שעשועי כתיבה

[ויימס]

שעשועי כתיבה

אממ, תכתבו על מבקר שנתן ביקורת שאינה נכונה וכעת עליו לשלם את המחיר.

 

[האבלוק וטינרי]

זה מצחיק

כי זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי אותך, זקופה כמו אלה. או לפחות אלה עם בעיות גב שמצריכות שימוש במחוך לחיזוק שרירי הגב. עמדת על צוק, צבעי האש משתקפים בעורך, והבטת אל האופק בדרמטיות מוגזמת. אני לא יכול להגיד שהבנתי מה ראית בזה, בצורך להביט בדרמטיות אל דברים - אבל בזמנו זה היה נראה לי מרשים.
כשהבטתי אלייך חייכת, ומאוחר יותר הבנתי שלא אלי. זה מובן, או לפחות בדיעבד זה מובן. כל הטעויות מובנות בדיעבד, אף פעם לא מובנות לפני כן, כשעוד ניתן למנוע אותן. כשהסתובבת והתחלת ללכת לכיווני חייכתי בחזרה, השארתי את החיוך עוד כמה שניות כשחלפת על פני לעבר מישהו אחר.
למחרת הבטתי בך מבין השיחים, מנסה להידמות לעלה תאנה עד כמה שניתן. חייכתי כשהרמת את הפתק הקטן שהנחתי בפתח האוהל, חייכנו שנינו כשהתחלת לקרוא. החיוך שלך נעלם חיש, כמו גל שמתנפץ על קרחון ומשאיר אחריו רסיסי מים קטנטנים. הבטת בי כשסיימת לקרוא, כנראה שלא הייתי מספיק מוסווה.
״אתה מתאר יותר מדי״, אמרת ביובש, עינייך הריקות סוקרות את החיוך שעוד נותר קפוא על פני.
״ואתה מראה פחות מדי״, עצבות פשטה בי.
הפתק נשמט מידייך, וכמוני, נפל אל תהום הנשיה והשיכחה.
החיוך עוד נשמר עלי לזמן מה אחרי שחזרת לאוהל, ועוד זמן מה לאחר שחזרתי אני לאוהל שלי. הוא נשמר כשהתחלתי לכתוב מילים אלו, והוא ישמר לכשתסיימי לקרוא אותן.
אני לא כועס על שבחרת בו על פני, ובזמן שאת קוראת את זה ותוהה אם אני אוציא אותך מהבור את יכולה להיות סמוכה שהוא לא יפגע כתוצאה מהמעשים שלך. אני לא כועס על כך שגיכחת על האפשרות להיות איתי. אבל בזמן שהמילים האחרונות שלי חולפים על פני דימעותייך לעבר מוחך ומסתחררים בין מחשבותייך, אני רוצה שתדעי שאת כאן כי אני מתאר בדיוק כמה שצריך.

 

[ויימס]

נחמד!

בהתחלה אמרתי לעצמי, "אוח, לא שוב! לא עוד מונולוג נוגה של Nice Guy שמתמרמר על some chick שלא רצתה אותו, וכעת מפנטז על כמה היא אומללה בלעדיו עם החבר המניאק שלה ואיך היא בוודאי מתחרטת", אבל אז הבנתי עד כמה זה הולם בתור מטאפורה לכותב שרוצה שיאהבו אותו ולא מקבל מה שהוא רוצה.
קוראים טיפשים! הסיפור שלי טוב ואתם פשוט לא מבינים את זה.