Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifAAY-עונה 2,פרק 47../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
וואו
איזה תגובות מדהימות היו לכן לפרקים הקודמים! ידעתי שיהיו כמה בנות שיבכו, אבל לא תיארתי לעצמי שכמעט כולן
אתן בכלל לא מבינות כמה שימחתן וריגשתן אותי, ואפילו שלא הגבתי לכל התגובות- קראתי אותן אחת אחת וכ"כ נהניתי !! אז באמת תודה ענקית בנות
ניגש לפרקים, כי ראיתי שאתן כבר במתח XDD שורות אחרונות: "אל תאבד את שמחת החיים והילדותיות שלך. זה יעזור לך לעבור הכל, את זה אני יכולה להבטיח" אלי חייכה. "תמיד אמרו לי להיפטר ממנה" דאגי צחק. "הרבה זמן לא שמעתי אותך צוחק" אלי השעינה את ראשה על חזהו והניחה לו ללטף את שיערה. "אל, מתי תביני שאני עבד לרגליך? ביקשת ממני לחזור לילדותיות, שאגב התגעגעתי אליה נורא!" דאגי התחיל וגרם לאלי לצחוק. "אז אני עושה זאת. אני בוטח בך, אני אעבור הכל רק איתך" דאגי נשק לראשה. הם נרדמו יחד. פרק 47 למחרת הרופא הגיע לדבר איתי. הוא סיפר לי שלא קיים שיפור במצבי, אבל זה עוד מאוד מוקדם לדעת. בינתיים, הוא אמר שאני צריך להמשיך בטיפולים הכימותרפיים. רציתי לצעוק, למשוך בשערות, לבעוט ברופא הזה. רציתי לבכות. אבל לא עשיתי כלום. נזכרתי באלי, במה שהיא אמרה לי אתמול. אז חייכתי. "הכל בסדר?" הרופא הביט בי מופתע. הוא לא ציפה לכזאת תגובה ממני. "מעולה" השבתי חיוך רחב יותר. "אני מוכן לעשות הכל, רק תעשו אותי בריא. בשביל אל, בשביל הלהקה". "אני שמח לשמוע אותך מדבר ככה. יהיה בסדר" הרופא טפח על שכמי ועזב את החדר. אלי צדקה, באמת הרגשתי טוב יותר. ... עכשיו, ארבעה חודשים מאוחר יותר, אני שוכב במיטה שלי. בחדר של בית החולים. עיתון הבוקר בידיי, אני מותש משינה ריקה מחלומות. "דאגי פוינטר נלחם בסרטן" הייתה הכותרת בעמוד הראשון. חייכתי. אני נלחם, נלחם כמו אריה, ובקרב הזה אני גם אנצח. לא היה לי כוח לקרוא את הכתבה, הם לא יכולים לחדש לי שום דבר. דפיקה בדלת. התיישרתי בזריזות, תמיד שמחתי לקבל אורחים. הדלת נפתחה ולא ראיתי אף אחד. יד מנומשת הושטה קדימה. אני אזהה את היד הזו בכל מקום. התחלתי לצחוק. לפתע היד נעלמה, ואז חזרה שוב, מחזיקה את פטרישיה. פטרישיה- הבס הורודה שלי! "פטרישיה!" קראתי, וקפצתי מהמיטה. חוטף אותה מהיד של דני ואוחז אותה בזרועותיי. עברו חודשים מאז שניגנתי. הייתי עייף מדי. הטיפולים מתישים, לא יכולתי לזוז מהמיטה, אפילו שכל כך רציתי, אז הבנים באו יחד עם אלי וערכו לי הופעות על בסיס קבוע. פעם אחת אפילו צוות הרופאים הצטרף אליהם לשיר את טרנסילבניה. דווקא את השיר הטיפשי ההוא הם היו חייבים לנגן? דני צעד אל תוך החדר, החיוך הענק שלו נסוך על פניו. הבטתי בדני, לא היה צורך במילים. שלחתי לו מבט אסיר תודה, הוא הנהן. ללא מחשבה הנחתי את הבס עלי, כיוונתי אותה בערך חצי שעה. בכל זאת, עברו ארבעה חודשים. ואז אני חושב שמשהו כמו שלוש שעות לא עזבתי אותה, ניגנתי עד ששרפו לי האצבעות. דני נשאר לידי, הוא שתק והביט בי, מתרגש כמו ילד קטן שקיבל מה שרצה לחג המולד. חיוכי היה עצום, וסירב לרדת. "טוב דאג, נגמרו שעות האימונים" דני חיכך את כפות ידיו זו בזו ונעמד, מתמתח אחרי ישיבה ממושכת. "למה?" מחיתי. "עכשיו מגיע הדבר האמיתי" דני קרץ. הייתי לגמרי מבולבל. "על מה לעזאזל אתה מדבר?" נעמדתי. "בוא" הוא משך בידי אל מחוץ לחדר. וכשאני לבוש בכותונת בית החולים, נעלי בית לרגליי, וכובע הגרב האהוב שלי לראשי כדי להסתיר את הקרחת, הגעתי יחד עם דני אל מחלקת הילדים. "מה אנחנו עושים כאן?" הבטתי בדני, ניסיתי לנחש. לא עלה במוחי שום רעיון. לפתע שמעתי קולות תופים. סובבתי את ראשי בחדות, את המקצב הזה אני אכיר גם בסוף העולם. "הארי!" ראיתי אותו מול עמדת התופים. טום שני מטרים לידו עם הגיטרה עליו. מולו מיקרופון אחד, ולצדדיו עוד שניים. רגע, עוד שניים? מה..? "דן?" שאלתי את דני, עכשיו אני כבר לגמרי אבוד. "הבאתי לך את פטרישיה כדי לראות אם אתה עדיין זוכר, ולא אכזבת אותי. עכשיו בוא נשמח קצת ילדים וננגן" דני הניח יד על כתפי. "אבל.. דני.. אני.." התחלתי לגמגם. "לנגן? עכשיו? אני לא יודע אם אני יכול". "קדימה דאג, אתה יכול לעשות את זה. כבר התחזקת, ויש פה המון ילדים במצבך אם לא יותר גרוע, שמתים לשמוע אותך" דני חייך. לא יכולתי לסרב. "יאווווו!" לא הצלחתי לעצור את התרגשותי וקפצתי על דני בחיבוק. הוא הדף אותי ממנו. "עוד לא הגענו לשלב הזה ביחסים mate" דני גיחך ושנינו ניגשנו אל עמדותינו בחיוך. דיברתי קצת עם הארי וטום בזמן שעשרות בנים ובנות בפיג'מות התאספו וישבו מולנו. לבי היה בשמיים, הייתי כל כך נרגש. כמו לפני ההופעה הראשונה שלנו, בסיבוב ההופעות עם באסטד. התחלנו לנגן Five Colors In Here Hair. בהתחלה הייתי מעט מפוחד, שמא אני אשכח את האקורדים, את הפריטות. אבל את השיר הזה אי אפשר לשכוח ומהר מאוד מצאתי את עצמי שר בהתלהבות, קופץ ומשתולל כאילו אני לפחות בוומבלי. כל הילדים הקטנים הסתכלו עלי בהערצה, הייתי המודל לחיקוי שלהם. בחור חולה כמוהם, עם שמחת חיים, מנגן בטירוף. זאת הייתה ההופעה הטובה ביותר שהייתה לי. לנו. ... הילדים ניגשו אחר כך, ביקשו להתחבק, להצטלם. סיפרו קצת על הסרטן שלהם, על עצמם. הייתי נרגש עד דמעות, הרגשתי כאילו כל אחד מהם הוא אחי הקטן. בזווית עיני ראיתי דמות מוכרת. "היי" התקרבתי אליה. היא לא יכלה לעצור את הדמעות ונפלה עלי בחיבוק. "אתה פשוט מדהים" אלי לחשה לאוזני. חיבקתי אותה בחום. "תודה" הסמקתי. "היית כאן כל הזמן?" אלי הנהנה. הבטתי אל תוך עיניה, הן לקחו אותי למקומות אחרים. טובים יותר. "איך קפצת שם, מלא אדרנלין! לא ידעתי שאתה יכול" היא חייכה אלי את חיוכה המקסים. נמסתי. לפתע התחיל להיות לי חם. אלי נראתה לי פתאום כמו שתיים, החדר הסתובב. ממה שקרה הלאה, אני כבר לא זוכר. פרק 48 בהודעה הבאה
וואו
חמודייייייים
