Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifChasing Lights-פרק 43../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
מצטערת שלא הגבתי לכולן כמו בדרך כלל, פשוט אני ממש לחוצה בימים האחרונים אז הגבתי למי שהספקתי, מצטערת
אז בכלליות, קראתי את הכל ותודה רבה לכולן, שמחה שאהבתן, ומצטערת שאני גורמת לכן לבכות כל כך הרבה חח ** שוב, שימו לב לשינויים בזמנים. בתחילת הפרק כתוב שעברה שנה מאז התאונה וגם הדובר משתנה מסוף הפרק הקודם לפרק הנוכחי. לעקוב אחרי הפרטים הקטנים 
השורות האחרונות: גם אם אני נהנית להיות עם הארי, גם אם הוא מקנה לי הרגשת ביטחון, גם אם עיניו התכולות כשמיים מכשפות אותי, ושפתיו מכירות אותי כל כך טוב, זה רע, זה פסול, ואני לא רוצה שום חלק בזה. אני בטוחה במחשבותיי, בטוחה ברגשותיי, יודעת בוודאות שדאגי הוא בחירת לבי, שדאגי הוא אהבת חיי, אהבה שאפילו המוות לא יעצור. אני לא רוצה להיות עם הארי! אפילו שהוא מקסים, אני חושבת רק על דאגי. אפילו כשהתנשקנו, חשבתי על דאגי. כי את דאגי אני אוהבת. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. פרק 43 עברה שנה מאז אותה תאונה מקוללת, אותה תאונה נוראית. הלהקה התפרקה כמובן, לתמיד. אין מקפליי בלי דאגי. זה היה קשה לכולנו. לי, לדני, להארי. למשפחות, לחברים, למעריצים. זה היה קשה כל כך להולי, שאהבה אותו יותר מהכל. היא לא מצליחה להתמודד עם העובדה שדאגי איננו. בחודשים הראשונים, היא הסתגרה בדירה, בקושי אכלה או יצאה החוצה. גם אנחנו היינו ככה ממש אחרי שהוא מת. הסתגרנו שלושתנו, אני, דני והארי בבית שלו. בהתחלה פשוט שתקנו. אחר כך בכינו. מאוחר יותר התחלנו לעבור על החפצים שלו, התמונות, הבגדים, הגיטרות. זה העלה יותר מדי זיכרונות כואבים אז הפסקנו. פשוט ישבנו בסלון, שמענו את I miss you של בלינק. הוא בטח היה רוצה שזה מה שנשמע. בכינו יחד, ניחמנו זה את זה. אחרי כמה ימים שלא הסכמנו לצאת מהדירה של דאגי, ימים ארוכים של בכי, של שתיקות, של זיכרונות כה רבים, התחלנו גם לחייך ולצחוק. ראינו את כל הדי וידיים שהוצאנו אי פעם. נהנו לראות אותו מופיע, נהנו לראות אותו עושה שטויות על הבמה ומחוצה לה. נהנו פשוט לראות אותו שוב, לשמוע את קולו, לדמיין שהוא איתנו, שכל זה רק סיוט נוראי. שדאגי יחזור כל רגע ויספר שעבד על כולנו. מובן שזה לא קרה. והוא חסר כל כך. באמת שאנחנו עוברים כאב יום יומי בלעדיו, בלי הנוכחות שלו שבמשך השנים הייתה נראית לנו כמובן מאליו, ועכשיו כשהוא איננו, אני מצליח לחשוב על מיליון ואחת דברים שיכולתי להגיד לו, שיכולנו לעשות יחד, שלא הספקנו. שהוא לא הספיק, בחייו הקצרים. "טום אתה בטוח בקשר לזה?" קלייר שאלה בעודה עונדת שרשרת סביב צווארה, קוטעת את מחשבותיי. התאפסתי על עצמי והתחלתי להתרוצץ בחדר, מחפש אחר העניבה הארורה. "בטוח לגמרי" מלמלתי תוך כדי נבירה נמרצת במגירת התחתונים. אולי היא שם בטעות. "העניבה על הכיסא אגב, אם זה מה שאתה מחפש" קלייר העירה ואני עצרתי את עצמי מלצרוח. כבר חצי שעה שאני מחפש את העניבה הזאת. אבל אני צריך להיות רגוע היום, שרמנטי. התחלתי להסתבך עם העניבה עד שקלייר נאלצה לעזור לי. נשקתי לה בתודה. "אני קצת לחוץ, זה הכל" הודתי באשמה. "אנחנו לא חייבים ללכת אתה יודע" קלייר הביטה בי בעיניה שהביעו כנות. היא חיממה לי את הלב. "אנחנו רוצים ללכת" חייכתי ואחזתי בידה, מושך אותה אחרי אל מחוץ לבית ולאוטו. זאת הארוחה המשותפת של כולנו מאז.. שדאגי.. הלך לעולמו. עדיין קשה לי אפילו לחשוב על כך מבלי שיהיה לי מן גוש מעצבן שכזה בגרון. אנחנו מנסים ככל שאפשר להמשיך הלאה. אני למשל, החלטתי לעשות מעשה. בגלל זה ארגנתי את הארוחה המשותפת, המטופשת הזאת. אוי מה שאני מתכנן להם.. ... הגענו למסעדה היוקרתית ביותר שיכולתי למצוא בלונדון. הכרחתי את דני והארי לבוא בחליפות. קלייר, ונסה והולי היו בשמלות. הרגשתי בנשף סיום התיכון. התיישבנו לשולחן ואני הסתכלתי בדממה על אורחיי. אף אחד לא הוציא הגה, כולם בהו בעיניים נפולות בשולחן, חלקם משחקים באצבעותיהם, חלקם משחקים במפיות או בכלי הכסף. נאנחתי. "אני יודע שזה קשה חבר'ה" התחלתי והמבטים הופנו אלי. "אבל בבקשה, תנסו לחשוב שהכל בסדר, לפחות ללילה אחד" התחננתי, למרות שגם אני נשברתי מבפנים. "אבל שום דבר לא בסדר טום" דני השיב בקול צרוד. האחרים הנהנו בהסכמה. "תשתדלו חזק, גם אני משתדל. זה ערב חשוב בשבילי" חייכתי נבוך, אני מניח שהגיע הרגע. "למה הערב הזה כל כך חשוב טום?" הארי גלגל עיניים, ואני לא השבתי, רק קמתי מהכיסא והפניתי את מבטי לקלייר שישבה מימיני. "קלייר" הגיתי את שמה המקסים על שפתיי. במוחי רצו תמונות מתחלפות. קלייר ניגנה על הפסנתר, המפרט שלי נפל ליד רגלה, דיברנו, צחקנו, התאהבנו. ואז פניו של דאגי היו לעיניי רוחי. הן חייכו אלי בחום, העניקו לי אומץ. חייכתי. קדימה טום, אתה יכול לעשות את זה. "אני אוהב אותך כמו שלא חשבתי שאוכל לאהוב מישהי, ואני רוצה שתהיי לצדי יום יום בהמשך חיינו. תתחתני איתי?" חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי, יודע שהגומה בולטת עכשיו. כרעתי על ברך אחת, תוך כדי הוצאתי את הקופסה עם הטבעת שקניתי כבר לפני כל כך הרבה זמן. הייתה דממה, הרגשתי את המבטים של חבריי ננעצים בגבי, בעורפי. קלייר הסתכלה עלי, והחיוך התעקל לאט לאט על פיה, עיניה זהרו. לבי הלם כל כך חזק! "ברור שכן!" היא קראה לבסוף, הופכת אותי לגבר המאושר בעולם. כולם מחאו לנו כפיים בזמן שהשחלתי את הטבעת על אצבעה הדקיקה, ואז מחבק ומנשק אותה ארוכות. אני אוהב אותה, מהרגע הראשון ששמעתי את נגינתה, מהמבט הראשון שנתנה בי, מהמילה הראשונה ששמעתי מפיה המתוק. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, תמיד ידעתי, שקלייר היא האישה בשבילי, האישה של חיי. תוך שניות כולם התנפלו עלי ועל קלייר בחיבוקים ונשיקות. הבנות התחילו לצרוח ולהתלהב מהטבעת כמו אהבלות, בעוד שדני והארי החליטו שיהיה כיף להקפיץ אותי על כיסא. נהניתי, אני לא אשקר. את המשך הלילה העברנו בכיף, בצחוקים. אכלנו, שתינו, אפילו רקדנו ועשינו שטויות. התגעגעתי לזה, כולנו התגעגענו לזה. יכולתי לדעת לפי החיוכים על פני חבריי, אפילו על פניה של הולי, שהיה טוב להשתחרר קצת מכל העצב שאפף אותנו בחודשים האחרונים. אנחנו לשנייה אחת לא שוכחים, ואפילו בכיתי בלילה קודם לכן כשהבנתי שדאגי לא יהיה להצעת הנישואין, הוא לא יהיה בחתונה, הוא כבר לא יהיה השושבין שלי, ולא הסנדק של הילדים. דאגי כבר לא יהיה שום דבר, מלבד חבר נהדר לנצח, וזיכרון כל כך מתוק. מוזר ונפלא בדרכו שלו. זה דאגי שכולנו זוכרים, ואוהבים. הלוואי שהיה כאן.. פרק 44 בהודעה הבאה
מצטערת שלא הגבתי לכולן כמו בדרך כלל, פשוט אני ממש לחוצה בימים האחרונים אז הגבתי למי שהספקתי, מצטערת
השורות האחרונות: גם אם אני נהנית להיות עם הארי, גם אם הוא מקנה לי הרגשת ביטחון, גם אם עיניו התכולות כשמיים מכשפות אותי, ושפתיו מכירות אותי כל כך טוב, זה רע, זה פסול, ואני לא רוצה שום חלק בזה. אני בטוחה במחשבותיי, בטוחה ברגשותיי, יודעת בוודאות שדאגי הוא בחירת לבי, שדאגי הוא אהבת חיי, אהבה שאפילו המוות לא יעצור. אני לא רוצה להיות עם הארי! אפילו שהוא מקסים, אני חושבת רק על דאגי. אפילו כשהתנשקנו, חשבתי על דאגי. כי את דאגי אני אוהבת. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב. פרק 43 עברה שנה מאז אותה תאונה מקוללת, אותה תאונה נוראית. הלהקה התפרקה כמובן, לתמיד. אין מקפליי בלי דאגי. זה היה קשה לכולנו. לי, לדני, להארי. למשפחות, לחברים, למעריצים. זה היה קשה כל כך להולי, שאהבה אותו יותר מהכל. היא לא מצליחה להתמודד עם העובדה שדאגי איננו. בחודשים הראשונים, היא הסתגרה בדירה, בקושי אכלה או יצאה החוצה. גם אנחנו היינו ככה ממש אחרי שהוא מת. הסתגרנו שלושתנו, אני, דני והארי בבית שלו. בהתחלה פשוט שתקנו. אחר כך בכינו. מאוחר יותר התחלנו לעבור על החפצים שלו, התמונות, הבגדים, הגיטרות. זה העלה יותר מדי זיכרונות כואבים אז הפסקנו. פשוט ישבנו בסלון, שמענו את I miss you של בלינק. הוא בטח היה רוצה שזה מה שנשמע. בכינו יחד, ניחמנו זה את זה. אחרי כמה ימים שלא הסכמנו לצאת מהדירה של דאגי, ימים ארוכים של בכי, של שתיקות, של זיכרונות כה רבים, התחלנו גם לחייך ולצחוק. ראינו את כל הדי וידיים שהוצאנו אי פעם. נהנו לראות אותו מופיע, נהנו לראות אותו עושה שטויות על הבמה ומחוצה לה. נהנו פשוט לראות אותו שוב, לשמוע את קולו, לדמיין שהוא איתנו, שכל זה רק סיוט נוראי. שדאגי יחזור כל רגע ויספר שעבד על כולנו. מובן שזה לא קרה. והוא חסר כל כך. באמת שאנחנו עוברים כאב יום יומי בלעדיו, בלי הנוכחות שלו שבמשך השנים הייתה נראית לנו כמובן מאליו, ועכשיו כשהוא איננו, אני מצליח לחשוב על מיליון ואחת דברים שיכולתי להגיד לו, שיכולנו לעשות יחד, שלא הספקנו. שהוא לא הספיק, בחייו הקצרים. "טום אתה בטוח בקשר לזה?" קלייר שאלה בעודה עונדת שרשרת סביב צווארה, קוטעת את מחשבותיי. התאפסתי על עצמי והתחלתי להתרוצץ בחדר, מחפש אחר העניבה הארורה. "בטוח לגמרי" מלמלתי תוך כדי נבירה נמרצת במגירת התחתונים. אולי היא שם בטעות. "העניבה על הכיסא אגב, אם זה מה שאתה מחפש" קלייר העירה ואני עצרתי את עצמי מלצרוח. כבר חצי שעה שאני מחפש את העניבה הזאת. אבל אני צריך להיות רגוע היום, שרמנטי. התחלתי להסתבך עם העניבה עד שקלייר נאלצה לעזור לי. נשקתי לה בתודה. "אני קצת לחוץ, זה הכל" הודתי באשמה. "אנחנו לא חייבים ללכת אתה יודע" קלייר הביטה בי בעיניה שהביעו כנות. היא חיממה לי את הלב. "אנחנו רוצים ללכת" חייכתי ואחזתי בידה, מושך אותה אחרי אל מחוץ לבית ולאוטו. זאת הארוחה המשותפת של כולנו מאז.. שדאגי.. הלך לעולמו. עדיין קשה לי אפילו לחשוב על כך מבלי שיהיה לי מן גוש מעצבן שכזה בגרון. אנחנו מנסים ככל שאפשר להמשיך הלאה. אני למשל, החלטתי לעשות מעשה. בגלל זה ארגנתי את הארוחה המשותפת, המטופשת הזאת. אוי מה שאני מתכנן להם.. ... הגענו למסעדה היוקרתית ביותר שיכולתי למצוא בלונדון. הכרחתי את דני והארי לבוא בחליפות. קלייר, ונסה והולי היו בשמלות. הרגשתי בנשף סיום התיכון. התיישבנו לשולחן ואני הסתכלתי בדממה על אורחיי. אף אחד לא הוציא הגה, כולם בהו בעיניים נפולות בשולחן, חלקם משחקים באצבעותיהם, חלקם משחקים במפיות או בכלי הכסף. נאנחתי. "אני יודע שזה קשה חבר'ה" התחלתי והמבטים הופנו אלי. "אבל בבקשה, תנסו לחשוב שהכל בסדר, לפחות ללילה אחד" התחננתי, למרות שגם אני נשברתי מבפנים. "אבל שום דבר לא בסדר טום" דני השיב בקול צרוד. האחרים הנהנו בהסכמה. "תשתדלו חזק, גם אני משתדל. זה ערב חשוב בשבילי" חייכתי נבוך, אני מניח שהגיע הרגע. "למה הערב הזה כל כך חשוב טום?" הארי גלגל עיניים, ואני לא השבתי, רק קמתי מהכיסא והפניתי את מבטי לקלייר שישבה מימיני. "קלייר" הגיתי את שמה המקסים על שפתיי. במוחי רצו תמונות מתחלפות. קלייר ניגנה על הפסנתר, המפרט שלי נפל ליד רגלה, דיברנו, צחקנו, התאהבנו. ואז פניו של דאגי היו לעיניי רוחי. הן חייכו אלי בחום, העניקו לי אומץ. חייכתי. קדימה טום, אתה יכול לעשות את זה. "אני אוהב אותך כמו שלא חשבתי שאוכל לאהוב מישהי, ואני רוצה שתהיי לצדי יום יום בהמשך חיינו. תתחתני איתי?" חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי, יודע שהגומה בולטת עכשיו. כרעתי על ברך אחת, תוך כדי הוצאתי את הקופסה עם הטבעת שקניתי כבר לפני כל כך הרבה זמן. הייתה דממה, הרגשתי את המבטים של חבריי ננעצים בגבי, בעורפי. קלייר הסתכלה עלי, והחיוך התעקל לאט לאט על פיה, עיניה זהרו. לבי הלם כל כך חזק! "ברור שכן!" היא קראה לבסוף, הופכת אותי לגבר המאושר בעולם. כולם מחאו לנו כפיים בזמן שהשחלתי את הטבעת על אצבעה הדקיקה, ואז מחבק ומנשק אותה ארוכות. אני אוהב אותה, מהרגע הראשון ששמעתי את נגינתה, מהמבט הראשון שנתנה בי, מהמילה הראשונה ששמעתי מפיה המתוק. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, תמיד ידעתי, שקלייר היא האישה בשבילי, האישה של חיי. תוך שניות כולם התנפלו עלי ועל קלייר בחיבוקים ונשיקות. הבנות התחילו לצרוח ולהתלהב מהטבעת כמו אהבלות, בעוד שדני והארי החליטו שיהיה כיף להקפיץ אותי על כיסא. נהניתי, אני לא אשקר. את המשך הלילה העברנו בכיף, בצחוקים. אכלנו, שתינו, אפילו רקדנו ועשינו שטויות. התגעגעתי לזה, כולנו התגעגענו לזה. יכולתי לדעת לפי החיוכים על פני חבריי, אפילו על פניה של הולי, שהיה טוב להשתחרר קצת מכל העצב שאפף אותנו בחודשים האחרונים. אנחנו לשנייה אחת לא שוכחים, ואפילו בכיתי בלילה קודם לכן כשהבנתי שדאגי לא יהיה להצעת הנישואין, הוא לא יהיה בחתונה, הוא כבר לא יהיה השושבין שלי, ולא הסנדק של הילדים. דאגי כבר לא יהיה שום דבר, מלבד חבר נהדר לנצח, וזיכרון כל כך מתוק. מוזר ונפלא בדרכו שלו. זה דאגי שכולנו זוכרים, ואוהבים. הלוואי שהיה כאן.. פרק 44 בהודעה הבאה
