Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifChasing Lights-פרק 11../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
אני מעלה את הפרקים עכשיו, לפני שאני עפה לבצפר, כי אח"כ לא יהיה לי זמן. תהנו DD: שורות אחרונות: "דאגי" התיישבתי על ספסל שראיתי ברחוב. הוא מיד התיישב לצדי. "אני מצטערת שהייתי מגעילה אליך פעם. פשוט, זאת לא הייתה התקופה הכי טובה שלי.." "אני מבין, זה בסדר. אני מניח שהיינו פשוט צריכים להכיר יותר טוב" הוא שוב חייך, חיוך כובש. "איך זה שאתה כל הזמן מחייך?" צחקתי. "זה בזכותך" הוא הסמיק מעט, ממש כמו ילד קטן שמציע חברות לאהובתו. אני באמת שלא יודעת איך קרה מה שקרה הלאה אבל תוך שניות מצאנו את עצמנו, אני ודאגי, בנשיקה, על ספסל באמצע הרחוב, לאור ירח, שלמרבית הקיטש, היה מלא ולבן. פרק 11 "דאגי.. אני.." התחלתי להגיד כשניתקנו זה מזו. לא ידעתי איך לספר לו. "אני מצטער" הוא מיד אמר, מתנצל. "לא לא, זה בסדר" חייכתי. "יותר מבסדר". הוא חייך אלי בחזרה, מעט נבוך. "פשוט, יש לי חבר.. אדם" הודתי בצער. שנאתי את עצמי עכשיו, כל כך. "הו.. לזה לא ציפיתי" דאגי צחק במבוכה. "תראה, לא התכוונתי שזה ייצא ככה. פשוט ממש נהניתי איתך, והכל כל כך זרם.. אני מצטערת שלא אמרתי לך קודם.." התנצלתי. אוף הלוואי שהייתי פנויה, שהיינו יכולים להמשיך להתנשק מבלי שרגשות האשמה יאכלו אותי מבפנים, מבלי שאצטרך להפסיק הכל באמצע ולספר את האמת. "זה בסדר, אני שמח שסיפרת לי עכשיו.. ו.. מצטער" דאגי נעמד וסידר את מכנסיו. בזריזות נעמדתי גם אני. "אז, אני אראה אותך מתישהו?" שאלתי. קיוויתי שירצה להמשיך לראות אותי. בכל פעם שאני איתו הרגשה מוזרה כזאת מציפה אותי, אחת שלא נתקלתי בה בעבר. לא עם הארי, לא עם החבר הנוכחי שהלוואי שלא היה קיים.. דאגי שונה מכל הבחורים שפגשתי, שהייתי איתם עד עכשיו. הוא.. הוא מיוחד. ואני אוהבת את זה. "כן, בטח, אני אבוא לבקר אותך בעבודה או משהו" הוא חייך אלי, שוב. אבל הפעם היה משהו אחר בחיוך הזה, הוא היה כמעט שבור. נשברתי גם אני מבפנים. דאגי התקרב אלי ונשק ללחיי, נשיקה ארוכה כזאת. אני עצמתי את עיניי, מנסה לזכור את הרגע הזה. ואז הוא הלך, ואני רק עמדתי שם, נטועה במקום, מסתכלת על דמותו המתרחקת. מה קורה לי? באמת כל כך אכפת לי מבחור בן עשרים ושלוש שרוצה לעלות לטרמפולינות? שלוקח את הדייט שלו לסרט אימה? בחור שפעם לא יכולתי לסבול, ועכשיו כשהלך, אני מרגישה שלא אוכל לסבול אפילו דקה בלעדיו.. ... חזרתי הביתה, מעט בעננים. לא חשבתי שאי פעם אבלה זמן עם דאגי, שאתנשק איתו.. ושכל כך איהנה מזה. אבל ידעתי שאסור לי. שאני לא יכולה להיות איתו. לא בגלל הארי, לא בגלל ג'וליה, לא בגלל העבודה ולא בגלל שזה דאגי. בגלל.. "היי מתוקה" אדם נכנס אל הדירה. בגלל אדם. כמה ימים אחרי השיחה שלי ושל הארי באותו יום, בבית הקפה, כשהוא סיפר לי על ג'וליה, אדם הגיע לפארק. אדם הוא האקס שלי, זה שחשבתי שהוא אהבת חיי, שאיתו אני הולכת להתחתן ולהקים משפחה. הכל היה טוב ויפה עד שהייתה לנו מריבה על איזה משהו טיפשי יום אחד. כל כך טיפשי שאני אפילו לא זוכרת על מה הוא היה. הוא צעק עלי, אני צרחתי עליו. הוא סטר לי בפנים, אני נפלתי על הרצפה. התחלתי לבכות, לא הבנתי מה קורה. הבטתי בו, מבוהלת. הוא הסתכל עלי, מבוהל גם הוא. מיד אחז בזרועי, ממש חזק. יכולתי להרגיש את הסימנים הכחולים נוצרים על עורי. אדם לא הרפה, הוא המשיך להחזיק אותי ככה, המבט המבוהל עדיין בעיניו. הפסקתי לבכות, הדמעות התייבשו על לחיי. רציתי לצעוק לו שיעזוב אותי, רציתי לדחוף אותו או לבעוט בו, אבל לא עשיתי כלום. פשוט הסתכלתי אל תוך עיניו, מחכה שישחרר. והוא שיחרר, בחוזקה. שוב נפלתי לרצפה ואדם עזב את הדירה בטריקת דלת. פרצתי בבכי, ומאז אותו יום, לא ראיתי אותו שוב. עד שהוא הפתיע אותי בפארק. עם זר ורדים. ורודים, לבנים ואדומים. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בתקיפות. מאז אותו יום כל כך שנאתי אותו. הוא פגע בי, עד עמקי נשמתי, ולא יכולתי לסלוח לו. על אף שהמשיך להתקשר, להשאיר הודעות ולסמס. לא עניתי לו אפילו לא פעם אחת. שיתחנן, שיבכה, מגיע לו. אבל אני מודה. כשראיתי אותו, לבי החסיר פעימה. מה אני יכולה להגיד.. התגעגעתי אליו. "היום יום האהבה" הוא הסתכל אל תוך עיני. הפעם לא מבוהל. הפעם, נינוח. ובטוח בעצמו. "אז? אין בינינו שום אהבה אדם" פלטתי באדישות וסובבתי אליו את גבי. הוא לקח נשימה עמוקה ויכולתי להרגיש אותו מתקרב אלי. "זה יום שבו מבלים עם האדם שאוהבים. ואני אוהב אותך הולי, תמיד אהבתי ותמיד אוהב" הוא נשמע כל כך כנה, ומתוק. כמעט שהסתובבתי, אבל הכאב של אותה סטירה חלף בלחיי ומנע ממני להיכנע. המשכתי לשתוק. "אני מצטער. את לא יודעת כמה אני מצטער. אבל את חייבת להאמין לי שהשתניתי הולי. הלכתי לפסיכולוג, לטיפול, הכל בשבילך הול. כדי שתיקחי אותי בחזרה, שיהיה לנו שוב טוב וכיף ביחד. אני מבטיח שלא אעשה דבר כזה עוד לעולם, אני אתייחס אליך כמו נסיכה, כמו שמגיע לך.. אם רק תסלחי לי" יכולתי לשמוע את הרעד בקולו, את האמת. הסתובבתי באיטיות. ניצוץ של תקווה ניצות בעיניו. הוא הגיש לי את הפרחים ואני לקחתי אותם מידו. "יהיה לי קשה לבטוח בך שוב" ציינתי, תוך כדי שאני מריחה את הפרחים. ללא מילה הוא נגע בכף ידי, שילב את אצבעותיו באלה שלי. הרגשה חמימה עברה בי, כזאת מוכרת, שהתגעגעתי אליה. לאט לאט אדם קירב אותי אליו. אני לא התנגדתי. התנשקנו. "אני מצטער הולי, ואני אוהב אותך. מכל הלב. באמת השתניתי." אדם לחש לי, ואז נישק אותי שוב. "אני סולחת לך" חייכתי. והנה אני עכשיו. יושבת על הספה בדירתי, ושוב הדמעות זולגות על לחיי. כל כך מבולבלת. אדם היה האהבה הראשונה שלי, האהבה הכי גדולה שחוויתי. אבל זה לא אותו הדבר כמו פעם. הוא לא מקשיב לי, ולא מבין אותי. והנה דאגי, המתוק, שהקשיב לכל מילה שאמרתי כאילו הייתה אוויר לנשימה. הוא הבין ללבי, הצחיק אותי, אמר לי מילים יפות שמאדם לא שמעתי הרבה זמן. כשהתנשקנו, הרגשתי כמרחפת. ראשי החל להסתחרר, בטני הרגישה מוזר. אהבתי את התחושה הזאת, אהבתי להיות איתו, אהבתי להתנשק איתו. אהבתי כל דבר שקשור בו. פרק 12 בהודעה הבאה
אני מעלה את הפרקים עכשיו, לפני שאני עפה לבצפר, כי אח"כ לא יהיה לי זמן. תהנו DD: שורות אחרונות: "דאגי" התיישבתי על ספסל שראיתי ברחוב. הוא מיד התיישב לצדי. "אני מצטערת שהייתי מגעילה אליך פעם. פשוט, זאת לא הייתה התקופה הכי טובה שלי.." "אני מבין, זה בסדר. אני מניח שהיינו פשוט צריכים להכיר יותר טוב" הוא שוב חייך, חיוך כובש. "איך זה שאתה כל הזמן מחייך?" צחקתי. "זה בזכותך" הוא הסמיק מעט, ממש כמו ילד קטן שמציע חברות לאהובתו. אני באמת שלא יודעת איך קרה מה שקרה הלאה אבל תוך שניות מצאנו את עצמנו, אני ודאגי, בנשיקה, על ספסל באמצע הרחוב, לאור ירח, שלמרבית הקיטש, היה מלא ולבן. פרק 11 "דאגי.. אני.." התחלתי להגיד כשניתקנו זה מזו. לא ידעתי איך לספר לו. "אני מצטער" הוא מיד אמר, מתנצל. "לא לא, זה בסדר" חייכתי. "יותר מבסדר". הוא חייך אלי בחזרה, מעט נבוך. "פשוט, יש לי חבר.. אדם" הודתי בצער. שנאתי את עצמי עכשיו, כל כך. "הו.. לזה לא ציפיתי" דאגי צחק במבוכה. "תראה, לא התכוונתי שזה ייצא ככה. פשוט ממש נהניתי איתך, והכל כל כך זרם.. אני מצטערת שלא אמרתי לך קודם.." התנצלתי. אוף הלוואי שהייתי פנויה, שהיינו יכולים להמשיך להתנשק מבלי שרגשות האשמה יאכלו אותי מבפנים, מבלי שאצטרך להפסיק הכל באמצע ולספר את האמת. "זה בסדר, אני שמח שסיפרת לי עכשיו.. ו.. מצטער" דאגי נעמד וסידר את מכנסיו. בזריזות נעמדתי גם אני. "אז, אני אראה אותך מתישהו?" שאלתי. קיוויתי שירצה להמשיך לראות אותי. בכל פעם שאני איתו הרגשה מוזרה כזאת מציפה אותי, אחת שלא נתקלתי בה בעבר. לא עם הארי, לא עם החבר הנוכחי שהלוואי שלא היה קיים.. דאגי שונה מכל הבחורים שפגשתי, שהייתי איתם עד עכשיו. הוא.. הוא מיוחד. ואני אוהבת את זה. "כן, בטח, אני אבוא לבקר אותך בעבודה או משהו" הוא חייך אלי, שוב. אבל הפעם היה משהו אחר בחיוך הזה, הוא היה כמעט שבור. נשברתי גם אני מבפנים. דאגי התקרב אלי ונשק ללחיי, נשיקה ארוכה כזאת. אני עצמתי את עיניי, מנסה לזכור את הרגע הזה. ואז הוא הלך, ואני רק עמדתי שם, נטועה במקום, מסתכלת על דמותו המתרחקת. מה קורה לי? באמת כל כך אכפת לי מבחור בן עשרים ושלוש שרוצה לעלות לטרמפולינות? שלוקח את הדייט שלו לסרט אימה? בחור שפעם לא יכולתי לסבול, ועכשיו כשהלך, אני מרגישה שלא אוכל לסבול אפילו דקה בלעדיו.. ... חזרתי הביתה, מעט בעננים. לא חשבתי שאי פעם אבלה זמן עם דאגי, שאתנשק איתו.. ושכל כך איהנה מזה. אבל ידעתי שאסור לי. שאני לא יכולה להיות איתו. לא בגלל הארי, לא בגלל ג'וליה, לא בגלל העבודה ולא בגלל שזה דאגי. בגלל.. "היי מתוקה" אדם נכנס אל הדירה. בגלל אדם. כמה ימים אחרי השיחה שלי ושל הארי באותו יום, בבית הקפה, כשהוא סיפר לי על ג'וליה, אדם הגיע לפארק. אדם הוא האקס שלי, זה שחשבתי שהוא אהבת חיי, שאיתו אני הולכת להתחתן ולהקים משפחה. הכל היה טוב ויפה עד שהייתה לנו מריבה על איזה משהו טיפשי יום אחד. כל כך טיפשי שאני אפילו לא זוכרת על מה הוא היה. הוא צעק עלי, אני צרחתי עליו. הוא סטר לי בפנים, אני נפלתי על הרצפה. התחלתי לבכות, לא הבנתי מה קורה. הבטתי בו, מבוהלת. הוא הסתכל עלי, מבוהל גם הוא. מיד אחז בזרועי, ממש חזק. יכולתי להרגיש את הסימנים הכחולים נוצרים על עורי. אדם לא הרפה, הוא המשיך להחזיק אותי ככה, המבט המבוהל עדיין בעיניו. הפסקתי לבכות, הדמעות התייבשו על לחיי. רציתי לצעוק לו שיעזוב אותי, רציתי לדחוף אותו או לבעוט בו, אבל לא עשיתי כלום. פשוט הסתכלתי אל תוך עיניו, מחכה שישחרר. והוא שיחרר, בחוזקה. שוב נפלתי לרצפה ואדם עזב את הדירה בטריקת דלת. פרצתי בבכי, ומאז אותו יום, לא ראיתי אותו שוב. עד שהוא הפתיע אותי בפארק. עם זר ורדים. ורודים, לבנים ואדומים. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בתקיפות. מאז אותו יום כל כך שנאתי אותו. הוא פגע בי, עד עמקי נשמתי, ולא יכולתי לסלוח לו. על אף שהמשיך להתקשר, להשאיר הודעות ולסמס. לא עניתי לו אפילו לא פעם אחת. שיתחנן, שיבכה, מגיע לו. אבל אני מודה. כשראיתי אותו, לבי החסיר פעימה. מה אני יכולה להגיד.. התגעגעתי אליו. "היום יום האהבה" הוא הסתכל אל תוך עיני. הפעם לא מבוהל. הפעם, נינוח. ובטוח בעצמו. "אז? אין בינינו שום אהבה אדם" פלטתי באדישות וסובבתי אליו את גבי. הוא לקח נשימה עמוקה ויכולתי להרגיש אותו מתקרב אלי. "זה יום שבו מבלים עם האדם שאוהבים. ואני אוהב אותך הולי, תמיד אהבתי ותמיד אוהב" הוא נשמע כל כך כנה, ומתוק. כמעט שהסתובבתי, אבל הכאב של אותה סטירה חלף בלחיי ומנע ממני להיכנע. המשכתי לשתוק. "אני מצטער. את לא יודעת כמה אני מצטער. אבל את חייבת להאמין לי שהשתניתי הולי. הלכתי לפסיכולוג, לטיפול, הכל בשבילך הול. כדי שתיקחי אותי בחזרה, שיהיה לנו שוב טוב וכיף ביחד. אני מבטיח שלא אעשה דבר כזה עוד לעולם, אני אתייחס אליך כמו נסיכה, כמו שמגיע לך.. אם רק תסלחי לי" יכולתי לשמוע את הרעד בקולו, את האמת. הסתובבתי באיטיות. ניצוץ של תקווה ניצות בעיניו. הוא הגיש לי את הפרחים ואני לקחתי אותם מידו. "יהיה לי קשה לבטוח בך שוב" ציינתי, תוך כדי שאני מריחה את הפרחים. ללא מילה הוא נגע בכף ידי, שילב את אצבעותיו באלה שלי. הרגשה חמימה עברה בי, כזאת מוכרת, שהתגעגעתי אליה. לאט לאט אדם קירב אותי אליו. אני לא התנגדתי. התנשקנו. "אני מצטער הולי, ואני אוהב אותך. מכל הלב. באמת השתניתי." אדם לחש לי, ואז נישק אותי שוב. "אני סולחת לך" חייכתי. והנה אני עכשיו. יושבת על הספה בדירתי, ושוב הדמעות זולגות על לחיי. כל כך מבולבלת. אדם היה האהבה הראשונה שלי, האהבה הכי גדולה שחוויתי. אבל זה לא אותו הדבר כמו פעם. הוא לא מקשיב לי, ולא מבין אותי. והנה דאגי, המתוק, שהקשיב לכל מילה שאמרתי כאילו הייתה אוויר לנשימה. הוא הבין ללבי, הצחיק אותי, אמר לי מילים יפות שמאדם לא שמעתי הרבה זמן. כשהתנשקנו, הרגשתי כמרחפת. ראשי החל להסתחרר, בטני הרגישה מוזר. אהבתי את התחושה הזאת, אהבתי להיות איתו, אהבתי להתנשק איתו. אהבתי כל דבר שקשור בו. פרק 12 בהודעה הבאה
