זה בסדר... האמת שגם אני לא ידעתי עדיין באותו הזמן. הודיעו לי רק אחר כך, למרות שזה קרה עוד בבוקר. אני נוסעת עכשיו ללוויה שלו ואחר כך אני צריכה ללכת לאיזה קורס... אני אתקשר אליך בערב או משה כזה
לא תארתי לעצמי שיהיה ככה... ניסיתי להיות חזקה... כי זה הטבע שלי. כי תמיד אני חזקה. כי כולם צריכים מישהו חזק. אבל בשלב מסויים לא יכולתי יותר. כשהביאו את הגופה וכל הדודים שלי אמרו את הנאומי פרידה שלהם התחלתי לבכות לעצמי בשקט. כשהכניסו אותו לקבר כבר לא יכולתי לעצור את עצמי יותר. אח שלי ראה את זה ובא לחבק אותי, ובאותו הרגע פשוט חיבקתי אותו חזק ובכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי. זה נתן לי כזאת תחושת הקלה להוציא את זה. לא היה אכפת לי מכל מי שראה שבכיתי - אפילו המשפחה הקרובה שלי - ולא היה אכפת לי מכל השחור שנהיה לי על כל הפנים מהאיפור. עכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב, אבל זו בהחלט הייתה אחת החוויות הקשות ביותר שנאלצתי לעבור. יהי זכרו ברוך