Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifAAY-עונה 2,פרק 51../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
לא, לא התבלבלתי בימים פשוט קצת שיניתי אותם כי בשלישי ושישי אני לא נמצאת בבית.. הפרקים הבאים יהיו ביום חמישי, והפרקים האחרונים יהיו ביום ראשון
אה, וגם הפעם יש שיר כמו שאתן אוהבות DD: כשמופיע הסימן
תפעילו את השיר No Worries של מקפליי (ואני מקווה שלכולן יש אותו
) השורות האחרונות: עברו כמעט חודשיים, ודאגי ישב עכשיו בגינת בית החולים, השמש החמימה מלטפת את פניו. שיערו החל לצמוח שוב, אבל את הכובע הוא לא הוריד עד שהשיער יאריך עוד יותר. הוא ישב לבדו, נהנה מהשקט, ממזג אוויר נדיר שכזה באנגליה. לפתע שמע צעדים מהירים מאחוריו. הוא סובב את מבטו וראה את סטיבן, הרופא שמטפל בו, מתקדם לכיוונו. "הכל בסדר?" דאגי שאל, מיד בהלה בקולו. "אנחנו צריכים לדבר. יש לי חדשות טובות, וחדשות רעות" סטיבן אמר, ארשת הבעה רצינית על פניו פרק 51 "אני מקשיב.." דאגי פנה אליו בהיסוס. "לא כאן. בוא למשרד שלי" סטיבן אמר והתחיל ללכת חזרה פנימה. בלית ברירה דאגי קם והלך אחריו. כשנכנסו למשרד, סטיבן סגר אחריו את הדלת. לדאגי לא הייתה הרגשה טובה בקשר לזה. "אז על מה רצית לדבר איתי?" דאגי שאל כשהתיישב. "יש לי את הבדיקות האחרונות שלך כאן. אתה מעוניין להסתכל?" סטיבן שאל ופתח את המגירה שלו, מוציא משם מעטפה חומה וגדולה ומניח אותה על השולחן, בדיוק מול דאגי. דאגי ישב שקט, מביט במעטפה בחשש. הוא הרים את מבטו אל סטיבן, ואחר החזיר אותו אל המעטפה. היא קראה לו לפתוח אותה, הוא רצה לפתוח אותה. אבל גם לא רצה. בסופו של דבר, לא הייתה לו ברירה. הוא שלח שתי ידיים רועדות ואחז במעטפה החומה, מוציא משם מסמכים רבים וצילומים. הוא הביט בהם כאילו היו כתובים בסינית, לא יודע אפילו מאיפה להתחיל לקרוא. הוא הפנה אל סטיבן מבט מיואש וקורא לעזרה. "כבר אמרתי לך לא פעם שרפואה זה לא התחום שלי" דאגי חילץ חיוך קטן. סטיבן לקח את המסמכים מידיו של דאגי והעביר כמה דפים עד שמצא את מה שחיפש. הוא עיין מעט בדף ואז הרים את עיניו אל דאגי. "נוו?" דאגי שאל מתוח. הוא היה מכווץ בכיסאו, זרועותיו מונחות על ברכיו הרועדות. "הבדיקות מראות שהטיפול הכימותרפי עזר. תאי הדם שלך חזרו לתפקד כרגיל" חיוך החל לעלות על פניו של סטיבן. דאגי המשיך לבהות בו, נותן למילים לחלחל לתוכו, מבין את משמעותן לאט לאט. סטיבן לא היה בטוח שדאגי הבין. "זה אומר שניצחת את הסרטן דאגי. הבראת" סטיבן הבהיר את דבריו. אבל לא היה צורך. דאגי, לשם שינוי, ידע על מה הוא מדבר. לא היו לו מילים לתאר את הרגשתו. חיוך עצום החל לעלות על פניו. עם כל דמעת אושר נוספת שנקוותה בעיניו, כך גדל חיוכו. פרפרים הציפו את בטנו, מעולם לא ידע תחושה כזאת טובה. "דאגי? אתה בסדר? להביא לך כוס מים?" סטיבן נעמד מכיסאו והתקרב אל דאגי חסר המילים בדאגה. "ל.. לא. א.. אני בסדר" דאגי גמגם, בוהה בבדיקות שמונחות לפניו. אחר הוא הרים את מבטו המאושר אל דוקטור סטיבן והחל לוחץ את ידו בהתרגשות. "תודה! תודה רבה! באמת תודה! הצלת את חיי! אני חייב לך הכל!" דאגי קרא נרגש וחיבק את סטיבן. זה לא ידע מה לעשות מלבד להשיב לו חיבוק ולצחוק. "ואני שמח שעשיתי זאת. העולם לא היה מסתדר בלעדיך דאגי" סטיבן חייך. בנימה אופטימית זו דאגי ניגש אל הדלת, הבדיקות בטוחות בין ידיו. הוא לא רצה להרפות מהן, הן ההוכחה לניצחון שלו. "רגע" דאגי הסתובב לאחור, שנייה לפני שיצא מהדלת. "אמרת שיש לך גם חדשות רעות לא?" חשש הופיע בעיניו כשהוא נזכר. "הוו" סטיבן נזכר גם הוא ואז חייך בערמומיות. "זה היה רק בשביל האווירה" קרץ לדאגי. "אז אני בריא?" דאגי שאל שוב, רק כד להיות בטוח. "בריא כמו שור!" סטיבן קרא והניף את ידו למעלה. דאגי צחק והביט בו במבט מעריך, מכבד, מלא תודה. הוא יצא מהמשרד, מקפץ ומדלג במסדרונות. לא הייתה תחושה נפלאה מזו. הוא רק רצה כבר לספר לאלי, לבנים, לאמו ואחותו, למעריצים, לכל העולם! שכולם ידעו שהוא- דאגי פוינטר, נלחם בסרטן, וניצח אותו! ...
"דאגי" אלי נכנסה לחדר מתנשפת. מיד מאחוריה הגיעו דני, הארי וטום. "באנו הכי מהר שיכולנו" דני אמר, מסדיר את נשימתו. "מה קרה??" טום שאל לחוץ והתקרב אל דאגי שישב על מיטתו בישיבה מזרחית. הוא נראה מאוד מאופק. זה היה מוזר. דאגי מעולם לא היה טיפוס מאופק. דאגי המשיך לשבת בשתיקה, פני הפוקר שלו לא הסגירו דבר. "דאג?" הארי התקרב בחשש. "הכל בסדר? מה יש לך?" אלי כבר נלחצה. היא עמדה עתה מול דאגי, ידה מונחת על ברכו. דאגי לא יכל לעמוד בזאת עוד. חיוך החל להתעקל בזוית שפתיו. אלי המשיכה להביט בו במבט בוחן, עד שראתה את החיוך הערמומי, הממתיק סוד. היא החלה לחייך גם היא. "יש לי חדשות טובות" חיוכו של דאגי המשיך לגדול מרגע לרגע. עתה כל החבורה נאספה מולו בחצי עיגול, מצפים בקוצר רוח לדבריו. "דבר כבר קרצייה!" דני קרא, מתוח. "שתוק, תן לי ליהנות מזה" דאגי מחה. הוא כחכח בגרונו ושלף מתוך כותנתו קובץ מסמכים רפואיים. "אוי אלוהים, אני לא רוצה לדעת איפה זה היה" טום עשה פרצוף נגעל והסית את מבטו. "ששש" דאגי השקיט אותו. "לא חשוב איפה המסמכים היו, חשוב מה שכתוב בהם". "ומה כתוב?? דבר כבר!" הארי החל לאבד את הסבלנות. "אלה הבדיקות האחרונות שערכו לי" דאגי המשיך למתוח את כולם. "או שאתה מדבר עכשיו או שמתגרשים!" אלי לא עמדה יותר בלחץ. היא חייבת לדעת מה כתוב בבדיקות האלה, עכשיו! "אל, אל תיסחפי" דאגי הביט בה לחוץ. "אויש אני לא רצינית דביל" אלי גלגלה את עיניה. "אבל דבר" היא הביטה בו בפרצוף החמוד שלה, זה שתמיד שכנע אותו לעשות כל מה שביקשה. "בסדר" חייך אליה. "כתוב ש.. תאי הדם שלי חזרו לתפקד כרגיל" דאגי אמר לבסוף. פיות הארבעה נפערו לרווחה, היה להם קשה לדבר. "זה אומר שהבראתי" דאגי הבהיר את המצב, אבל זה ממש לא היה נחוץ. לפני שהספיק להבין מה קורה צעקה מחרישת אוזניים נשמעה מפיה של אלי ודאגי מצא את עצמו בנשיקה לוהטת איתה. אחרי כמה רגעים הוא הוטל אחורה על המיטה. שלושת חבריו הטובים ביותר היו עליו, מחבקים ומנשקים אותו. מעולם לא זכר שאהבו אותו כל כך. הוא הבריא. הוא סוף סוף הבריא. ... "אני לא מאמינה שאתה בבית" אלי התרפקה על דאגי בחיבוק. "אני לא מאמין שאני בבית" דאגי הביט סביבו בחיוך. "אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" אלי הרימה אליו את מבטה, מביטה בו בעיניה הירוקות והגדולות. "אהבה" הוא חייך. "דאג!" אלי נתנה לו מכה בכתף. "מה?? לא מגיע לי??" הוא מחה ואחז במותניה של אלי, מצמיד אותה אליו. אלי לא השיבה, היא רק נשקה בעדינות לשפתיו. אחר היא ניתקה ממנו והחלה לעלות במדרגות. "חזרת לעצמך דאג" דאגי חייך לעצמו ורץ למעלה. פרק 52 בהודעה הבאה
לא, לא התבלבלתי בימים פשוט קצת שיניתי אותם כי בשלישי ושישי אני לא נמצאת בבית.. הפרקים הבאים יהיו ביום חמישי, והפרקים האחרונים יהיו ביום ראשון
, אבל זה כ"כ כיף לבכות מהדברים האלה כי אני צוחקת גם ושמחה ואהעאהאעאה זה היה כזה מושלם !!!!! [: הוא יצא מהמשרד, מקפץ ומדלג במסדרונות. לא הייתה תחושה נפלאה מזו. חחחחחחחחחחחחחחחחחח איזה כפרות
