שרשור חנוכה

לכל המעונין להלן הלכות חג החנוכה!!!!!!!!!!!!!

הלכות חנוכה נס הניצחון במלחמה בתקופת בי המקדש השני גזרו מלכי יוון גזירות על עם ישראל, ולא הניחו להם לעסוק בתורה ובקיום מצוות. היה הדבר קשה מאוד לבנ"י, עד שריחם עליהם הקב"ה והצילם מידיהם. עיקר הנס בחנוכה היה: מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: נס פך השמו כשגברו החשמונאים על היוונים, נכנסו לבית המקדש ורצו להדליק את הנרות במנורה, אך לא מצאו שמן היות והיוונים טמאו את כל השמנים. לבסוף מצאו פך אחד של שמן שית טהור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, והיה בו מספיק כדי להדליק יום אחד בלבד, ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. מצוות הדלקת נרות חנוכה אותו היום בו נמצא פך השמן היה – כה' בכסלו. חכמי אותו הדור תקנו לעשות שמונה ימים אלו הלל ושמחה, ומדליקים בהם נרות בכל לילה ולילה, כדי לפרסם את הנס שהיה במנורה. במה מדליקין? מצווה מהמובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית (שאתו היה הנס) ובפתילה מצמר גפן. ומי שאין לו, ידליק בשמן מובחר ממין אחר או בנרות שעווה. כמה נרות מדליקים? בלילה הראשון מדליק נר אחד, וכל לילה מוסיף עוד אחד, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות. צריך שהנרות ידלקו לפחות חצי שעה. נוהגים להדליק עוד נר אחד הנקרא "שמש", כדי שאם ישתמשו באור הנרות ישתמשו באורו של השמש שהרי הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. כמו כן בעזרתו מדליקים את שאר הנרות. יש להניח את השמש במקום בולט לעומת שאר הנרות, כיד שלא ייחשב עם נרות החנוכה. מי מדליק? מנהג האשכנזים: כל אחד מבני הבית מדליק לעצמו, וגם בנים מגיל חינוך (9). נשים ובנות יוצאות ידי חובה בהדלקת האבא. מנהג בני עדות המזרח: אחד מדליק עבור כל בני המשפחה. חנוכיה כשרה על הנרות להמצא בשורה ישרה ושווה ולא בעיגול. גובה הנרות צריך להיות שווה. בין נר לנר יש לשים רווח. מקום הנחת הנרות מי שגר בבית פרטי : אם יש חצר לפני הבית – בפתח החצר. אם יש חשש שהחנוכיה תגנב, מניח בפתח ביתו ליד המשקוף השמאלי – כדי שתהיה מזוזה מימין וחנוכיה משמאל כך שמי שנכנס לבית יהיה מוקף במצוות. מי שגר בבית משותף : מניח את החנוכיה בחלון הפונה לרשות הרבים. זמן הדלקת נרות חנוכה הטוב ביותר מצאת הכוכבים ועד שתכלה רגל מן השוק כלומר : עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. אם לא הדליק בתחילת הלילה יכול להדליק כל הלילה. מי שלא הדליק לילה אחד יכול בשאר הימים להדליק בברכה. ברכות ההדלקה בלילה הראשון מברכים 3 ברכות : בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה: בשאר הלילות מברכים רק את שתי הברכות הראשונות. תחילה יש לברך ורק לאחר סיום כל הברכות ידליק את הנרות. סדר ההדלקה בלילה הראשון – הנר הקיצוני שמימין. בלילה השני – מוסיף נר סמוך לו אותו מדליקים תחילה וממשיכים לנר שלידו, וכן בשאר הלילות. לאחר הדלקת הנר הראשון נוהגים לומר : הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל מִצְוַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ: לאחר מכן האשכנזים נוהגים לשיר : "מה עוז צור ישועתי" ובני עדות המזרח אומרים : "מזמור שיר חנוכת הבית". תפילות חג החנוכה בשמונת הימים אומרים "על הניסים" בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון. בבית הכנסת קוראים בפרשת נשא בסדר הקרבת קורבנות הנשיאים. מנהגי החג דמי חנוכה לילדים, הטעם : היוונים רצו לבטל תורה מישראל, אנו מעודדים את הילדים שיוסיפו ללמוד תורה. אכילת סופגניות ולביבות מטוגנות בשמן, הטעם : זכר לנס חנוכה שנעשה בשמן. משחקים בסביבון, הטעם : להראות שהקב"ה מלמעלה מסובב את כל העולם. אכילת מאכלי גבינה, הטעם : זכר לנס הנצחון שיהודית ביתו של יוחנן כהן גדול האכילה גבינה את מנהיג היוונים כדי שיירדם, חתכה את ראשו וכל צבאו נמלט.
 
חג החנוכה בפנימיות

ימי חנוכה הם ימי מלחמה בין חכמת תוה"ק, תורה אור, לחכמת יון, כנודע. אמנם מצינו נקודה שונה במלחמה זו משאר מלחמות, שאין ענינה רק לנצח האויב ולבטלו, אלא להכניס חלקו בפועל לקדושה, כמ"ש יפת אלקים ליפת, יפיותו של יפת יהא באהלי שם (מגילה ט' ב'). ועוד אמרו חכמה בגויים תאמֵן (איכ"ר ב' י"ג), וזה קאי על הגויים בכלל, ועל יון בפרט, שהוא שורש חכמת הגויים. ועצם האמונה בכך זהו גדר הכנסתו לקדושה. אולם אל יסבור האדם שמכאן ואילך הותרה חכמת יון, ח"ו ח"ו. אלא שאור האמונה שבחכמתם הותר, ולא עצם החכמה, ולכך אמרו חכמה בגוים תאמן, אמונה דייקא. ותיקון אור החכמה שנפלה לבין הגויים הוא דיקא ע"י אור האמונה, בבחינת ואמונתך בלילות (תהלים צ"ב ג'), במקום החשך. ולכך דיקא מצות נר חנוכה משתשקע החמה שהוא בחינת לילה ושם האור אינו בבחינת הארת היום, אור החמה, אלא בבחינת כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז' ח'), בחינת אמונתך בלילות, אור ה', אור האמונה בהשי"ת. כי נצחון אור התורה הקדושה על חכמת יון הוא מכח אור האמונה, חכמה בגויים תאמן, כנ"ל. ודיקא נעשה הנס מפך שמן שהיה חתום בחותמו של כה"ג. שהוא שמן נעלם וגנוז בבחינת לילה, שאינו נראה ונגלה. ודיקא שמן זה האיר, כי זהו אור הלילה, בחשך, אור של אמונה. ולכך דיקא במנורה היו ז' קנים, ז' נרות, בחינת מנורה בדרום, הרוצה שיחכים ידרים (ב"ב כ"ה ב'). משא"כ בחנוכה הם ח' נרות בחינת אור האמונה שלמעלה מן החכמה, בבחינת והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח י"ב), מן האמונה. ולכך דיקא מקום ההדלקה לכתחילה אינו בתוך הבית בבחינת אור פנימי, אלא מקומו בפתח הבית, בבחינת ואמונתך סביבותיך (תהלים פ"ט ט'), אור מקיף. ולכך אמרו שמניחו בשמאל שיהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (שבת כ"ב א'), ועי"ז יהא מוקף במצוות, בבחינת אור מקיף. ולכך י"א (עי' עטרת זקנים או"ח סי' תרע"ו, מגיד מישרים לב"י פרשת ויקהל, מנות הלוי להר"ש אלקבץ בהקדמה) שחנוכה אינו בטל לעת"ל כשאר המועדים, כי תכלית הידיעה שלא נדע, תכלית החכמה היא אמונה. והוא אורה של הגאולה, אור האמונה. ולכך כל המועדים שהם בסוד החכמה בטלים לעת"ל. משא"כ חנוכה ופורים שהם בסוד האמונה, אינם בטלים לעת"ל. תוכן הענינים
 
הרב"ש מאמר מעוז צור ישועתי

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח". נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה: א) הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה, ב) והג' אמצעיות הן של בקשות, ג) והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה. הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב). והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו. לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה. "ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה. אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו. ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש". אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה. למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאם כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם. כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם. וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה. וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע. כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו. וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו. ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך". כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה'. כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה. ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל אל זר. זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת. אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום. ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד להשפיע. וכח
 
מאמר חנוכה רב"ש

חנוכה תשכ"ו הנה חז"ל אמרו (שבת כ"א.): מאי חנוכה, תנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמנייא אינון וכו', שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכו', בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק אלא יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונת ימים. לשנה אחרת קבעום, ועשו ימים טובים בהלל והודאה, הלכה היא שאסור להשתמש לאורה. יוונים: היינו בתוך הדעת שהוא פילוסופיא, היינו להתאים המצוות להשכל, למשל חליצה וכדומה. להיכל: היינו המוח ולב, שזהו ההיכל שבאדם. שמנים: היינו המצוות, כמו שכתוב שמן למאור, כי התורה נקרא אור והמצוות נקרא נר, כמו שכתוב "נר מצוה ותורה אור". ואין האור יכול להאיר בלי שמן, כי אין התורה יכולה להאיר אם אין במה להאחז, היינו בהשמן. פך אחד של שמן: היינו לאחר הנצחון והמסירות נפש, שהיה להם עם היוונים, מצאו שענין אמונה "אחד" בסוד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". "של שמן", שהמצוה זו חתום בחותמו של כהן גדול, שמדתו מדת חסד, שענין חסד הוא "מה הוא רחום אף אתה רחום", שנרמזו לשם שמים. אבל כח זה מספיק רק להאיר לילה אחד, היות שענין אמונה צריכים כל פעם לחדש, כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ונעשה להם נס, שהכח הזה של האמונה היה מספיק להם לשמונה ימים. והלל והודאה, היינו רק נס לבחינת רוחניות, לכן אסור להשתמש לאורה, לרמז שזהו רק לרוחניות.
 

Mr Adam

New member
מתוך דברי הרב קוק

"בדורנו הננו נולדים מחדש כימי קדם. כל הרוחניות של העבר הולכת ונבלעת במקורה, אולם היא יוצאת בפנים רעננות, קטנות בכמות, אך עלולים לצמיחה גדולה." (מאמרות הראי"ה,תלחש לי סוד ההויה) חג חנוכה שמח לכולם !
 
מדוע נחשב נס פך השמן ל8 ימים הרי על1 לילה היה

בפיוט של חנוכה אנו אומרים "יוונים, וכו', ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים". המפרשים שואלים, מדוע עשו שמונה ימי חנוכה. הלא על לילה אחד היה להם שמן. והנס היה, שהדליק עוד שבעה ימים. אם כן היו צריכים לקבוע לפי הנס רק שבעה ימים. ותירצו, היות שנשאר בלילה הראשון, ממה שהיה צריך שמן עבור לילה הראשון, וממילא גם בלילה הראשון היה נס, שלא נדלק כל השמן, אלא נגיד חלק מהשמן נשרף, והשאר נשאר לעוד שבעה ימים. זאת אומרת, מה שמצאו את הפך שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, זה לא נכנס בגדר נס, הגם שהיה נס, שהיונים לא ראו את הפך שמן. היות שהוא חושב הנס, מה שלא היה בטבע, והדבר שנעשה למעלה מהטבע נחשב לנס. היות שהפך שמן היה בעולם, אלא שהם לא ראו. מה שאם כן השמן. השיעור, שצריכים להדלקת לילה אחד, היה דולק רק חלק מהשמן, על החלק הקטן, שנתברך ודלק יותר, זה לא היה בהטבע. היינו, שלא נמצא שמן לפי הטבע, שידליק יותר מן המשוער. נמצא, ממה שנשאר מלילה הראשון, שלא נשרף כל השמן, זה נקרא "נס", היות שזה לא היה בעולם. ועל דרך העבודה יש לפרש ענין היוונים, וענין הפך שמן, וענין ח' ימי חנוכה, שקבעו דוקא לח' ימים. היינו, מהו הרמז של שמונה ימים. זאת אומרת, מדוע לא היה ט' ימים או עשרה ימים, רק לשמונה ימים היה הנס. על הדרך הפשט מתרצים, מובא בשם רוקח, הטעם, שנמשך הנס ח' ימים ולא יותר, מפני שמקום הזיתים שמשם מביאין השמן, היה מהלך ד' ימים וחוזרים בד' ימים, הרי ח' ימים. וזאת התשובה, למה לא נתפשט הנס יותר משמונה ימים. ידוע שהעבודה שלנו, מה שאנו צריכים להשתדל בכל מיני אופנים, הוא רק להגיע לידי השתוות הצורה, המכונה "דביקות", כי רק אז יכולים לבוא למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, לידי גלוי. מה שאם כן לפני שהנבראים משיגים את הכלים דהשתוות הצורה, אין מטרת הבריאה יכולה להיות בהתגלות לעין כל, אלא שהיא בהסתרה. ורק אנו צריכים להאמין, שהיא על הכוונה דלהטיב. ומה שנגלה לעין כל, הוא בסתירה להטוב. היות שכל אחד ואחד מרגיש תמיד חסרון בטעם החיים שלו, וחי תמיד בתערומות על ההשגחה העליונה, וקשה לו לומר, שהוא נהנה מהחיים שלו, ולהגיד כל היום "ברוך השם". היינו, אני אתן לך "תודה רבה", על מה שאתה נוהג עמי במדת טוב ומטיב. אלא האדם נמצא תמיד בהחיים שלו מלאים חסרונות ומכאובים. ותמיד הוא רואה, שאין טעם בהחיים שלו, בעת שהוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים. היינו, מהם הרווחים, שהוא מרוויח, בעת שהוא סובל את מלחמת החיים. זאת אומרת, שרק בעת שהוא טועם קצת תענוג, אז התענוג משכר אותו. ומאבד את השכל והדעת שלו, ושוכח לחשוב על תכלית החיים. אבל בו בזמן שהתענוג, שבו היה שקוע, מסתלק ממנו, לכמה סיבות, ומיד הוא בא לחשוב מחשבות של תכלית החיים. כי רק בזמן שאין להאדם ממה לפרנס את גופו, שיהיו לו מזונות, היינו ברגע שאין הוא מרגיש הנאה, תיכף הוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים. היינו, שהאדם שואל את עצמו, מה הטעם בחיים שלי. לאיזה צורך נולדתי בעולם. וכי הבריאה היתה, שיבראו נבראים, שיסבלו יסורים ומכאובים בעולם. המצב הזה, שהאדם מתחיל לעשות חשבון הנפש על מטרת החיים, מהו ובשביל מהו, זה נקרא, שהאדם מרים ראשו מזרם החיים. שבו נמצאים כל הנבראים, ואין להם זמן לחשוב על מה שהם. אלא הולכים עם הזרם, שהמים הולכים שם. ואין אף אחד, שיהיה באפשרותו לראות את הסוף. היינו, לאן הזרם החיים הולך. ורק הוא, מטעם שחוסר התענוג גורם לו להגביה את ראשו למעלה, בכדי להסתכל על המטרת החיים. אז הוא רואה ושומע, כמו כרוז מלמעלה, שאומר לו, שהעולם נברא על הכוונה "להטיב לנבראיו". אלא בכדי לטעום את טעם ההטבה הזו, אומרים לו מפי ספרים ומפי סופרים, שיש תנאים, בכדי להגיע להטוב הזה, המכונה "מטרת הבריאה". והתנאים האלו, מה שהבורא דורש, שיקיימו מקודם, אחרת אין הוא רוצה לתת להם את הטוב והעונג. אבל אין זה מטעם, שהוא נצרך להתנאים האלו, היינו שזהו לטובת הבורא, מה שהבורא דורש מהאדם, ובלי שהנבראים יקיימו התנאים, אין הוא רוצה לתת להם. כדוגמת בשר ודם, אם רוצים, שהמוכר יתן ללקוח משהו, אז המוכר מתנה עם הלקוח תנאים, שאם הוא יקיים התנאים, אז המוכר מסכים לתת. והתנאים הם לטובת המוכר. מה שאם כן הבורא, חס ושלום אינו בעל חסרון, שיהיה נצרך להתחתונים, שיקיימו את התנאים, הדרושים מהם, כמו שכתוב "ואם יצדק מה יתן לך". אלא התנאים האלו, מה שהבורא מציג בפניהם, הם לטובת האדם. וזה יכולים להבין, שזה דומה, מי שאומר לחבירו "אני רוצה לתת הרבה כסף וזהב, אבל אני רוצה ממך תנאי, אחרת אתה לא תקבל ממני שום דבר". אז חבירו שואל "מה אתה דורש ממני, שאני אתן לך, ואח"כ אתה תיתן לי את הכסף וזהב". אז הוא אומר לו "תביא לי שקים גדולים וקטנים, שהשקים האלו אתה תוכל למלאות בכסף וזהב. אבל דע לך, שמצידי אין שום הגבלה, כמה שתיקח. אלא כל רבוי הכסף והזהב תלוי בהגבלה שלך. היינו, כמה כלים שאתה תביא לי, אני אמלא אותם, לא פחות ולא יותר. וזהו בדיוק. וזה התנאי, שאני מציג בפניך". ובטח כאן אין שום ספק, שהתנאים, מה שחבירו דורש ממנו, הם לא לטובת הנותן, אלא הכל לטובת המקבל. וכאן, בעבודת ה', שהאדם צריך לקיים את הדרישות, מה שהבורא דורש, הם רק לטובת האדם. אבל האדם חושב, שזהו לטובת הבורא. והיות שהאדם נברא עם רצון לקבל, שאינו יכול להבין שום דבר שצריכים לעשות, אם אין הוא רואה שזהו לתועלת עצמו. וכאן אומרים לו, שהבורא רוצה, שנעבוד בשבילו, ולא לתועלת עצמו. ומשום זה הגוף מתנגד לעבודות כאלו. וזוהי העבודה שלנו, היינו זה שאנו צריכים ללכת נגד הטבע שלנו, זה נקרא "עבודה". מה שאם כן בזמן שהאדם עובד ומרגיש את השכר, מה שהוא מקבל מהעבודה, שהיא לתועלת עצמו, אין האדם מרגיש, שזה יהא נקרא "עבודה", היינו שהוא רוצה להפטר מהעבודה. כי גם זה יש בטבע של האדם, שלא רוצה לאכול לחם חסד, היות שהשורש שלנו הוא, שאינו מקבל ובעל חסרון. משום זה, בזמן שהאדם מרגיש, שהוא מקבל בלי תמורה איזה דבר, נוהג שם ענין של "נהמא דכסופא", ומתבייש לקבל. ומשום זה, אין האדם מתרעם על מה שהוא צריך לעבוד, אלא האדם יכול להצטער על מה שנותנים לו פחות משכורת, מכפי שהוא חושב שהוא שוה. נמצא, שזה לא נקרא "עבודה", אם האדם יודע, שיקבל תמורה עבור עבודתו. מה שאם כן בעבודת ה' כן נקראת "עבודה", שהוא מטעם, שדורשים ממנו, שיעבוד בלי שום תמורה, שזה נקרא "לעבוד שלא על מנת לקבל פרס". וזה אינו בהטבע שלנו. אי לזאת, זה נקרא "עבודה". ומשום זה הגוף מתנגד לעבודות כאלו, ויש תמיד תערומת על הבורא, מדוע נתן לנו עבודה כל כך קשה, שאנו צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו. ובהאמור, מה חסר לנו, שנוכל לעבוד את עבודה דעמ"נ להשפיע. הוא דבר אחד, שאם אנחנו נאמין, אף על פי שאין אנחנו רואים זה על המקום, היות שהגוף מראה לנו אחרת מהאמת, לכן אם אנחנו נשתדל להאמין, זה שאנו עובדים בעמ"נ להשפיע, זהו לטובתינו, היינו שאנחנו צריכים להשקים האלו, כנ"ל בהמשל, שהשקים, שאנו מכינים, זהו כל הכלים שלנו לקבלת הטוב והעונג. נמצא, שכל העשיה, שהיא על הכוונה דלהשפיע, עשינו חלק מהכלי, הראוי לקבלת השפע. וכל עשיה ועשיה מצטרפת לחשבון שלם, עד שיהיה לנו כלי שלם, המתאים לקבלת האור. אבל זה קשה להאמין, ולומר לעצמנו, ממש זהו שנותן, זהו הכלי קבלה שלנו לקבל בתוכו ההנאה ותענוג, שישנם במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. ובהאמור יכולים לפרש את ענין שליטת היוונים, שהוא ההיפך מדרך היהדות. שענין יוונים הוא, שצריכים ללכת רק בתוך השכל, הן במוחא והן בליבא. ומובן מאליו, שבזמן שעם ישראל היו רוצים ללכת למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהשכל החיצוני מחייב, לא היו יכולים. וזה נקרא, מלחמת היוונים. שאז מתחילה העבודה האמיתית, הנקראת, שעם ישראל רוצים ללכת ולעלות על המסילה, ההולכת לדביקות ה'. והדרך הז
 

coriatel

New member
עלה לי בראש-

מסובב- אדם משווה צורתו את הבורא, כאשר הוא עובד בסתירה לרצון לקבל. ביאור- האדם מסתיר את הרל"ק ועובד עם ג' הראשונות כאשר הוא מעדיף מתוך חשיבות את(מילוי לא שלם) את הרגשת החסרון על השלימות(העדר התנגדות). סתירה - הכוונה להתנגדות. כלומר הרגשת השתוקקות לתוצאה מסויימת ולעומת זאת כפייה לביצוע פעולה שמכוונת הפוך. זוהי התחלת דרכו של האדם להתחבר לתכונת הבורא, שכל כוונתו להיטיב לנבראיו ולא לקבל ח"ו. הבחנה דקה- צריך להבין, כי יכולת התגברות אף מועטה, היא עדות לכניסת אורות לפרצוף. פירוט- כניסת האור מתחילה מראש הפרצוף וזאת כאשר האדם רק נחשף ושומע על עבודה מסוג זה אח"כ מבין במה זה כרוך ורוצה לזכות להוציא את זה לפועל(פה הפרצוף). כאן יש כבר מורגשת התערבותו של הגוף ששואל "האם אתה באמת רוצה את זה?!" ומראה לאדם כמה שהוא מפסיד. וכאשר מגיעה ההזדמנות, אדם המעדיף את העשייה ללא ההרגש (הכאה כנגד רצונו לקבל) זוכה להתלבשות אורו ית' בכלי(החשיבות) שהכין. בביצוע פעולה שכוונתה הפוכה מקבלה. דגש- עצם עשיית פעולה המנוגדת לקבלה, היא עידות לקניית תכונת המסובב באדם. מסובב ועליון =>על הרצון לקבל. וכמידת התגברותו, כך מידת התקרבותו ודבקותו לבורא. אם כך, מה זה סביבון?- כלי המשכה?;)
 
גימטריה וקבלה בחנוכה

בס"ד גלוי וידוע ששרים:מכבי מושיע ופ*דה... גימטריה: חנוכה=89 פ*דה=89 ואחד הדברים שהכהנים היו אמונים על טקס פדיון הבן,ועם ישראל כידוע הם כנאמר: בנים אתם לה' אלוהיכם(דברים,פרק י"ד,פסוק א), והם,הכהנים דאגו להדלקת הנרות בבית המקדש וכן להציל את ישראל מיד אויביהם ולכפר ולטהר את עם ישראל מכל פשע ועוון רחמנא ליצלן. מי יתן וירבו הניסים והנפלאות לעם הזה ואור הגאולה הולך וקרב ויקרום עור וגידים בב"א(במהרה בימינו אמן)
 
גלוי וידוע שהציוינים שרים: מכבי מושיע ופודה..

ואנחנו שרים (=מתפללים) הקב"ה מושיע ופודה: "כִּי אַתָּה ה' הָעונֶה בְּעֵת צָרָה. פּודֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה" (תפלת עננו). ולהבדיל, מצורף השיר הציויני המקורי המלא של- 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה': "מילים: מנשה רבינא לחן: עממי אנגלי מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹתָן מִי יִמְנֶה? הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר גּוֹאֵל הָעָם. שְׁמַע! בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה, מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה, וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל."
 
והציוינים הללו מספקים לך מים וחשמל בשבת וחג

בס"ד כדי שתלמד תורה. גם אויל מחריש חכם יחשב. הציונים החילונים הקימו את המדינה הזו,בלעדיהם,ספק אם היית כאן! חנוכה שמח
 
גם אויל מחריש חכם יחשב

‫זה מי שלא מחפש גימטריות של קדושה בשיר חילוני של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ושמבין שהציונים החילונים לא הקימו את המדינה אלא הרסו אותה! ואל תיפול בשכתוב ההיסטוריה של הציוינים, כי מי שהקים את המדינה זה קהילות קודש שעלו לארץ 100 שנה לפני הציוינים, ולאחר מכן העליות של הישוב הישן של המושבות שהיו על טהרת החרדים, כגון יואל מוישה סלומון ושאר חבריו, שהיו כולם חרדים, עד שבאו לאחר מכן הציוינים (המתייוונים של היום) והרסו כל חלקה טובה, והסתכסכו עם הערבים וסיבכו אותנו עם כל העולם. חנוכה שמיח גם לך !
 
הפוסל במומו פוסל!

בס"ד הם לא הסתכסכו עם הערבים חביבי. אתה שוכח את מאורעות תרפ"ט שקדמו למפעל הציוני כנראה. ואולי אתה כנראה גם שוכח ש'עשו שונא ליעקב,אז תפסיק לחפש תרוצים כנגד בני עמך. הפשקווילים שלכם כנגד המלכות(שלטון)וגם הבערת דגל/י ישראל ביום העצמאות היא בבחינת: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו(ישעיהו,פרק מ"ט). חנוכה שמח
 
תלמד קצת היסטוריה לפני שאתה עושה שעטנז..

בין קדושה לס"א (=סטרא אחרא). מאורעות תרפ"ט היו בשנת 1929 בסי זמן העליות הציויניות ורק בעקבות המפעל הציויני ! ראה ויקיפדיה ערך 'מאורעות תרפ"ט': " הסיבות לפרוץ מאורעות תרפ"ט: ירידת המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, מן השלטון - ...חוסייני איבד מיוקרתו וכדי לזכות בה מחדש הקצין את דעותיו, ופנה להסתה אנטי-ציונית. הוא גייס את תשומת לבם של אלפי מוסלמים למקומות הקדושים ובדרך זו ייצר מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של ערביי פלשתינה. ...ברחוב הערבי גברו תחושות הכישלון לנוכח קניין האדמות והעלייה היהודית. ...בנוסף לכך, ראשי היישוב היו בקונגרס הציוני בציריך, שחל באותו זמן. ארגון ההגנה היה עדיין חלש יחסית, תקציביו היו פעוטים, כלי נשקו ישנים ונסיונו מועט. מקור החולשות הללו היה בשקט ששרר בארץ לאורך שנות קיומו... פרשת הכותל - בליל יום כיפור (23 בספטמבר 1928) התכנסו מאות יהודים... נגד היהודים יצא המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית. הם טענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בתגובה, בתשעה באב עלו מספר חברי בית"ר להר הבית עם דגל ישראל וקראו "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות." סוף ציטוט. כך ששוב, אל תיפול לשכתוב ההיסטוריה של התשקורת ושלימדו אותנו בבתי הספר הציוינים ממלכתיים, כי באמת את הישוב בארץ ישראל חידשו קהילות קודש כ- 200 שנה לפני הציוינים, ולאחר מכן המושבות החרדיות, וחיו בשלום עם הערבים מאות שנים עד שהציוינים התחילו לעלות לארץ ולהרוס כל חלקה טובה! כפי שלדוגמא רואים בפרוש בציטוט מויקיפדיה.
 

coriatel

New member
תיקון- היגיעה רוחנית

מסובב- אדם משווה צורתו אל הבורא, כאשר הוא עובד בסתירה לרצון לקבל. ביאור- האדם מסתיר את הרל"ק ועובד עם ג' העליונות כאשר הוא מעדיף מתוך חשיבות את(מילוי לא שלם) את הרגשת החסרון על השלימות(העדר התנגדות). סתירה - הכוונה להתנגדות. כלומר הרגשת השתוקקות לתוצאה מסויימת ולעומת זאת כפייה לביצוע פעולה שמכוונת הפוך. זוהי התחלת דרכו של האדם להתחבר לתכונת הבורא, שכל כוונתו להיטיב לנבראיו ולא לקבל ח"ו. הבחנה דקה - צריך להבין, כי יכולת התגברות אף מועטה, היא עדות לכניסת אורות לפרצוף. פירוט- כניסת האור מתחילה מראש הפרצוף וזאת כאשר האדם רק נחשף ושומע על עבודה מסוג זה אח"כ מבין במה זה כרוך ורוצה לזכות להוציא את זה לפועל(פה הפרצוף). כאן כבר מורגשת התערבותו של הגוף ה שואל "האם אתה באמת רוצה את זה?!" ומראה לאדם כמה שהוא מפסיד(מתוך אהבה עצמית). וכאשר מגיעה ההזדמנות, אדם המעדיף את העשייה ללא ההרגש (הכאה כנגד רצונו לקבל) זוכה להתלבשות אורו ית' בכלי(החשיבות) שהכין. דרך ביצוע פעולה שכוונתה הפוכה מקבלה. דגש- עצם עשיית פעולה המנוגדת לקבלה, היא מגלה את תכונת המסובב שבאדם. מסובב ועליון =>על הרצון לקבל. וכמידת התגברותו, כך מידת התקרבותו ודבקותו לבורא.
 
ישר כוח!

צברת ידע וכלים ברמות היסטריות! לא ראיתי אדם שבזמן כל כך קצר למד כל כך הרבה,, אין דברים כאלה! אני חייבת לומר שכל פעם מחדש אני מלאת התפעלות! זה מדהים!! ואני לא צוחקת איתך...
 
למעלה