ואו, אני הכי לא מסכימה עם זה
אחת התקופות החזקות שהיו לי בחיים היה בצבא, הייתי 3 שנים (ואו אני קולטת כמה זה הרבה) בלי חבר, אבל מוקפת במלא חברים. ותמיד הייתה לי הרגשה שכולם מתים עליי, ושמאד מעריכים אותי. היו לי חברים שונים, בנים, בנות, דומים לי יותר ופחות, ותמיד מצאתי עם מי להיות.
מה שכן- ובזה אני מתחברת להודעתך.
אם נגיד רבתי/ הסתכסכתי עם אחד/ת מאותם חברים/ות ומצאתי את עצמי עצובה ומתוסכלת, התחשק לי את המישהו הזה שאני אוכל לבוא ולבכות לו, מישהו שיאהב אותי בלי תנאים וכמו שאני בדיוק. מישהו שיהיה אפשר לקבל ממנו את החיבוק התומך האמיתי, ושבלי מילים יוכל לעודד אותי.
וזה, היום, אני מצליחה לקבל מחבר שלי.
אני חושבת שחברים זה הרבה יותר חשוב מבן/ת זוג. ואני אומרת את זה אחרי ניסיון של 3 שנים בזוגיות שבה התרחקתי מכל החברים שלי והייתי רק עם החבר, ולעומת זאת, 3 שנים ללא זוגיות שבהן הייתי רק עם חברים.
בשורה התחתונה, אהבה בין חברים ובין בני זוג זו אהבה שונה.
ואני חושבת שהבעיה היא בתפישה שלנו. אנחנו תופשים אהבה של חברים כדבר שתמיד יהיה לנו וישתנה לפי המצב והסיטואציה, חברויות באות טבעי בעבודה, בבי"הס, בצבא וכולי. לעומת זאת בני זוג אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולמצוא.
אם נבין שחברויות הן ממש לא מובן מאליו, וכמה אומללים אנשים שאין להם חברויות כאלה- אז נבין את הכוח של החברים ולא של בני הזוג.
