Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifChasing Lights-פרק 41../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
קודם כל, אני רק רוצה להבהיר שלא "רצחתי" את דאגי בגלל שאני שונאת אותו או משהו כזה
להפך !!!!!!!!! דאגלס הוא אהוב לבי
אבל.. נוו.. הייתי חייבת ! למען הפיק ! מקווה שתמשיכו לקרוא למרות הכל, נשארו רק עוד 10 פרקים
הוו ובבקשה שימו לב- שוב הרצתי קדימה בזמן, אז תעקבו אחרי השינויים. השורות האחרונות: דאגי שלי. הוא מת. הוא כבר לא כאן. כבר לא פה לחבק אותי, לנשק, להגיד מילים יפות. הוא כבר לא פה כדי להצחיק, כדי לצחוק. הוא כבר לא פה כדי לנגן, כדי לשיר. הוא כבר לא פה.. בכלל.. אף פעם, לא עוד. דאגי שלי. הוא מת. אהוב שלי. הוא.. הלך. ולא יחזור. דאגי שלי. אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. פרק 41 "הולי בבקשה תעני. לא שמענו ממך מאז ההלוויה, כולנו במצב נוראי, אבל עדיף שנהיה מאוחדים" ההודעה של טום נשמעה חזקה כל כך במרחבי הדממה. הולי יושבת שקטה בדירת הרפאים שלה, דמעה זולגת על לחייה, והיא לוחצת על הכפתור שיעביר אל ההודעה הבאה. "הול'ס תתקשרי אלי, אני רוצה לראות אותך, להיות איתך. זה לא טוב שאת ככה לבד, כולנו מתגעגעים ל.. לדאגי" הולי שמעה רעד בקולו של דני, ההודעה הבאה שהייתה במשיבון שלה. "ואני יודע שקשה לך, אבל תאמיני לי, לכולנו קשה, בואי תשבי איתי ועם טום ועם הארי, נבכה ביחד, מה את אומרת?" עוד דמעה, והולי עצרה את ההודעה באמצע. היא לא יכלה להקשיב לזה יותר. הולי עצמה את עיניה, כשכל מה שהיא רואה הוא להבות, כל מה שהיא שומעת הוא סירנות, וכל מה שהיא רוצה להרגיש זה את ידיו של דאגי סביבה, את שפתיו על שפתיה. היא יודעת שלא תרגיש את התחושות האלה עוד לעולם. התאונה רצה במוחה כל כך הרבה פעמים. הולי ניסתה להבין, איך לעזאזל זה קרה. פעם אחת, היא הגיעה למסקנה, שיכול להיות שזה אדם. הרי הוא היה בקרבת המכונית, אולי הוא התעסק איתה, שחרר את הבלמים. זה הכל באשמתו, הוא הרג את דאגי, הוא לקח לה את אהובה, הוא לקח לו את חייו. אבל אפילו לברר לא היה לה כוח. היא הניחה למשטרה לחקור, ורק רצתה שיעזבו אותה לנפשה. לא משנה מי האשם או איך זה קרה. שום דבר כבר לא יחזיר את הזמן לאחור, שום דבר לא יחזיר את דאגי. מישהו דפק בדלת. הולי הייתה עייפה וחלשה מדי מכדי לפתוח את הדלת, לכן הניחה לאותו מישהו להמשיך ולדפוק. "הולי, זה אני, תפתחי לי" היא שמעה את קולו המוכר של הארי. אפילו לו היא לא רצתה לפתוח, היא רק רצתה להיות לבד, כי כל דבר שקשור לדאגי, הזכיר לה אותו נואשות, והיא פשוט לא יכלה לעמוד בכך. "היי" הארי נכנס לתוך הדירה, הולי לא טרחה להעיף בו מבט, היא המשיכה לבהות בחלל, ריסיה רטובים מן הדמעות. "הדלת הייתה פתוחה" הוא התקדם לעברה בצעדים איטיים. "למה באת?" הולי שאלה במרירות. הארי בלע את רוקו. "רציתי לראות אותך, לבדוק שאת בסדר" הארי שיחק בעצבנות באצבעותיו. כאב לו לראות אותה ככה. "יכולת להתקשר או להשאיר הודעות כמו השאר, לא היה צורך שתבוא עד לכאן" היא המשיכה לדבר אליו ביובש, מחשבותיה עדיין נתונות כולן לדאגי, והדמעות לא עוצרות לשנייה, לשנייה אחת מאז שהוא מת. "את בכל מקרה לא עונה לטלפון, אז הנחתי שזה חסר טעם. אני רוצה לארח לך חברה, שלא תרגישי כל כך לבד" הארי התיישב לצדה על הספה, ולראשונה מאז שנכנס הולי הסתכלה עליו. הוא ראה את עיניה היפות, הגדולות, בצבע החמה בשעת ערביים, דומעות ואדומות, כואבות וסובלות. היה לו קשה להתמודד עם המראה הזה, הוא כמעט ופרץ בבכי בעצמו. "טוב לי לבד" קולה של הולי רעד, כך גם כתפייה, מהבכי. "לא נכון הול, לאף אחד לא טוב לבד" הארי הניח יד רכה על ברכה של הולי, היא נסוגה ממנו. חודש ארוך עבר מאז שהייתה במגע עם מישהו, חודש מלא ייסורים, מלא מחשבות, חלקן אובדניות יותר, חלקן אובדניות פחות. אבל כולן הסתכמו במסקנה אחת, שחייה בלי דאגי ריקים. שהיא האחראית למותו, וכל עוד המחשבה הזאת נמצאת בראשה, היא לא תוכל לשמוח. היא הביטה בהארי מפוחדת, והוא הביט בה בחום, בחמלה, רוצה לעזור לה, להוציא אותה מזה. הוא רצה לראות שוב את הניצוץ בעיניה, את השמחה. גם הוא התמודד עם כאב יום יומי, חשב על דאגי כל שנייה, בכה כל לילה, חרש, כדי שג'ני לא תשמע. אבל הולי, היא לא חזקה כמוהו, היא שברירית ועדינה, היא בקושי עומדת באובדנו של דאגי, והוא דואג לה, הם כולם מפחדים שתעשה איזו שטות. הארי התקרב מעט, הולי נשארה מכווצת, והוא הניח את זרועותיו סביבה, מחבק אותה באהבה. "את יכולה להתפרק עכשיו, תשתחררי מהכל" הארי לחש לה, והולי נענתה. היא בכתה, בכי שממש קרע את לבו של הארי. דמעה זלגה מעינו התכולה, והוא סילק אותה באחת. חולצתו של הארי התרטבה מדמעותיה המלוחות של הולי, היא מיררה בעצב ובכאב על שהיא האחראית למותו של דאגי. הארי לא האמין למשמע אוזניו. "את לא אשמה הולי, זאת הייתה תאונה!" הוא אחז את פניה בשתי ידיו, מרים מעט את קולו. "תאונה שקרתה בגללי! אדם בא בגללי, ואני בטוחה שהוא עשה משהו למכונית!" היא קראה. הארי נענע בראשו. "לא מותק, זאת הייתה תאונה, זה בכלל לא קשור אליך, תוציאי את המחשבה הנוראית הזאת מהראש שלך.. תוציאי אותה.." הארי שוב חיבק אותה, נושק לראשה, נושק למצחה, ללחייה. מגונן עליה. היא טבעה בחיבוקו, וטבעה בדמעותיה, שעדיין לא יבשו, על אף שבכתה כך יום יום, מאז שדאגי.. איננו עוד. פרק 42 בהודעה הבאה
קודם כל, אני רק רוצה להבהיר שלא "רצחתי" את דאגי בגלל שאני שונאת אותו או משהו כזה
