../images/Emo10.gif תדע כל אם עברייה..
לא, בלי שום קשר לעיניינים אקטואליים - עניין אישי מאוד! עד לפני איזה שנה פחות או יותר, הייתי עצמאי. במילים אחרות: הייתי אבא/אמא למופת (בעיקר מעאילוצים כלכליים) כלומר קיבלתי ת'אפרוחים ב-אחת, חסכתי לנו צהרון וכל מה שקשור, אבל עם הכנסות ששואפות ל-אפס. אחר כך הבנתי, הבנו, שזה לא יכול להימשך כך, וחזרתי להיות שכיר. כלומר - חזרתי להיות אבא סטנדרתי - 8-6 היא עובדת עד שלוש, מפזרת בבוקר, ואוספת בצהריים ת'אפרוחים, ואני - עדיין מרוויח פחות ממנה(!) אבל לפחות מרוויח, יוצא לעפודה מקדם, וחוזר מאוחר. חוזר מאוחר מוטש ועייף, אל אישה מתוסכלת, ואפרוחים שיוצאים מגדרם. אני יודע ש-לי יותר קל (אני יודע, מנסיון מעשי) אני יודע כמה שהעבודה, קשה ודורשת ככל שתהיה יותר קלה מה-שעתיים שלוש האלו עם האפרוחים בצהריים. אני יודע ואין לי שומדבר שיכול לעשות לגבי זה, כי משכנתא - צריך לשלם! (ואני גם יודע - גם כן, מניסיון מעשי - מה קורה כשלא מצליחים לשלם משכנא!) 'קיצר, וסליחה על הפסימיות, הכל חרא! זה כמעט כמו סוגיית ההריון! אני מבין, (באמת שאני מבין!) כמה זה קשה! אבל אךךך! כמה שהיתי רוצה להרגיש את זה! להרגיש את הריפרופים האלו בפנים, את הבעיטות מתוך תוכי.... אני יודע, עשיתי את זה, הייתי שם(!) כמה זה קשה להיות שעתיים עם הילדים בצהריים - אבל אני רוצה את זה! תחושה כזאתי של דד-אנד, של אין-מוצא, של בעיה בלי פתרון! נפתחה עכשיו איזושהי אפוציה (טפו, טפו, חמסה, חמסה!) אולי יהיה לי ראיון בשבוע הבא - אולי, אולי, אוכל להרוויח יותר, לעשות משהו שאוהב יותר - אבל גם להיעדר יותר מהבית! להיות עוד פחות - אבא! אפילו התקווה (הקלושה) הזו - היא שחורה!
לא, בלי שום קשר לעיניינים אקטואליים - עניין אישי מאוד! עד לפני איזה שנה פחות או יותר, הייתי עצמאי. במילים אחרות: הייתי אבא/אמא למופת (בעיקר מעאילוצים כלכליים) כלומר קיבלתי ת'אפרוחים ב-אחת, חסכתי לנו צהרון וכל מה שקשור, אבל עם הכנסות ששואפות ל-אפס. אחר כך הבנתי, הבנו, שזה לא יכול להימשך כך, וחזרתי להיות שכיר. כלומר - חזרתי להיות אבא סטנדרתי - 8-6 היא עובדת עד שלוש, מפזרת בבוקר, ואוספת בצהריים ת'אפרוחים, ואני - עדיין מרוויח פחות ממנה(!) אבל לפחות מרוויח, יוצא לעפודה מקדם, וחוזר מאוחר. חוזר מאוחר מוטש ועייף, אל אישה מתוסכלת, ואפרוחים שיוצאים מגדרם. אני יודע ש-לי יותר קל (אני יודע, מנסיון מעשי) אני יודע כמה שהעבודה, קשה ודורשת ככל שתהיה יותר קלה מה-שעתיים שלוש האלו עם האפרוחים בצהריים. אני יודע ואין לי שומדבר שיכול לעשות לגבי זה, כי משכנתא - צריך לשלם! (ואני גם יודע - גם כן, מניסיון מעשי - מה קורה כשלא מצליחים לשלם משכנא!) 'קיצר, וסליחה על הפסימיות, הכל חרא! זה כמעט כמו סוגיית ההריון! אני מבין, (באמת שאני מבין!) כמה זה קשה! אבל אךךך! כמה שהיתי רוצה להרגיש את זה! להרגיש את הריפרופים האלו בפנים, את הבעיטות מתוך תוכי.... אני יודע, עשיתי את זה, הייתי שם(!) כמה זה קשה להיות שעתיים עם הילדים בצהריים - אבל אני רוצה את זה! תחושה כזאתי של דד-אנד, של אין-מוצא, של בעיה בלי פתרון! נפתחה עכשיו איזושהי אפוציה (טפו, טפו, חמסה, חמסה!) אולי יהיה לי ראיון בשבוע הבא - אולי, אולי, אוכל להרוויח יותר, לעשות משהו שאוהב יותר - אבל גם להיעדר יותר מהבית! להיות עוד פחות - אבא! אפילו התקווה (הקלושה) הזו - היא שחורה!
