לדוד משכיל
New member
פרשת תצווה לפי הקבלה
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ'). אומרת התורה אשר משה רבנו צריך לצוות לבני ישראל שיביאו אליו שמן זית זך כתית למאור, כלומר - שמן זית מיוחד שנכתת לצורך מאור, בכדי להעלות נר תמיד במנורה. ממשיכה התורה ואומרת: "באֹהל מועד מחוץ לפרֹכת אשר על העדֻת יערֹך אותו אהרֹן ובניו את הנר תמיד, מערב עד בוקר לפני ה' חֻקת עולם לדֹרֹתם מאת בני ישראל" (שם, פס' כ"א). מה פירוש הדברים הללו מבחינה פנימית? "ואתה תצוה את בני ישראל" - על מה רומזת המילה "ואתה"? אומר הזוה"ק - אמר רבי יצחק: אור העליון שהוא בחינת קוב"ה, ואור התחתון שהוא הנוקבא, השכינה הקדושה, כלולים יחד במילה "ואתה". "אתה" הוא שם המלכות, שם השכינה הקדושה, וה - ו' הנוספת של ואתה, היא בחינת קוב"ה. כמו שאתה אומר - "ואתה מחיה את כולם". אם כן, הזוה"ק מלמד אותנו שהמילה "ואתה" מתייחסת לייחוד קוב"ה ושכינתה. מדוע השכינה הקדושה נקראת "אתה"? אפשר לחלק את המילה "אתה" לשניים: את-ה. האות ה' - זוהי הה' האחרונה של שם הויה, שהיא השכינה הקדושה, כנסת ישראל, אשר כוללת את כל נשמות ישראל. "את" - מרמז על כל האותיות, מא' עד ת'. האותיות כידוע מרמזות על כלים, וכלים משמעותם רצונות, חסרונות. מה פירוש המושג כלי מבחינה רוחנית? כפי שבגשמיות, כלי הוא בית קיבול, מקום של חסרון שבו אפשר לתת מילוי, כך ברוחניות - הרצונות של האדם, החסרונות שלו, ההשתוקקות שלו, נבחנות לכלי, כי יש כאן בית קיבול שיכול להתגלות בו מילוי. לכן השכינה הקדושה נקראת "אתה", כי היא כוללת את כל נשמות ישראל, ולכל נשמה יש תכונה אחרת, לכל נשמה יש חסרון אחר, אשר חקוק בנשמה הזאת. כך גם בכל אדם באופן פרטי יש כל מיני סוגים של חסרונות. אם כן, "אתה" מרמז על השכינה הקדושה, וה - ו' של "ואתה" מרמז על קוב"ה. ז"א, בעצם כשהקב"ה מצוה למשה רבנו: "ואתה", הכוונה היא - שמבחינה רוחנית נשמת משה רבנו, אשר כוללת הן את האור של בחינת קוב"ה, של המשפיע, של העליון, והן את החסרונות של נשמות ישראל, שהרי משה רבנו היה מנהיגם של ישראל, הוא היה כלול מהחסרונות של כל ישראל, שהנשמה הזאת של משה רבנו תצוה לבני ישראל את ענין הבאת השמן. ז"א, משה רבנו שהיה מנהיג ישראל, צדיק יסוד עולם, היה כלול משני גורמים - מן השמים ומן הארץ, מן העליון ומן התחתון. כפי שאומרים חז"ל על משה רבנו: "שכינה מדברת מתוך גרונו", כלומר – מתוך דביקותו המוחלטת בבורא היה דיבורו נחשב כדיבור הבורא. אם כן, מצד אחד הוא היה כלול מן האור העליון, ומצד שני, הוא היה כלול מכל החסרונות של ישראל. והוא היה מקשר בין השמים והארץ, היה מקשר בין האור העליון לבין החסרונות של התחתונים. זהו פירוש "ואתה". "ואתה תצוה את בני ישראל" - משה רבנו צריך לצוות את בני ישראל. מדוע צריך דווקא לצוות? מדוע לא לבקש? למה דווקא לשון ציווי? כבר אומרים חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". מדוע הוא כך? לפי ההבנה בת ימינו, מבינים דווקא להיפך. למשל: אנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות אומרים - אנו אנשים ערכיים, ואנו מקיימים כל מיני עניינים שבין אדם לחברו מתוך הכרה, מתוך ערכיות, מתוך אידיאלים. אבל אתם, שומרי התו"מ, מקיימים את זה מפני שאתם כפופים לאיזשהו מסמך מסוים. אין לכם ערכיות, אין לכם אידיאלים, יש לכם איזשהו מסמך מסוים שאתם כפופים אליו. אם כן, זה נראה כדבר נחות. לפי דעתם, יותר יפה ויותר מפותח, כאשר האדם מקיים תורה ומצוות מתוך ערכיות, מתוך הבנתו, מתוך אידיאליזם. אבל לא מתוך זה שהוא כפוף או מצווה. אבל חז"ל לא הבינו כך. חז"ל אומרים: "גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה". סיבת הדבר - כי אם אני מקיים מתוך הבנה שמתקבלת על דעתי, אם כן - בעצם אני עושה את זה כי זה משרת אותי, כי כך אני מבין. למשל, ניקח דוגמא - כיבוד אב ואם. את חשיבות כיבוד אב ואם מבינים גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. גם גויים מבינים שאדם צריך לכבד את הוריו שדאגו לו וכו'. אבל כאשר אדם מבין את זה, אם כן, הוא בעצם עושה את זה כי זה נוח לו. הוא בא לשרת את עצמו. היות והוא מבין שכך צריך להיות, וכך המצפון שלו וההרגשה שלו אומרים, לכן הוא עושה את זה. אבל, סוף כל סוף, האדם נשאר במסגרתו שלו עצמו. והרי האדם בא להתקשר עם הבורא ית', ולא להישאר במסגרת הארצית התחתונה של עצמו. לכן, אפילו דברים פשוטים כגון כיבוד אב ואם, אנו צריכים לקיים מתוך ציווי הבורא. כי אנו צריכים להתקשר אל הבורא, להתכופף לבורא, ולא לקיים דברים בגלל שהם הגיוניים, בגלל שהם ערכיים, אלא בגלל שזהו רצון האלוקים. כשאדם מקיים דברים מפני שזהו רצון האלוקים, לא רצונו, אזי הוא בעצם זוכה להתקשר עם הבורא ית', עם המלך העליון. וכי יש דבר יותר גדול מזה?! לכן כתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" - תבוא בלשון ציווי, כי גדול מי שמצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. "בעל הטורים" מביא שהמושג ציווי - "צו את בני ישראל", הוא כפי הפירוש הידוע שרש"י אומר: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (ויקרא ו', ב'). כלומר, הלשון של ציווי זה לשון של זירוז העם. כי כל עניין ציווי מזרז את העם להקפיד לפעול כפי הציווי. אם כן, צריך באמת להבין - מדוע צריך לזרז כאן את העם? כפי שהזכרנו, רש"י אומר, שדבר שיש בו חסרון כיס הוא צריך זירוז. בגשמיות, מה פירוש חסרון כיס? הפירוש הוא: היות וקורבן התמיד שכתוב בו - "צו את בני ישראל", וכן ענין הדלקת המנורה, היו נוהגים בכל יום, על כן זה עלה הרבה כסף להביא כל יום קורבנות, להביא כל יום שמן. לכן צריך זירוז, כי יש פה חסרון כיס. אך רבנו "בעל הסולם" זצוק"ל הסביר זאת אחרת. רבנו "בעל הסולם" זצוק"ל שמע מרבו, האדמו"ר מפוריסוב, פירוש אחר - מה פירוש כיס? כיס זה כלי בגשמיות, כיס זה ארנק שבו שמים כסף. אם כן, למעשה ארנק, כיס - הוא כלי. לכן כשאומרים חסרון כיס, אין הכוונה לחסרון של מילוי, אלא הכוונה לחסרון של כלי, חסרון של חסרון. כאשר מדברים על עניינים רוחניים, זה אומר שחסר לנו חסרון לדבר. כי יש כלל - יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. הקב"ה רוצה ומשתוקק להשפיע כל טוב מאורו ית' לנבראים, אך מה חסר לנבראים? לנבראים חסר חסרון, חסר כלי. לנבראים יש חסרון לכבוד, כסף וכו'. דברים גשמיים חסרים לנו. אבל אור ה' לא חסר לנו. האם אין אנו יכולים לישון בלילה בגלל שהקב"ה לא מגלה לנו את כבוד מלכותו? האם זה חסר לנו? לא! אנו יכולים לישון טוב מאד בלילה גם בלי זה. לעומת זאת, אם משהו פגע בכבודנו, אם מישהו תובע מאיתנו כסף, בגלל דבר כזה יש סיכוי שלא נישן בלילה. אם כן, מה חסר לנו? לא חסר לנו האור, אלא חסר לנו קודם כל חסרון לאור. חסר לנו הכלי, ההשתוקקות, הגעגועים לדבר זה. זה נקרא חסרון כיס. ממילא, במקום שאין בו חסרון, אזי צריך ציווי. כי ציווי הוא עניין של זירוז. וביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס, כלומר, במקום שיש חסרון של חסרון. במקרה כזה צריך זירוז גדול. כי לכאורה, אם אין לאדם חסרון, אם אין לאדם רצון, אזי אי אפשר להתחיל לדבר איתו בכלל. כפי שאנו רואים בגשמיות, למשל - תלמיד שאין לו רצון ללכת לבית הספר, אזי צריך קודם כל לבנות אצלו חסרון ללכת לבית הספר. זה ה - א' ב'. צריך לבנות אצלו חסרון. איך בונים חסרון? על ידי זה שמסבירים לו את גודל החשיבות של הלימודים בבית הספר. כך מתחיל להיבנות אצלו חסרון. לאחר שיש לו חסרון - אפשר להתקדם לשלב הבא. אבל אם אין לו רצון בכלל, אם לא חסר לו, אם הוא מרגיש שאפשר להסתדר ולחיות גם בלי זה, אם כן, אין לנו מה לדבר איתו בכלל על בית הספר. לכן אמרו חז"ל - בכל מקום שנאמר צו, הוא זירוז, והוא במקום שיש בו חסרון כיס. "ואתה תצוה את בני ישראל" - כל ענין של ציווי מיועד דווקא לבני ישראל, מדוע? כי ישראל הוא בחינת ישר-אל. המושג ישראל מגדיר את הרובד העליון שבאדם. כלומר, אדם שרוצה לעשות את כל מעשיו בבחינת ישר-אל, דהיינו - בכדי לשרת את הבורא, ולא בכדי לשרת את עצמו, זה נקרא ישראל. אדם שיש בו השתוקקות לה', שיש בו אהבת ה' ושכל פסיעה ופסיעה שהוא פוסע כאן היא בכדי לגרום נחת רוח לה', הוא בגדר ישראל. אומר רבנו "בעל הסולם", שבנים ובנות מרמזים על ההבנות, על המושכלות של האדם. בני ישראל, הכוונה - המושכלות הישראליות שיש לאדם. אם כן, ברור למי משה רבנו איש האלוקים יכול לצוות, כאשר כל המונח ציווי הוא מבחינת "גדול המצווה ועושה...". ציווי למעשה מקשר בין המְצַוֶה למְצֻוֶה. אין ציווי בלי מְצַוֶה. וכל המושג ציווי בא בעצם להביא את המודעות של המְצֻוֶה לכך שיש מְצַוֶה. אם כן, זה שייך רק בבני ישראל, זה שייך אך ורק לאנשים שיש להם מושכלות ישראליות. "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" - צריך להסבי
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ'). אומרת התורה אשר משה רבנו צריך לצוות לבני ישראל שיביאו אליו שמן זית זך כתית למאור, כלומר - שמן זית מיוחד שנכתת לצורך מאור, בכדי להעלות נר תמיד במנורה. ממשיכה התורה ואומרת: "באֹהל מועד מחוץ לפרֹכת אשר על העדֻת יערֹך אותו אהרֹן ובניו את הנר תמיד, מערב עד בוקר לפני ה' חֻקת עולם לדֹרֹתם מאת בני ישראל" (שם, פס' כ"א). מה פירוש הדברים הללו מבחינה פנימית? "ואתה תצוה את בני ישראל" - על מה רומזת המילה "ואתה"? אומר הזוה"ק - אמר רבי יצחק: אור העליון שהוא בחינת קוב"ה, ואור התחתון שהוא הנוקבא, השכינה הקדושה, כלולים יחד במילה "ואתה". "אתה" הוא שם המלכות, שם השכינה הקדושה, וה - ו' הנוספת של ואתה, היא בחינת קוב"ה. כמו שאתה אומר - "ואתה מחיה את כולם". אם כן, הזוה"ק מלמד אותנו שהמילה "ואתה" מתייחסת לייחוד קוב"ה ושכינתה. מדוע השכינה הקדושה נקראת "אתה"? אפשר לחלק את המילה "אתה" לשניים: את-ה. האות ה' - זוהי הה' האחרונה של שם הויה, שהיא השכינה הקדושה, כנסת ישראל, אשר כוללת את כל נשמות ישראל. "את" - מרמז על כל האותיות, מא' עד ת'. האותיות כידוע מרמזות על כלים, וכלים משמעותם רצונות, חסרונות. מה פירוש המושג כלי מבחינה רוחנית? כפי שבגשמיות, כלי הוא בית קיבול, מקום של חסרון שבו אפשר לתת מילוי, כך ברוחניות - הרצונות של האדם, החסרונות שלו, ההשתוקקות שלו, נבחנות לכלי, כי יש כאן בית קיבול שיכול להתגלות בו מילוי. לכן השכינה הקדושה נקראת "אתה", כי היא כוללת את כל נשמות ישראל, ולכל נשמה יש תכונה אחרת, לכל נשמה יש חסרון אחר, אשר חקוק בנשמה הזאת. כך גם בכל אדם באופן פרטי יש כל מיני סוגים של חסרונות. אם כן, "אתה" מרמז על השכינה הקדושה, וה - ו' של "ואתה" מרמז על קוב"ה. ז"א, בעצם כשהקב"ה מצוה למשה רבנו: "ואתה", הכוונה היא - שמבחינה רוחנית נשמת משה רבנו, אשר כוללת הן את האור של בחינת קוב"ה, של המשפיע, של העליון, והן את החסרונות של נשמות ישראל, שהרי משה רבנו היה מנהיגם של ישראל, הוא היה כלול מהחסרונות של כל ישראל, שהנשמה הזאת של משה רבנו תצוה לבני ישראל את ענין הבאת השמן. ז"א, משה רבנו שהיה מנהיג ישראל, צדיק יסוד עולם, היה כלול משני גורמים - מן השמים ומן הארץ, מן העליון ומן התחתון. כפי שאומרים חז"ל על משה רבנו: "שכינה מדברת מתוך גרונו", כלומר – מתוך דביקותו המוחלטת בבורא היה דיבורו נחשב כדיבור הבורא. אם כן, מצד אחד הוא היה כלול מן האור העליון, ומצד שני, הוא היה כלול מכל החסרונות של ישראל. והוא היה מקשר בין השמים והארץ, היה מקשר בין האור העליון לבין החסרונות של התחתונים. זהו פירוש "ואתה". "ואתה תצוה את בני ישראל" - משה רבנו צריך לצוות את בני ישראל. מדוע צריך דווקא לצוות? מדוע לא לבקש? למה דווקא לשון ציווי? כבר אומרים חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". מדוע הוא כך? לפי ההבנה בת ימינו, מבינים דווקא להיפך. למשל: אנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות אומרים - אנו אנשים ערכיים, ואנו מקיימים כל מיני עניינים שבין אדם לחברו מתוך הכרה, מתוך ערכיות, מתוך אידיאלים. אבל אתם, שומרי התו"מ, מקיימים את זה מפני שאתם כפופים לאיזשהו מסמך מסוים. אין לכם ערכיות, אין לכם אידיאלים, יש לכם איזשהו מסמך מסוים שאתם כפופים אליו. אם כן, זה נראה כדבר נחות. לפי דעתם, יותר יפה ויותר מפותח, כאשר האדם מקיים תורה ומצוות מתוך ערכיות, מתוך הבנתו, מתוך אידיאליזם. אבל לא מתוך זה שהוא כפוף או מצווה. אבל חז"ל לא הבינו כך. חז"ל אומרים: "גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה". סיבת הדבר - כי אם אני מקיים מתוך הבנה שמתקבלת על דעתי, אם כן - בעצם אני עושה את זה כי זה משרת אותי, כי כך אני מבין. למשל, ניקח דוגמא - כיבוד אב ואם. את חשיבות כיבוד אב ואם מבינים גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. גם גויים מבינים שאדם צריך לכבד את הוריו שדאגו לו וכו'. אבל כאשר אדם מבין את זה, אם כן, הוא בעצם עושה את זה כי זה נוח לו. הוא בא לשרת את עצמו. היות והוא מבין שכך צריך להיות, וכך המצפון שלו וההרגשה שלו אומרים, לכן הוא עושה את זה. אבל, סוף כל סוף, האדם נשאר במסגרתו שלו עצמו. והרי האדם בא להתקשר עם הבורא ית', ולא להישאר במסגרת הארצית התחתונה של עצמו. לכן, אפילו דברים פשוטים כגון כיבוד אב ואם, אנו צריכים לקיים מתוך ציווי הבורא. כי אנו צריכים להתקשר אל הבורא, להתכופף לבורא, ולא לקיים דברים בגלל שהם הגיוניים, בגלל שהם ערכיים, אלא בגלל שזהו רצון האלוקים. כשאדם מקיים דברים מפני שזהו רצון האלוקים, לא רצונו, אזי הוא בעצם זוכה להתקשר עם הבורא ית', עם המלך העליון. וכי יש דבר יותר גדול מזה?! לכן כתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" - תבוא בלשון ציווי, כי גדול מי שמצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. "בעל הטורים" מביא שהמושג ציווי - "צו את בני ישראל", הוא כפי הפירוש הידוע שרש"י אומר: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (ויקרא ו', ב'). כלומר, הלשון של ציווי זה לשון של זירוז העם. כי כל עניין ציווי מזרז את העם להקפיד לפעול כפי הציווי. אם כן, צריך באמת להבין - מדוע צריך לזרז כאן את העם? כפי שהזכרנו, רש"י אומר, שדבר שיש בו חסרון כיס הוא צריך זירוז. בגשמיות, מה פירוש חסרון כיס? הפירוש הוא: היות וקורבן התמיד שכתוב בו - "צו את בני ישראל", וכן ענין הדלקת המנורה, היו נוהגים בכל יום, על כן זה עלה הרבה כסף להביא כל יום קורבנות, להביא כל יום שמן. לכן צריך זירוז, כי יש פה חסרון כיס. אך רבנו "בעל הסולם" זצוק"ל הסביר זאת אחרת. רבנו "בעל הסולם" זצוק"ל שמע מרבו, האדמו"ר מפוריסוב, פירוש אחר - מה פירוש כיס? כיס זה כלי בגשמיות, כיס זה ארנק שבו שמים כסף. אם כן, למעשה ארנק, כיס - הוא כלי. לכן כשאומרים חסרון כיס, אין הכוונה לחסרון של מילוי, אלא הכוונה לחסרון של כלי, חסרון של חסרון. כאשר מדברים על עניינים רוחניים, זה אומר שחסר לנו חסרון לדבר. כי יש כלל - יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. הקב"ה רוצה ומשתוקק להשפיע כל טוב מאורו ית' לנבראים, אך מה חסר לנבראים? לנבראים חסר חסרון, חסר כלי. לנבראים יש חסרון לכבוד, כסף וכו'. דברים גשמיים חסרים לנו. אבל אור ה' לא חסר לנו. האם אין אנו יכולים לישון בלילה בגלל שהקב"ה לא מגלה לנו את כבוד מלכותו? האם זה חסר לנו? לא! אנו יכולים לישון טוב מאד בלילה גם בלי זה. לעומת זאת, אם משהו פגע בכבודנו, אם מישהו תובע מאיתנו כסף, בגלל דבר כזה יש סיכוי שלא נישן בלילה. אם כן, מה חסר לנו? לא חסר לנו האור, אלא חסר לנו קודם כל חסרון לאור. חסר לנו הכלי, ההשתוקקות, הגעגועים לדבר זה. זה נקרא חסרון כיס. ממילא, במקום שאין בו חסרון, אזי צריך ציווי. כי ציווי הוא עניין של זירוז. וביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס, כלומר, במקום שיש חסרון של חסרון. במקרה כזה צריך זירוז גדול. כי לכאורה, אם אין לאדם חסרון, אם אין לאדם רצון, אזי אי אפשר להתחיל לדבר איתו בכלל. כפי שאנו רואים בגשמיות, למשל - תלמיד שאין לו רצון ללכת לבית הספר, אזי צריך קודם כל לבנות אצלו חסרון ללכת לבית הספר. זה ה - א' ב'. צריך לבנות אצלו חסרון. איך בונים חסרון? על ידי זה שמסבירים לו את גודל החשיבות של הלימודים בבית הספר. כך מתחיל להיבנות אצלו חסרון. לאחר שיש לו חסרון - אפשר להתקדם לשלב הבא. אבל אם אין לו רצון בכלל, אם לא חסר לו, אם הוא מרגיש שאפשר להסתדר ולחיות גם בלי זה, אם כן, אין לנו מה לדבר איתו בכלל על בית הספר. לכן אמרו חז"ל - בכל מקום שנאמר צו, הוא זירוז, והוא במקום שיש בו חסרון כיס. "ואתה תצוה את בני ישראל" - כל ענין של ציווי מיועד דווקא לבני ישראל, מדוע? כי ישראל הוא בחינת ישר-אל. המושג ישראל מגדיר את הרובד העליון שבאדם. כלומר, אדם שרוצה לעשות את כל מעשיו בבחינת ישר-אל, דהיינו - בכדי לשרת את הבורא, ולא בכדי לשרת את עצמו, זה נקרא ישראל. אדם שיש בו השתוקקות לה', שיש בו אהבת ה' ושכל פסיעה ופסיעה שהוא פוסע כאן היא בכדי לגרום נחת רוח לה', הוא בגדר ישראל. אומר רבנו "בעל הסולם", שבנים ובנות מרמזים על ההבנות, על המושכלות של האדם. בני ישראל, הכוונה - המושכלות הישראליות שיש לאדם. אם כן, ברור למי משה רבנו איש האלוקים יכול לצוות, כאשר כל המונח ציווי הוא מבחינת "גדול המצווה ועושה...". ציווי למעשה מקשר בין המְצַוֶה למְצֻוֶה. אין ציווי בלי מְצַוֶה. וכל המושג ציווי בא בעצם להביא את המודעות של המְצֻוֶה לכך שיש מְצַוֶה. אם כן, זה שייך רק בבני ישראל, זה שייך אך ורק לאנשים שיש להם מושכלות ישראליות. "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" - צריך להסבי