חוויות רבותיי, חוויות!
כמה דברים עברו עליי עד שהם עלו לבמה...
זה התחיל מוקדם בבוקר ויום שלם שלא זז במשרד,
המשיך בנסיעה לפתח תקווה לעינב וליאת עם נהג האוטובוס המעצבן בעולם
וקיבל תפנית כשסוףסוף חיבקתי את אחותי הקטנה והאהובה שלי.
אחרי השלמת פערים וקצת שחרור נפשי הואלתי בטובי להקשיב קצת לגיא ויהל,
אבל זה לא ממש עבד, כי כל מה שראיתי היו גיטרות אקוסטיות והכיסאות המצוירים והמוכרים.
אני לא ממש יודעת איך לנסח את התחושה שעברה בי.
כלכך חיכיתי להופעה, כלכך התגעגעתי ללהקה, לשירים, לאנרגיות. לחשמל.
ופתאום אני מגלה שזה אקוסטי!
לא הבנתי מה קורה. בעיקר הייתי בהלם.
לכמה רגעים כעסתי, התבאסתי, כמעט התאכזבתי.
הייתי בטוחה שאני מפספסת משהו, כי לא הגיוני שהם יאכזבו אותי -
הם אף פעם לא עשו את זה, אז דווקא עכשיו?
ועם ההבנה הזאת אני קולטת שיהב, ניר ומיטלמן לא שם. וגם לא יהיו.
תום הסביר שיהב חולה (תרגיש טוב!), והם לא רצו לבטל..
אז החליטו לעשות הופעה אקוסטית.
זה לא ענה לי על התהיות בנוגע לניר ומיטלמן, אבל איך אפשר לכעוס עליהם?
כמו שעניתי בשאלון-של-לפני, הם ידעו בדיוק איזה שירים לעשות.
וכבר מהצליל הראשון של קח אותי, נשאבתי פנימה.
עם כל הכאב, למרות המרחק המוגזם שהיה בין הקהל לבמה,
לא יכולתי שלא לחייך אליהם. ולעצמי.
ופתאום קלטתי:
זו הופעה אקוסטית. בעמידה!
זה היה "הקטע" של ההופעה. ידעתי שהם לא יכולים לאכזב אותי
ואם זה לא מספיק מיוחד..
דמיינו עכשיו גוש שלם של קהל שקופץ ומשתגע [עד לרמת פוגו!] בהופעה אקוסטית.
כל ההופעה הזאת הרגישה כמו התמסרות בכדור אנרגיה מטורף
שגדל וגדל עם כל מסירה אלי וחזרה אליהם לבמה.
תיארתי לעצמי שלא יהיה קל לפגוש אותם במקום הזה, אבל מאיפשהו הייתה בי תקווה
שאחרי כלכך הרבה זמן אני אקבל את החיבוק שלי. אומר את התודה שלי.
לצערי זה לא קרה. ועכשיו אני רק מתפללת שתצוץ עוד הופעה לפני קיסריה
תודה על התזכורת שאתם יודעים בדיוק מה אני צריכה
תודה על ההוכחה שתמיד תצליחו לרגש אותי
חד פעמיים שכמוכם, תודה עליכם.
.
