N o R i K o
New member
אוי, אני לא מאמינה שאני מפרסמת פה פאנפיק שלי
טיפת אנושיות (פיקצר)
- פותח הנושא N o R i K o
- פורסם בתאריך
אוי, אני לא מאמינה שאני מפרסמת פה פאנפיק שלי
N o R i K o
New member
ובהודעה~
הוא זוכה להכיר אותה לראשונה לקראת משחקי הרעב ה-61, אחרי עשר שנות הדרכה. דולורס פיין כבר הגיעה לגיל העמידה, ונדמה שאחרי 20 שנה בתפקיד המנחה של מחוז 12 (ונדמה לו שלפחות 20 ניתוחים פלסטיים) כל קשר בינה לבין קסם אישי, אותו היא אמורה לשדר, אבד כליל; אחראיי המנחים שבקפיטול הניחו שהחמיצות המלווה אותה היא זו שמובילה את המיועדים ליפול במשחקים בשלב מוקדם כל כך, והשנה הם ציוותו לה את מחליפתה העתידית, מתוקה אמיתית, לשם שינוי, צעירה, פורחת ותוססת – כשהם נפגשים היא כל כך נרגשת לקראתו שהוא תוהה אם עליו לחוש את החמימות בליבו או לגחך בבוז כאופייני לו. אמנם כמה וכמה שנים מפרידות ביניהם, אך זה לא מונע ממנה להתייחס אליו כאל ידידה הטוב ביותר. "היום הולך להיות יום חשוב חשוב חשוב! עומדים להסביר לי בדיוק מוחלט על טקס האסיף, ואחר כך גם על ליווי המיועדים לרכבת..." היא מדברת והוא לא טורח להקשיב, כי הדברים שלה הולכים להיות חסרי טעם בין כה וכה, ועדיף בהרבה להתרכז בשיערה הבהיר, מקפץ בחינניות על כתפיה, בעינייה הכחולות והגדולות, הנלהבות. העיגולים השחורים המלווים את רוב המנחים והמדריכים עדיין לא נלוו אליהן, גם לא הלחיים המתוחות עד גיחוך, ובמראה הזה, טבעי וטרי כל כך, היא בקלות יכלה להיות כל נערה משכונת הסוחרים של מחוז 12, מאותן נערות שהביט בהן בימיו בתפר. אך דבר אחד חסר בעיניה, שמוכיח לו את העובדה שהיא לא כזו – הפחד. "אנחנו חייבים לטפל בשיער שלך... נתאים לך מחר כמה פיאות," דולורס עוברת לידה ומצקצקת, וזו בתגובה נאנחת. הוא צוחק, כי זה אומר שלפחות נותרה בה טיפת אנושיות, ושניה אחר כך היא שוב נלהבת מהמחשבה על המיועדים. הפעם תורו להיאנח. * הם יושבים על ספה אחת וצופים במשחקים, דולורס משמשת כמחיצה ביניהם. המיועד מ-12 מת עוד בקרן השפע, אך המיועדת, שהייתה חכמה מעט יותר, הצליחה להתחמק ממרחץ הדמים המחריד. אך עכשיו היא נקלעה לעימות פרונטלי עם נער עצום ממחוז 9, שגבוה ממנה לפחות בארבע ראשים. בשניה שנשמעת יריית התותח קמה דולורס מהספה, רוטנת. "לעזאזל עם זה. 20 שנה, מנצח אחד." היא יוצאת מהחדר. הוא משתיק את הטלוויזיה, ומה שנותר בין התמונות המרצדות על המסך והשקט העוכר הוא רק בכייה החרישי שלה. הוא נזכר בשבועיים קודם לכן, בהם ליטפה את פניה של המיועדת ואיחלה לה הצלחה – נדמה היה לו שהן הצליחו להתחבר, בהתחשב בכך שהפרידו ביניהן רק שנתיים או שלוש, והיא אפילו ניסתה לשדל אותו לשלוח לה מתנה בשם נותני החסות, אך עכשיו רק דמעות זולגות מעינייה, טיפות קטנות של אנושיות. הוא רוצה לומר לה שזה יעבור, ושאחרי כמה שנים היא תתרגל לכך, אך עם כל טיפה הוא מבין שהדבר יהיה שקר מוחלט, והוא מוצא את עצמו מחליק לרוחב הספה, נותן לה להשעין את פניה הבוכיות על כתפו. * שקט מביך שורר בחדרו החשוך והקר, אך הוא מוותר על האפשרות ללכת ולהרוות את עצמו בבקבוק אלכוהול, כפי שתכנן, כי היא עדיין לצידו, כורכת את עצמה בשמיכתו כך שתכסה את גופה. הוא לא הניח כמה חם- לא, לא חם, אנושי- יהיה המגע שלה, כמה שונה היא תהיה מאותן בובות פלסטיק קרות מהלכות של הקפיטול, ונדמה לו שליבו לא פעם כך כבר לפחות אחת-עשרה שנים; אך היא מביטה בו באותן עיניים גדולות ומהוססות, עדיין חסרות פחד, מנגד מלאות חרטה. "מה שאנחנו עושים. זה... זה לא... זה לא בסדר...?" היא לוחשת, ספק שואלת ספק מניחה, כמעט נאנחת. הוא מגחך, מתאפק שלא ללטף אותה בניחום. "מה את חושבת?" הוא אף לא מחכה לתשובתה, כי פניה מתעוותות עם דבריו. "ברור שלא. זה מחריד." "אז... למה?" "למה?" הוא נאנח ומגלגל את עיניו. "כאילו יש לי הרבה ברירות." היא קמה משכיבתה, מזועזעת מתשובתו. "אז אתה טוען שזו ברירת המחדל?!" "... על מה את מדברת?" "על מה אתה חושב שאני מדברת?" "על המשחקים. על ההדרכה." "לא דיברתי על זה," היא קמה מהמיטה וגוררת את השמיכה אחריה, "אבל..." עיניה נדלקות בתקיפה, "האמרה הזו שלך... היא המחרידה! להדריך כי זו ברירת המחדל? זהו כבוד גדול! לנצח במשחקים זה כבוד גדול!" היא נעמדת באסרטיביות ומתחילה לפרוש טענות, ועל אף שלפני דקות מספר לא הייתה יפה ממנה, פתאום אותן עיניים גדולות נראות מזוייפות כל כך, ושיערה הבהיר נראה בדיוק כמו כל פאה שיכלה לחבוש; ובעודה ממשיכה להרצות על חשיבות המשחקים ותרומת הקפיטול, הוא קם על רגליו, מתעלם ממערומיו, וניגש לכיוון הדלת. ברגע זה, נדמה לו שאותו בקבוק ששמר יכול בהחלט להועיל לו. "- ואחר כך המחוזות האלו זוכים בתוספת מזון ו – " היא קוטעת את דבריה, מביטה בו מתרחק, "אתה מקשיב לי בכלל?" הוא מתעלם משאלתה, אך מסתובב לעברה בכל זאת. "אם לא דיברת על זה, אז על מה דיברת?" על אף שהדלת כבר פתוחה בחצייה, הוא תוהה. השמיכה נשמטת מעליה, אך דבר לא רוטט בתוכו. "... עלינו. יחד. כמו שקרה עכשיו." הוא אפילו לא טורח לגחך. "ברור שזה לא בסדר. זה מחריד." הוא סוגר אחריו את הדלת. * לסבב המשחקים ה-62 היא מגיעה עם פאה חלקה, אפורה-סגלגלה, שיכלה לתאום בקלות את העיגולים תחת עינייה, אם לא הייתה מכסה אותם בכאלו שכבות איפור. היא מקבלת אותו בחיוך אמנם, אך הוא שיכור מכדי לזהות אותה - כל טיפת אנושיות שאגרה בתוכה כבר אזלה. גם הפעם היא קוראת בשמות המיועדים, נלהבת אף יותר מאשתקד, ומלווה אותם אל הרכבות. "זה יום חשוב חשוב חשוב!" היא מכריזה בפניהם והוא סוף סוף מבין מאיפה היו מוכרות לו כל כך אותן עיניים, והוא נותן לעיניו שלו לפגוש בהן, מסוחרר. "גם השנה את מוכנה להקריב עוד כמה ילדים תמימים לטובת הקפיטול? כמה נהדר!" הוא צוחק באכזריות ומתמוטט, לא זוכה לשמוע את תגובתה. היא משתדלת להמשיך להתעלם ממנו גם אחר כך, שומרת על ארשת פנים אדישה, על אף שהוא זוכה לעיתים לראות קצוות שיערה בהירה בורחת מבין פאותיה המשונות. אך שבועות אחר כך, כשהם יושבים וצופים במשחקים, בינם ובין המסך שוב נותר אותו שקט מצמרר, מהול בדמעותיה. אך הפעם הוא נותר לשבת במקומו.
הוא זוכה להכיר אותה לראשונה לקראת משחקי הרעב ה-61, אחרי עשר שנות הדרכה. דולורס פיין כבר הגיעה לגיל העמידה, ונדמה שאחרי 20 שנה בתפקיד המנחה של מחוז 12 (ונדמה לו שלפחות 20 ניתוחים פלסטיים) כל קשר בינה לבין קסם אישי, אותו היא אמורה לשדר, אבד כליל; אחראיי המנחים שבקפיטול הניחו שהחמיצות המלווה אותה היא זו שמובילה את המיועדים ליפול במשחקים בשלב מוקדם כל כך, והשנה הם ציוותו לה את מחליפתה העתידית, מתוקה אמיתית, לשם שינוי, צעירה, פורחת ותוססת – כשהם נפגשים היא כל כך נרגשת לקראתו שהוא תוהה אם עליו לחוש את החמימות בליבו או לגחך בבוז כאופייני לו. אמנם כמה וכמה שנים מפרידות ביניהם, אך זה לא מונע ממנה להתייחס אליו כאל ידידה הטוב ביותר. "היום הולך להיות יום חשוב חשוב חשוב! עומדים להסביר לי בדיוק מוחלט על טקס האסיף, ואחר כך גם על ליווי המיועדים לרכבת..." היא מדברת והוא לא טורח להקשיב, כי הדברים שלה הולכים להיות חסרי טעם בין כה וכה, ועדיף בהרבה להתרכז בשיערה הבהיר, מקפץ בחינניות על כתפיה, בעינייה הכחולות והגדולות, הנלהבות. העיגולים השחורים המלווים את רוב המנחים והמדריכים עדיין לא נלוו אליהן, גם לא הלחיים המתוחות עד גיחוך, ובמראה הזה, טבעי וטרי כל כך, היא בקלות יכלה להיות כל נערה משכונת הסוחרים של מחוז 12, מאותן נערות שהביט בהן בימיו בתפר. אך דבר אחד חסר בעיניה, שמוכיח לו את העובדה שהיא לא כזו – הפחד. "אנחנו חייבים לטפל בשיער שלך... נתאים לך מחר כמה פיאות," דולורס עוברת לידה ומצקצקת, וזו בתגובה נאנחת. הוא צוחק, כי זה אומר שלפחות נותרה בה טיפת אנושיות, ושניה אחר כך היא שוב נלהבת מהמחשבה על המיועדים. הפעם תורו להיאנח. * הם יושבים על ספה אחת וצופים במשחקים, דולורס משמשת כמחיצה ביניהם. המיועד מ-12 מת עוד בקרן השפע, אך המיועדת, שהייתה חכמה מעט יותר, הצליחה להתחמק ממרחץ הדמים המחריד. אך עכשיו היא נקלעה לעימות פרונטלי עם נער עצום ממחוז 9, שגבוה ממנה לפחות בארבע ראשים. בשניה שנשמעת יריית התותח קמה דולורס מהספה, רוטנת. "לעזאזל עם זה. 20 שנה, מנצח אחד." היא יוצאת מהחדר. הוא משתיק את הטלוויזיה, ומה שנותר בין התמונות המרצדות על המסך והשקט העוכר הוא רק בכייה החרישי שלה. הוא נזכר בשבועיים קודם לכן, בהם ליטפה את פניה של המיועדת ואיחלה לה הצלחה – נדמה היה לו שהן הצליחו להתחבר, בהתחשב בכך שהפרידו ביניהן רק שנתיים או שלוש, והיא אפילו ניסתה לשדל אותו לשלוח לה מתנה בשם נותני החסות, אך עכשיו רק דמעות זולגות מעינייה, טיפות קטנות של אנושיות. הוא רוצה לומר לה שזה יעבור, ושאחרי כמה שנים היא תתרגל לכך, אך עם כל טיפה הוא מבין שהדבר יהיה שקר מוחלט, והוא מוצא את עצמו מחליק לרוחב הספה, נותן לה להשעין את פניה הבוכיות על כתפו. * שקט מביך שורר בחדרו החשוך והקר, אך הוא מוותר על האפשרות ללכת ולהרוות את עצמו בבקבוק אלכוהול, כפי שתכנן, כי היא עדיין לצידו, כורכת את עצמה בשמיכתו כך שתכסה את גופה. הוא לא הניח כמה חם- לא, לא חם, אנושי- יהיה המגע שלה, כמה שונה היא תהיה מאותן בובות פלסטיק קרות מהלכות של הקפיטול, ונדמה לו שליבו לא פעם כך כבר לפחות אחת-עשרה שנים; אך היא מביטה בו באותן עיניים גדולות ומהוססות, עדיין חסרות פחד, מנגד מלאות חרטה. "מה שאנחנו עושים. זה... זה לא... זה לא בסדר...?" היא לוחשת, ספק שואלת ספק מניחה, כמעט נאנחת. הוא מגחך, מתאפק שלא ללטף אותה בניחום. "מה את חושבת?" הוא אף לא מחכה לתשובתה, כי פניה מתעוותות עם דבריו. "ברור שלא. זה מחריד." "אז... למה?" "למה?" הוא נאנח ומגלגל את עיניו. "כאילו יש לי הרבה ברירות." היא קמה משכיבתה, מזועזעת מתשובתו. "אז אתה טוען שזו ברירת המחדל?!" "... על מה את מדברת?" "על מה אתה חושב שאני מדברת?" "על המשחקים. על ההדרכה." "לא דיברתי על זה," היא קמה מהמיטה וגוררת את השמיכה אחריה, "אבל..." עיניה נדלקות בתקיפה, "האמרה הזו שלך... היא המחרידה! להדריך כי זו ברירת המחדל? זהו כבוד גדול! לנצח במשחקים זה כבוד גדול!" היא נעמדת באסרטיביות ומתחילה לפרוש טענות, ועל אף שלפני דקות מספר לא הייתה יפה ממנה, פתאום אותן עיניים גדולות נראות מזוייפות כל כך, ושיערה הבהיר נראה בדיוק כמו כל פאה שיכלה לחבוש; ובעודה ממשיכה להרצות על חשיבות המשחקים ותרומת הקפיטול, הוא קם על רגליו, מתעלם ממערומיו, וניגש לכיוון הדלת. ברגע זה, נדמה לו שאותו בקבוק ששמר יכול בהחלט להועיל לו. "- ואחר כך המחוזות האלו זוכים בתוספת מזון ו – " היא קוטעת את דבריה, מביטה בו מתרחק, "אתה מקשיב לי בכלל?" הוא מתעלם משאלתה, אך מסתובב לעברה בכל זאת. "אם לא דיברת על זה, אז על מה דיברת?" על אף שהדלת כבר פתוחה בחצייה, הוא תוהה. השמיכה נשמטת מעליה, אך דבר לא רוטט בתוכו. "... עלינו. יחד. כמו שקרה עכשיו." הוא אפילו לא טורח לגחך. "ברור שזה לא בסדר. זה מחריד." הוא סוגר אחריו את הדלת. * לסבב המשחקים ה-62 היא מגיעה עם פאה חלקה, אפורה-סגלגלה, שיכלה לתאום בקלות את העיגולים תחת עינייה, אם לא הייתה מכסה אותם בכאלו שכבות איפור. היא מקבלת אותו בחיוך אמנם, אך הוא שיכור מכדי לזהות אותה - כל טיפת אנושיות שאגרה בתוכה כבר אזלה. גם הפעם היא קוראת בשמות המיועדים, נלהבת אף יותר מאשתקד, ומלווה אותם אל הרכבות. "זה יום חשוב חשוב חשוב!" היא מכריזה בפניהם והוא סוף סוף מבין מאיפה היו מוכרות לו כל כך אותן עיניים, והוא נותן לעיניו שלו לפגוש בהן, מסוחרר. "גם השנה את מוכנה להקריב עוד כמה ילדים תמימים לטובת הקפיטול? כמה נהדר!" הוא צוחק באכזריות ומתמוטט, לא זוכה לשמוע את תגובתה. היא משתדלת להמשיך להתעלם ממנו גם אחר כך, שומרת על ארשת פנים אדישה, על אף שהוא זוכה לעיתים לראות קצוות שיערה בהירה בורחת מבין פאותיה המשונות. אך שבועות אחר כך, כשהם יושבים וצופים במשחקים, בינם ובין המסך שוב נותר אותו שקט מצמרר, מהול בדמעותיה. אך הפעם הוא נותר לשבת במקומו.
N o R i K o
New member
יאא, תודה
מקווה שהמצברוח יחזור אלייך, ואז תחזרי אלינו
את חסרה
מקווה שהמצברוח יחזור אלייך, ואז תחזרי אלינו
חיפושית מחפשת
New member
ממש אהבתי 
אני אוהבת סיפורים כאלה, שמצליחים להגיד הרבה במעט (במקרה הזה לתאר מערכת יחסים מאד מורכבת). אני חושבת שזה הפאנפיק שהכי אהבתי עד עכשיו (גם באיך שהוא מסביר את הספרים).
אני אוהבת סיפורים כאלה, שמצליחים להגיד הרבה במעט (במקרה הזה לתאר מערכת יחסים מאד מורכבת). אני חושבת שזה הפאנפיק שהכי אהבתי עד עכשיו (גם באיך שהוא מסביר את הספרים).
N o R i K o
New member
איזו מחמאה מטורפת O_O תודה!!!!1
N o R i K o
New member
טוב תקשיבי,
סבבה להגיד לי שאני החופרת האיכותית בעולם, ושאם בעלך יאהב את MJ אני הבאה בתור, אבל לומר לי שהכתיבה שלי מזכירה את גרוסמן זה כבר וואייייי-אובר ואני לא מוכנה לקבל את זה.
אוי, כל כך תודה
סבבה להגיד לי שאני החופרת האיכותית בעולם, ושאם בעלך יאהב את MJ אני הבאה בתור, אבל לומר לי שהכתיבה שלי מזכירה את גרוסמן זה כבר וואייייי-אובר ואני לא מוכנה לקבל את זה.
N o R i K o
New member
זו עדיין מחמאה מטורפת! גרוסמן בן איזה 60 לעומתי אז ברור שיש לי עוד מה לעבוד עליו, אבל אם אני בדרך... *מתפחלצת*
Sexy Darren
New member
וואוו, תפסיקי לזלזל בעצמך, את מוכשרת!
זה היה פשוט היימטץ', ממש, אני לא יודעת איך, אבל ממש הצלחת להכניס את נקודת המבט המיואשת-כועסת שלו, וגם את האהבה שלו אליה. ואפי הצעירה כזאת מתוקה
הסוף שבר לי את הלב
תקשיבי, את ממש מוכשרת, תפרסמי עוד פיקים שלך, אני ממש אשמח לקרוא! בייחוד בפאנדום הזה
והבטחת שתפרסמי מתישהו גייל\קטניס, לא שכחתי לך את זה
זה היה פשוט היימטץ', ממש, אני לא יודעת איך, אבל ממש הצלחת להכניס את נקודת המבט המיואשת-כועסת שלו, וגם את האהבה שלו אליה. ואפי הצעירה כזאת מתוקה
N o R i K o
New member
חח זה עוד יבוא!
תודה
תפרסמי גם את את הגיילניסים שלך!
זה לא שאני... מזלזלת בעצמי. אני פשוט אובר-פרפקציוניסטית, ואני יודעת שיש לי עוד המון להשתפר, זה מתסכל אותי!
תודה
hollypop girl
New member
היימיץ' פשוט כלכך...היימיץ'?
N o R i K o
New member
כמו שאמרתי... בהזדמנות
הרעדת אותי
תודה לך!
וואו, זה היה כ"כ כ"כ היימיטץ'! ברצינות, באמת אהבתי את הכתיבה שלך מאוד!! לגמרי נכנסת לרגשות\מחשבות שלו ואני לגמרי רואה אותו אומר\חושב דברים כמו מה שכתבת... נהנתי מכל שנייה! בכלל, אהבתי את הרעיון שלך! להסביר דברים שקרו בעבר של היימיטץ' ואפי, לפני ששניהם נדפקו לחלוטין...
מדהים. תכתבי עוד ותעלי!! בהזדמנות זו אני אגיד שאני פה, אני באמת משתדלת להיכנס בזמן שנשאר לי עם כל החוגים+ לימודים...
גם אם אני לא מגיבה, אני קוראת!
לא נוטשת
אני בטוחה שתכף תבוא תקופה קצת פחות לחוצה ואני גם אשתדל להיות פה לקראת צאת הסרט!!
בטוחה שיפציצו תגובות וגם אנשים חדשים יבואו
וואו, זה היה כ"כ כ"כ היימיטץ'! ברצינות, באמת אהבתי את הכתיבה שלך מאוד!! לגמרי נכנסת לרגשות\מחשבות שלו ואני לגמרי רואה אותו אומר\חושב דברים כמו מה שכתבת... נהנתי מכל שנייה! בכלל, אהבתי את הרעיון שלך! להסביר דברים שקרו בעבר של היימיטץ' ואפי, לפני ששניהם נדפקו לחלוטין...
N o R i K o
New member
קודם כל - נכון תמיד אומרים שכשאתה לא עונה לפלאפון לאמא פולנייה היא ישר חושבת שקרה לך משהו ונלחצת? אז השורשים הפולניים השתלטו עליי ביום חמישי כשלא פרסמת את המרואיין השבועי!!1 הייתי ממש לחוצה, כיף לראות שאת עוד כאן בסמוי
N o R i K o
New member
Digi Lista
New member
מזעזע, זוועה, גרוע ביותר, בושה לאנושות
סתם רציתי להרגיש איך זה לכתוב כותרת שונה למען הייחודיות וכו'...
אבל האמת שאהבתי, הסוף קצת עגמומי אבל זה לגמרי טוב מבחינתי
אני יכולה לפרט עוד אבל נראה לי שעד שקראתי כבר אמרו את רוב מה שהיה לי להגיד ואת יודעת כשיוצאים לפנסיה צריך להתעסק בהאכלת יונים ולא בזוטות
סתם רציתי להרגיש איך זה לכתוב כותרת שונה למען הייחודיות וכו'...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.