סיפור עם מוסר השכל
בוולנטיינז התעוררנו אני ומאור במיטתי. השעה היתה 6 בבוקר והלכנו לישון בערך 4 שעות לפני (הגענו לדירה רק ב1). התארגנו מהר, ארוחת בוקר רגילה: הוא מטגן ביצי עין, אני חותכת עגבניה, התיישבנו לאכול אפילו בלי להתנשק (עד שיחלוף לו ההרפס) ויצאנו. ב7 היינו בעבודה. ב7 וחצי כבר באוטו בדרך לגן בקריית חיים. ב7:31 נרדמתי. הדרכנו ילדים חמודים וקירבנו אותם למדע. אחרכך אכלנו סנדוויץ' בר גם על חשבון העבודה. הוא חזר הביתה אחרי שלושה ימים שישן איתי. בלי נשיקה אחת, כאמור, עד שתחלוף המחלה. זה ממש שיפור מוולנטיינז שנה שעברה, שגם אותו ביליתי בקריות, לצערי בCT ראש. שדרוג רציני. הכי רומנטי זה להפליץ אחד ליד השני. הכי לא רומנטי זה לבטא אהבה באמצעות מצרכים. לא מצרכים של מכולת (יש געגוע רך ב'אה, ותביא לחם, ביצים, חלב') אלא בכל מיני שטויות שקונים. להחליט שאהבה זה כמה כסף שמוציאים אחד על השני. ולהגדיר את עצמנו לפי המוצרים החדשים שקנינו. לא יודעת. וולנטיינז ודומיו זה חג של צרכנות. קצת מזכיר לי את כריסמס בתקופה שעבדתי בגלות. חרטא ברטא, זה מה שזה. לא מבטא אהבה, רק עושה הפרדה בין המצפים למתאכזבים. לא נראה לי שאנשים רציניים שנמצאים בקשר רציני חוגגים אותו (תקנו אותי אם אני טועה). בנימה זאת אני מתלבטת מה להביא לו ליום הולדת.