../images/Emo10.gif מצטרפת לאוירת הדיכאון
מצטרפת לאוירת הדיכאון
אז זהו. אנחנו סוגרים שנה מאז התחלנו את הטיפולים (איקקלומין, איקקלומין ועוד איקקלומין, וגם כוריגון ועוד קומבינציות אחרות), והמחזור הראשון עם הזרעות הסתיים לו עם בוא המכשפה הבוקר באופן סופי
בול בזמן, למרות שכבר ביום שישי היו סימנים. ואז לקחתי את הבנות (7 ו- 10) לביה"ס, ואפילו לא הייתי צריכה להכנס איתן, ופתאום הרגשתי כ"כ לבד. יש לי תארים אקדמאים ועבודה מעולה, אבל בעשר השנים האחרונות אני בראש ובראשונה אמא, ואמא מאד טובה. אבל הן כמעט ולא צריכות אותי יותר, והקן שלי נהיה לי ריק, בלי גוזל חדש... ידעתי שיקח זמן - גם הגדולות באו אחרי המון המון איקקלומין, ואז הייתי צעירה יותר, ועכשיו גילו גם בעיית זרע. אבל אני מתחילה לאבד תקווה, ולחשוב שאולי מישהו למעלה מנסה להגיד לי משהו. אני קוראת על נשים שעוברות שנים של טיפולים, הפריות וכו', ואני חושבת כמה הן חזקות. אז אני יודעת שהדכאון הזה הוא גם הורמונלי, ושבעוד כמה ימים אני אהיה עם פרוטוקול חדש ותקוות חדשות, אבל אני מודה לכל מי שקראה עד כה, כי באמת הייתי צריכה לפרוק קצת
כמובן שהייתי שמחה לו הפורום הזה היה ריק, אבל אם כבר, אני שמחה שאתן פה, ואתן מבינות...
אז זהו. אנחנו סוגרים שנה מאז התחלנו את הטיפולים (איקקלומין, איקקלומין ועוד איקקלומין, וגם כוריגון ועוד קומבינציות אחרות), והמחזור הראשון עם הזרעות הסתיים לו עם בוא המכשפה הבוקר באופן סופי
