במוסף "הארץ" מתפרסם ראיון עם ראיון עם פרופ' צחי זמיר שכותרתו 'תורת המשחקים' מאת נטע אלכסנדר ( עמ' 58 - 60). לא מדובר על 'תורת המשחקים' של ענף המתמטיקה אלא בהקשר להתנהגות אנושית, לתיאטרון ולערך שיש בלדמיין. הראיון נערך בעקבות ספרו: "Acts: Theater, Philosophy and the performing self".
במהלך הראיון חשבתי לא מעט על החיבור שבין הרעיונות שמובעים בו לבין ענין ה'אבא החדש'.
אולי זו מערכת האסוציאציות הפרועות שלי ואולי תמצאו בזה עניין.
הנה כמה נושאים שדיברו אלי :
החשיבות שיש לדמיון כאמצעי להרחיב את הניסיון הקיומי שלנו. כלומר, הדמיון משמש כאמצעי לחוויה אחרת:"..באותה נשימה צריך להבין שדמיון הוא לא שקר או אשליה. זו צורה שמאפשרת לי לחיות ולחוות באופן אחר" . (עמ' 59). כלומר, הדמיון משמש מישור נוסף של חוויה שמערערת על ההפרדה שרק 'במציאות' אפשר לחוות דברים. נדמה לי, שיש ערך לתובנה הזו, כהורים. ככל שהילדים גדלים אנחנו פחות ופחות נותנים לגיטמציה לדמיון. למעשה, גם כמבוגרים וכהורים רוב הזמן אנחנו ב'מציאות' ושוכחים שיש ערך גדול לדמיון. למשל, ביצירת תמונה עתידית חיובית. באופן ספציפי, יצירת תמונה עתידית חיובית, מדומיינת היא אמצעי חזק מאוד לשינוי ההווה. כמובן, שנדרשים גם דברים מעשיים כדי שיתרחש השינוי אבל ללא הדמיון זה לא אפשרי.
למה כדאי להמשיך ו'לשחק' דמויות שונות? לכל אחד מאתנו יש את ה'תיאטרון של העצמי' אלו הם "..תהליכים שבהם אנחנו הופכים את עצמנו לשחקנים דרך התנהגויות....היות והעצמי הוא אוסף האפשרויות שלי ....אנחנו מגיבים בצורה נורא חזקה לאובייקטים שמגדילים את האפשרויות שלנו...משחק מרחיב את קשת האפשרויות העומדות בפנינו, גם אם באופן מדומיין". (עמ' 59 ). לפעמים, בזוגיות וגם בהורות, אנחנו מתבקשים לעשות דברים שאנחנו מרגישים ש'זה לא אנחנו' או שאם אעשה את זה זה כמו 'לשחק'. נדמה לי, שכאן מוצעת האפשרות כן 'לשחק' את התפקיד החדש ולראות אם באמת יש תחושה של הרחבת קשת האפשרויות או צמצום. לצאת מ'עצמי' ולהרחיב את מי שאנחנו יכולה להיות חוויה עוצמתית.
אז מה הקשר ל'אבא החדש'?
כשאני חושבת על ה'אבא החדש' הרי חלק מההתנהגויות שאפשר לאפיין אבות 'חדשים' אינם אלו שהחברה עודדה אותם בילדותם. כלומר, אם את הבנות מעודדים לשחק בבובות ודרך המשחק, וחיקוי פעולות האמא הן 'מתרגלות' את תפקיד האם. רוב הסיכויים (לצערנו) שלבן יתנו רובים, מכוניות וכו' ומגיל מסוים לא ייראו בעין יפה משחקים עם בובות. כלומר, אבות חדשים, למעשה, 'מייצרים'/'משחקים' בהתהחלה התנהגויות עד שאלו מופנמות ו'טבעיות ' להן ו/או לחברה. הרי צריך לזכור שהאבות של היום גדלו עם דפוסים של אבאות 'ישנה' כך שלרובם לא היו מודלים לחיקוי /הפנמה של 'אבא חדש'. (אני משערת...)
עבור חלק מהגברים, שיתכן ונשותיהם מניעות את התהליך לקראת אימוץ דפוס אבהות חדש, או שהם עצמם רצו לאמץ דפוס זה, אין לי ספק שחווית 'האבא החדש' בתחילה היא חוויה זרה ו'משחקית'. אבל זו גם יכולה להיות הזדמנות להרחבה. (שזו לדעתי אחת החוויות הכי עוצמתיות שיש ). יש מי שינצלו את ההזדמנויות ויראו בהם סיכוי למשהו חדש וטוב ויש מי שיוותרו עליה. יתכן שאני טועה ומעניין לשמוע את הזוית שלכם, הגברים שחווים את זה והנשים שעם הגברים.
עוד ציטוט שמדגיש את חשיבות הדמיון והמשחק:
"הנקודה שהספר חוזר אליה בכל מיני צורות היא איך קורה שדוקא בתוך סיטואציה משחקית, מאוחרי המסיכה, יש תחושה שאנחנו פוגשים משהו יותר ממשי ויותר אינטנסיבי. בהרחבה הקיומית הזו - שנעשית דרך כניסה לחיים אחרים ולאפשרויות אחרות באמצעות הדמיון - פתאום אני חי יותר במובן מסוים. כשאני מגלם דמות, אני למעשה פוגש שוב ושוב אפשרות חיים שאני מממש באופן אינטימי. במקביל זה מאפשר לי לדמיין אינספור אפשרויות חיים שוויתרתי עליהן או שיש לי אפשרות אמיתית לממש." (עמ' 59).
הרעיונות שמובעים בראיון מרתקים לא משום שהם חדשים, אלא משום שהוא מציג אותם מהכיוון הפילוסופי ומחבר אותם לחיים. בעיקרון, חלק מהדברים שהוא מציג ידועים זה מכבר בפסיכולוגיה. למרות זאת, הראיון מרגש.
לכן, כדאי לנו להמשיך לדמיין, לשחק תפקידים שונים 'בתיאטרון של העצמי' (רצוי חיוביים...) הן כאפשרות להעשרת החוויות שלנו והן כאפשרות להרחיב את מי שאנחנו.
שבת שלום.
