בעקבות הפרשה האחרונה של הזמר והקטינות
שמתי לב לתופעה מאוד מכוערת שלנו הציבור
שכל כך מהר מיהר לעשות שפטים מכוערים לדון
לכף חובה בלי שאין לזה למעשה שום דבר ממשי
וודאי.
אני לא רוצה שהדיון יהפוך כאן לדיון על הזמר
אלא עלינו הציבור שכל כך שמח אפילו הייתי
אומרת לרקוד על "הקבר" כשלא היה אפילו קבר.
מה בתוכנו יוצר את השימחה לאיד הזאת?
למה?
ושוב אני מבקשת לא לדבר על הסיפור עצמו
אלא על התגובה שלנו. של הציבור
