה; גם בתכנית הזו מעולם לא צפיתי...) שברו אותי. חבל, כי החלקים שהיו קשורים לאוכל היו משעשעים למדי (גם אם הזויים במקצת).