../images/Emo41.gifעל התחום המקצועי ושינוי הכיוון >
לקח לי כמה ימים לענות, ולא בכדי - הייתי צריכה לעשות מין "סגירת מעגל" בראש, כדי לשבת ולכתוב את מה שאני רוצה. ההחלטה לשנות כיוון תעסוקתי באה לא רק מהמקום המקצועי, אלא גם מצורך אישי שלי ללכת לכיוון אחר בחיים. הייתי תקופה ארוכה מאוד (באופן יחסי, הכל יחסי...) בעולם המחשבים, ואפשר להגיד שהגעתי לעולם ההיי-טק לגמרי במקרה. בתקופת התיכון לא עסקתי במחשבים, אפילו הייתי מהבודדים שלא היה להם מחשב בבית בכלל. רציתי ללמוד פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית ולעזור לאנשים, אבל אבא שלי, דמות משמעותית מאוד בחיי, היה מאוד נגד. הוא טען בתוקף, שפסיכולוגים ועובדים סוציאליים בסוף יוצאים מדעתם, ושאם אלמד את התחום הזה, "אבלה את חיי בלעזור למסכנים, ואהיה יותר מסכנה מהם"... אין לי שמץ של מושג למה בצבא איתרו אותי לממר"ם, (בית הספר למחשבים של הצבא). פוקס פרוע, כנראה - שהתווה את נתיב חיי במשך כמה וכמה שנים טובות. התגייסתי ועשיתי טירונות רגילה, ובסופה, כשאמרו לכל אחת לאן היא הולכת, נודע לי שאני הולכת לעשות קורס שנקרא "מפעיל יישומים" בממר"ם. אני זוכרת שהתקשרתי הביתה ואמרתי לאבא שלי, שאני הולכת לעשות קורס "מיישמת תפעולים"
, ואבא שלי אמר: יופי, ממר"ם זה מקום טוב. בזה פחות או יותר הסתכם הידע שלי לגבי מה שהולך לקרות. הגעתי לקורס, כאמור, מחוסרת כל ידע קודם, אבל היה לי מעניין, ואני תלמידה טובה, כך שהשקעתי וסיימתי מצטיינת קורס. ממר"ם הוא כאמור בית הספר למחשבים של הצבא, ובדרך כלל הוא מכשיר אנשים לתפקידים מסוימים, ואז מפזרים אותם לשירות ביחידות שונות, אבל אותי השאירו, יחד עם עוד שלושה אנשים, בתוך ממר"ם, להמשך השירות. שרתתי ביחידה שעסקה בתוכנה שקראו לה ממ"ח - המשרד הממוחשב. זו אותה תוכנה שעסקה (בזמנו - היסטוריה עתיקה) בניהול משרד ממוחשב - דואר יוצא, דואר נכנס, ת"ת וכאלה... היחידה שלי עסקה בפיתוח התוכנה, בהדרכות, בהתקנות, בפתרון בעיות וכל מה שקשור לתוכנה הזו. היה לי שירות מעניין מאוד-מאוד, הסתובבתי בבסיסים שונים בכל מיני מקומות בארץ, היתה חוויה נפלאה. במסגרת השירות עברתי עוד שמונה קורסים נוספים, וכשהשתחררתי - היה לי המון ידע במחשבים. בדיוק אז התחילה תקופת הזוהר של ההיי-טק, ובוגרי ממר"ם היו מאוד מבוקשים בשוק. עוד לא הספקתי להשתחרר - וכבר קבלתי הצעות עבודה. לא ידעתי אם מחשבים זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, אבל היה לי ברור, שחבל "לזרוק" את כל הידע והנסיון, ולנסוע לטיול בעולם, או ללכת למלצר - אז התחלתי לעבוד בעולם ההיי-טק. ככה שנה רדפה שנה, ואני התקדמתי יפה. אהבתי מאוד את עולם הסטארט-אפ הדינמי, ועבדתי בחברות סטארט-אפ קטנות שצמחו מהר. התחלתי בתפקידי תמיכה טכנית, והתקדמתי לתכנות, ואחר כך לניהול מוצר. התחברתי מצוין לתפקיד רב תחומי של ניהול מוצר, כי זה תפקיד שדורש ממך לדעת הרבה בתחומים שונים, כמו שיווק, תמיכה, ניהול קשרי לקוחות, ניהול מוצר, וגם מכירות, יחסי אנוש ועוד. החלפתי מקומות עבודה בקצב מסחרר (בתקופה ההיא בעולם ההיי-טק הפרוע, זה היה מאוד מקובל לעבוד במקום מסוים שנה-שנתיים ולרוץ הלאה), ועם כל החלפת תפקיד, התקדמתי הלאה מבחינת תנאים ודרגה ניהולית, ולתקופה מסוימת זה היה לי טוב ונכון. במקביל גם למדתי לתואר במנהל עסקים, ועשיתי עוד כמה קורסים מקצועיים בתחום שלי, ורוב הזמן זה היה טוב. עבדתי מאוד קשה, המון שעות, המון השקעה, אבל גם הרווחתי טוב, ועשו לי הרבה כבוד. בתפקיד האחרון שלי הייתי מנהלת מוצר בחברת סטארט-אפ מצליחה מאוד. נסעתי המון לחו"ל, ניהלתי שני צוותים, הייתי כולה בת 25 והרגשתי מלכת העולם. ואז עברתי משבר אישי קשה, שלא היה קשור לעבודה שלי, ובתהליך ההתמודדות שלי, התחילה לצמוח איזו תהייה - האם זה באמת המקום שלי בחיים, האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. התחלתי להבין, שבעצם לא אני בחרתי את עולם המחשבים, אלא הוא בחר בי, ואולי הגיע הזמן לשבת ולחשוב עם עצמי האם זו באמת אני, או שלא. יחסית מהר הבנתי, שזו לא אני, שזה לא מתאים לי יותר, ושאני רוצה לעשות משהו אחר, אבל פחדתי להודות, שאני צריכה לשנות. היה לי נוח במקום שלי. הרווחתי טוב, היו לי תנאים נלווים מצוינים, לא היו לי חששות שיפטרו אותי (באותה תקופה התחילו גלי הפיטורים בהיי-טק, מה שקראו "התנפצות הבועה"). בנוסף, גם לא ידעתי לעשות שום דבר אחר, כי חוץ מבייביסיטר בתקופת התיכון, אף פעם לא עבדתי בשום עבודה אחרת... גם אחרי שהבנתי שאני צריכה לעזוב את התחום ולחפש את עצמי, היה לי קשה לעשות את הצעד. שוב - פחדתי מאוד לעזוב משהו בטוח לטובת הלא נודע, וגם -ידעתי מה אני לא רוצה, אבל לא ידעתי מה אני כן רוצה לעשות בחיים. המשפחה שלי היתה מאוד נגד עזיבת העולם המקצועי. מה פתאום אני "זורקת" מקצוע טוב ופרנסה מצוינת, והולכת אל הלא נודע? הם ממש עשו מסעות שכנוע, אבל אני עקשנית כמו פרד, וידעתי שכשאני אדע מה אני רוצה לעשות, אני אעשה את זה. באותה תקופה היה לי עובד באחד הצוותים, שעבר שינוי אישי מאוד גדול. יום אחד ישבנו לשיחה, והוא סיפר לי שהוא עובר תהליך בשיטת גרינברג, וזה משנה לו את החיים. התעניינתי, ורציתי גם. הייתי כאמור עמוק בתוך משבר אישי משלי, וחפשתי פתרונות. התחלתי תהליך אצל מדריכה בשיטת גרינברג, וכמה חודשים אחרי, היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות -
אני רוצה לטפל באנשים. אני זוכרת את הסופשבוע האחרון לפני שהודעתי לבוס שלי, שאני עוזבת. החברה שעבדתי בה היתה אחרי גל של פיטורים, ופיטרו את מנהל הצוות שלי, כך שאני בדיוק קבלתי קידום, ולמעשה הייתי בעמדה המקצועית הכי גבוהה שהגעתי אליה אי פעם. למרות הכל, הגעתי ביום ראשון בבוקר, אחרי סופשבוע מוטרף ולילה שלם ללא שינה, ואמרתי שאני הולכת. הוא ניסה לשכנע ולהסביר - אבל אני בכלל לא רציתי להקשיב. רציתי ללכת, ידעתי שאני כבר לא שייכת, ולא הייתי מסוגלת להמשיך אפילו שניה אחת נוספת. זה לא היה אומץ, אולי זו אפילו היתה טיפשות, כי עזבתי בלי שום ביטחון או וודאות מה יהיה הלאה, אבל פשוט הייתי חייבת לעזוב. זה היה צורך עז, ואני הייתי חייבת להיענות לו. רציתי לעזוב יפה ובאופן מסודר, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת להמשיך להגיע ל-30 יום נוספים (תנאי חוזה של התראת חודש לפני עזיבה). סכמתי איתו שאני מנקה שולחן ומתחפפת - והוא היה גדול מהחיים, והסכים. במשך כמה ימים עבדתי קשה מאוד, ניקיתי שולחן, סגרתי דברים פתוחים, העברתי חפיפה מקצועית, והלכתי. חודש אחרי, בעלי נסע להחזיר את הרכב והפלאפון של החברה, אני אפילו לא רציתי להיכנס לשם יותר. זו היתה כזו הקלה, לא היה לי מושג שזה יהיה ככה - פתאום הרגשתי שנולדתי מחדש!
מאז הלידה ועוד לפני אור מכונה בפי :הפיה שלי" כי אין לי מילים אחרות לתאר אותה. יקירתי, את אחלה אשת שבוע ונכנסתי במיוחד לומר לך זאת
שידעו כולן
איה
