מתוך הספר אותיות דליבא
מהי פנימיות התורה?
הוא שגילו לנו את פנימיות התורה, שהתורה מלובשת בלבושים חיצוניים. והנה כל התַּנָאים שדיברו בפנימיות התורה, הלבישו דיבורם בהלכה ואגדה ורשב"י הלביש דיבורו בלבוש אחר, ואאמו"ר זצ"ל אמר שבזה הלבוש כתב שלמה המלך את שיר השירים, ושמו של הלבוש הזה הוא "שפת הקבלה".
את השפה הזו פיתח רשב"י ז"ל, וכל המפרשים שהיו אחרי גילוי הזהר המשיכו בכך. אמנם התכלית ועיקר הגילוי היו אצל האר"י הקדוש. והנה רבי חיים ויטאל מביא שההבדל בין קבלת האר"י לקבלת הרמ"ק והראשונים, שהראשונים דיברו מעולם התוהו והאר"י הקדוש דיבר מעולם התיקון. ואאמו"ר זצ"ל הסביר: וכי הראשונים לא ידעו מעולם התיקון? אלא שענין חכמת האמת נקרא התגלות אלקות. ודבר זה אין מילים בגשמיות שיוכלו לתת על כך הסבר. לכן כל מה שפירש האר"י הקדוש היה רק עבור אלה שכבר השיגו התגלות אלקות, למען ידעו איך ללכת.
והוא נתן על כך משל: אדם נמצא בארץ מסוימת ונותנים לו מפה של אותה הארץ, שעל ידה יֵדַע למצוא את הדרכים והרחובות ובעזרתה יוכל להגיע לכל מקום שיבקש. אבל אם המפה היא של ארץ אחרת ודאי לא תועיל לו במאומה להגיע למחוז חפצו, הוא יסתובב ויסתובב ולמחוז חפצו לא יגיע. כן עד"ז גם דברי האר"י הק' מכוונים בעיקרם לאותם שהשיגו השגות אלקיות, למען ידעו הדרך ילכו בה לפני ה'.
הוסיף ואמר אאמו"ר זצ"ל בעל הסולם: עיקר התיקון שנתגלה בזמן הרשב"י הוא ענין תיקון קוים, הנקרא צמצום ב', כפי שאנו לומדים. וענין זה לא היה מתגלה לכלל עד שבא האר"י הקדוש וגילהו. אמנם לכולם היה גילוי אלקות, אבל ענין זה לא היה מגולה עד שבא האר"י הקדוש וגילהו.
ובפירוש הסולם בתחילת ספרא דצניעותא הוא מביא סוד הדברים שנרמזו במאמר חז"ל: בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים וכו', עי"ש מה שהאריך לבאר. מידת הדין כולם ידעו עניינה אלא שההשגהז נגלתה להאר"י ז"ל.
ואאמו"ר זצ"ל בעל הסולם אמר שהוא הראשון שגילה מה שאמר האר"י ז"ל, שנוכל לראות אילו שינויים נעשו על ידי צמצום ב'.
בכל אופן, כשאנו (שאין אנו בעלי השגה) לומדים את חכמת הקבלה, איך נבין את כוונת הדברים?
על כן עמד אאמו"ר זצ"ל וחיבר את פירוש "הסולם" על הזוהר הק'.
ענין "סולם" פירושו, כמו שבגשמיות סולם משמש לעלות באמצעותו למעלה, אך מי שאינו עולה עליו נשאר עומד על מקומו. וכן מי שעומד על הסולם ואינו פועל לעלות בעזרתו, ישאר בחוץי. כך בזמן שאדם לומד את הלימוד הזה, הוא צריך ל"תורה ותפילה", פירוש: יחד עם התורה הוא צריך גם להתפלל לה' שיגלה לו פנימיות הדברים.
והוא סידר לנו את סדר העבודה והראה לנו את הדרך, שכל העבודה שלנו היא עבודת הדביקות והשתוות הצורה. ענין זה שורשו במה שגילה לנו הבעש"ט, שלאו דווקא על ידי לימוד יכולים להגיע לדביקות, אלא כאשר אנשים מתאספים בכוונה להגיע לאהבת הזולת וכל אחד מבטל את עצמו בפני השני עד שנמצא שאין לו שום מציאות בפני עצמו הדביקות הזו שהאדם משיג על ידי הסביבה שלו מביאתו להגיע להשתוות הצורה, הנקרא אהבת ה'. זה התיקון שהבעש"ט גילה לנו, אשר כל אחד ואחד שמתאסף באסיפת חברים וכאשר כל אחד שוכח מעצמו נעשה מכולם יחד כוח אחד הנקרא אהבת הזולת. כוח זה הוא הנקרא מסך, והוא הכלי להשגת אלוקות, הנקרא בשמות: חכמת האמת, חכמת הקבלה וכו'.
הוא אמר, שכל הנשמות נמשכות ממלכות, כמובא בזוהר הק' (הקדסה"ז אות א') שמלכות נקראת כנסת ישראל, היות וכל הנשמות כלולות בנשמת אדם הראשון שהיה הפנימיות של בי"ע, הנק' נר"ן הנמשכים ממלכות. לכן כל התיקונים שניתנו לנו לתקן ע"י תורה ותפילה תכליתם היא רק להגיע לתיקון המלכות, כמ"ש: "לתקן עולם במלכות שדי".
ומה יש לתקן במלכות, וכי רוחניות צריך לתקן?
אלא, כל נשמה מתוך כלל ישראל היא חלק מהמלכות. והנה מלכות דאור ישר הוא מקבל על מנת לקבל. היות ורצונו להטיב לנבראיו, על כן הוטבע בנבראים הטבע של רצון לקבל. ובריאה הזו שעשה הבורא ית' שהנברא ירצה להנות נקראת מלכות. אלא שמלכות דאין סוף זו, שלא עשתה שום סוף עלה ברצונה לקשט עצמה בנקודת הרצון, לכן צמצמה את עצמה. והיה זה בכוונה שתוכל לקבל בבחינת רצון להשפיע הנקרא השתוות הצורה, ושוב לא יהיה נהמא דכיסופא.
הנקודה היא השתוות הצורה. והוא אמר: כמו שהקב"ה הוא המשפיע גם אדם צריך להגיע לדרגה זו, שכל מה שהוא מקבל יהיה על מנת להשפיע. אבל צריך לדעת: מה שהבורא ברא הוא דבר חזק. הוא ברא רצון והשתוקקות לתענוג ולכן על תענוגי עולם הזה אין אדם צריך להתייגע כדי להשיג רצון אליהם. וככל שהתענוג גדול יותר כן ההשתוקקות גדולה יותר.
בריאה זו, שהיא הרצון לקבל אנו מיחסים לבורא, אבל מה שאחרי זה (–התיקונים) אנו מיחסים לנבראים. פירוש: מלכות, שהיא מקבל על מנת לקבל רצתה בהשתוות הצורה, ולכן אומרים שעבודה זאת של השפעה שייכת לנבראים והיא מיוחסת לעבודת האדם. ועבודה זו היא נגד הטבע של הבריאה, כיון שברא את האדם בטבע של רצון לקבל, ואילו עבודתו היא שיהיה בעל מנת להשפיע. לכן לומדים בכל המקומות: הכלי של המלכות נקרא מקבל על מנת לקבל, והאור בא על מסך.
עוד בענין השתוות הצורה, צריכים לעבוד את ה' מתוך שמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", ואמרו ז"ל: "לא היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ", כי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, וכמו שהבורא נהנה כאשר הוא משפיע גם האדם צריך להיות בשמחה בעת עבודתו, ואם אינו בשמחה אין לו השתוות הצורה.ואם האדם אינו שמח, הסיבה היא היות והוא לא רואה מה יהיה לו מהעבודה. ומה העצה לכך? קודם צריך להתפלל שיהיה לו חשק להשפיע, וצריך להתפלל גם שנזכה להשיג מה שגילו לנו.
'כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת', היינו