Just Shira XD
New member
../images/Emo100.gif../images/Emo63.gifChasing Lights-פרק 45../images/Emo63.gif../images/Emo100.gif
וואו יום רביעי הגיע מהר.. בכל מקרה, מישהי יודעת איפה לעזאזל אלכס ?! Oם מתגעגעת אליך מותק, אנא חזרי
השורות האחרונות: "אם אתן לעצמי להיסחף, אם אהיה עם הארי, זה יהיה להשאיר את דאגי מאחור. זה לשכוח את כל הסיפור שלנו, את האהבה הגדולה שיש בי אליו" בכיתי, נחרדת מהמחשבה. "את לא צריכה לשכוח את דאגי ואת לעולם לא תשכחי אותו! הארי פשוט יעזור לך לחייך קצת יותר, לצחוק.. דברים שאת לא עושה הרבה מאז שדאגי נפטר. הוא יעזור לך להתמודד עם הכאב, כי הארי אוהב אותך הולי. זה ברור" קלייר מחתה את הדמעות מלחיי. היא גרמה לי להרגיש יותר טוב. עדיין הייתי מבולבלת, אבל המועקה הוסרה מעט מעל לבי. "אני כל כך מצטערת" נפלתי עליה בחיבוק. "תשכחי מכל מה שקרה ובואי נתרכז בך!" קראתי, נעמדת מיד, מעלה חיוך מאולץ על פניי. "כן! היום את מתחתנת!" ונסה חיבקה ביד אחת אותי וביד השנייה את קלייר. הבטנו שלושתנו זו בזו, רק חושבות על הרגע בו יכריזו שקלייר וטום הם בעל ואישה. הצטמררנו מאושר. פרק 45 שעת החתונה הגיעה. עמדתי במקומי, לבוש בחליפת טוקסידו שעלתה לי הון תועפות, מביט לחוץ אל המקום ממנו קלייר אמורה להגיע. אני לא יודע למה, אבל זמזמתי בראש את All About You. דני והארי, השושבינים שלי, עמדו לצדי. לעזאזל, הלוואי וגם דאגי היה שם. לבי התכווץ בכאב, שמיד התחלף באושר כאשר הפסנתר התחיל לנגן וראיתי את קלייר ואת אבא שלה, מתקדמים לעברי. ג'ני הקטנה פסעה מאחוריהם, מפזרת חיוכים ועלי כותרת ורודים. קלייר הייתה לבושה שמלה לבנה, יפיפייה מתמיד. עיניה הירוקות בהקו באור השמש, והיא חייכה חיוך מתוק. כשהגיעה אלי, אחזתי בידה, הבטתי בה בחום. היא פשוט מדהימה. התפעמתי. לצדה עמדו השושבינות שלה, הולי, ונסה וחברתה הטובה של קלייר, מרי. מולנו, ניצב הכומר. הוא ערך את הטקס, טקס ארוך במיוחד אני חייב לציין. התחלתי להזיע ולהתחרט על שעשינו את החתונה בגן בצהרי היום. עופפתי, לא הייתי מרוכז, רק בהיתי בעיניה של קלייר ונזכרתי בפעם הראשונה שמבטינו הצטלבו. "אני מכריז עליכם, בעל ואישה" הכומר סוף סוף הגיע למשפט המיוחל. נישקתי את קלייר, נשיקה מהסרטים. לחשתי לה כמה אני אוהב אותה. היא השיבה תשובה זהה. מיד התנפלו עלי בחיבוקים. ההורים, אחותי, ושאר המשפחה המורחבת. הולי, וונסה, ודני והארי. היה חיבוק אחד שחסר לי, חסר לי כל כך. הרגשתי מדגדג כזה בגרון, הרגשה שלפני הבכי, כשחשבתי על דאגי. אני מתגעגע אליו נואשות. שנייה לפני שפרצו הדמעות, קלייר הצילה אותה. נישקה וחיבקה אותי. מחשבותיי מיד זרמו לכיוון אחר. אליה, אל אשתי. ... טום וקלייר ישבו בשולחן גדול עם המשפחות שלהם. אני ודני ישבנו בשולחן עם המשפחות של שנינו, עם ונסה, עם הולי ועם המשפחה של דאגי. "הארי, אני לא יכול יותר" דני לחש לי ולקח אותי הצידה. "מה יש?" שאלתי כשהתרחקנו. "אני מסתכל על אמא של דאגי, על אחותו. אני כל הזמן חושב עליו, הדמעות עומדות לי בגרון!" דני כמעט ובכה. התאפקתי לא לבכות גם אני, אבל אני חושב שכבר יבשו לי כל הדמעות. "זה קשה, אני לא מכחיש. גם לי דן, אתה לא מבין כמה" הנחתי יד על כתפו, מבין את הכאב שלו יותר מכל אחד אחר. "אבל תתרכז בטום. זה היום הגדול שלו. תשמח בשבילו. שנינו נשתדל בלי מחשבות עצובות היום, מוסכם?" חייכתי חיוך קטן. דני השיב חיוך והנהון וחיבק אותי. שבנו לשולחן. הולי ישבה בדיוק מולי, מדברת עם סאם, אמא של דאגי, ואחותו ג'סמין. היא חייכה כשדיברה איתן. ראיתי שזה עשה לה טוב, זה הזכיר לה אותו, זה קשר אותה אליו שוב. "אולי תלך לדבר איתה כבר?" דני לחש לי. קפצתי מבהלה. "דני אתה חייב להפסיק ללחוש לי באוזן! זה מלחיץ!" לחשתי לו בחזרה. הוא צחק. דני ידע על כל מה שקרה ביני ובין הולי. סיפרתי לו הכל. גם לטום. בהתחלה היה להם קצת קשה להבין אותי, בגלל מה שקרה עם דאגי והכל. גם בשבילי זה לא היה פשוט בכלל, להרגיש את מה שאני מרגיש כל כך חזק, ויחד עם זאת להרגיש שאני בוגד בחבר הכי טוב שלי. אבל הגעתי לנקודה שאני לא יכול להתעלם יותר, וחייב להתמודד, אפילו כשזה קשה וכואב. יותר מאוחר הם תמכו בי, כמו עכשיו, כשדני מעודד אותי לדבר איתה, אפילו שרועדות לי הרגליים, שהפה שלי יבש. מה אם היא שוב תסרב לי? אני לא יכול לעמוד בזה יותר. לא עוד פעם. "אתה חייב לנסות שוב! קדימה גבר, אתה יכול!" דני דחף אותי מהכיסא. נעמדתי בחוסר רצון והסתכלתי עליו בכעס. הוא חייך חיוך דבילי כרגיל, נראה כמו קוף אנושי. כל המבטים של סובבי השולחן ננעצו בי. כולל מבטה של הולי. "הול'ס" השתנקתי. "את יכולה לבוא לרגע?" היא הביטה בסאם כמבקשת אישור בגלל שהן היו באמצע שיחה. סאם חייכה וסימנה בראשה שתלך. הולי קמה והצטרפה אלי. צעדנו יחד בדממה אל מקום דיי מרוחק. אף אחד לא ראה אותנו שם. הולי נעמדה מולי. מבטינו הצטלבו ואז היא השפילה את ראשה. לקחתי את ידה הרכה בידי. היא מיד החזירה אלי מבט מופתע. חייכתי חיוך קטן. "חשבת על מה שדיברנו? לפני הרבה זמן.." שאלתי בשקט. היא רק הסתכלה עלי, בטח חושבת מה לענות. "על מה שדיברנו?" הולי חזרה על דבריי. "אני רוצה לדעת אם את מוכנה לפתוח דף חדש. איתי" בהיתי בעיניה שמפילות אותי לרגליה כל פעם מחדש. היא הרחיקה את ידה מידי ודבש עיניה נעלם לי. היא הסתכלה לרצפה עכשיו. "הארי" הולי הגתה את שמי, לבי החל לפעום כמו של ילד קטן. "לא שכחתי את דאגי, ולא התגברתי על מה שקרה" עכשיו הלב התרסק. אבל לא התכוונתי לוותר. צעדתי צעד אחד קדימה, עומד עכשיו כל כך קרוב לפניה. היא הייתה נמוכה ממני, הסתכלה עלי מלמטה. את כפות ידיי העברתי מכפות ידיה, במעלה זרועותיה החשופות, אל צווארה. עתה רק אגודליי נגעו בקצות פנייה. סומק ורוד עלה על הלחיים שלה. אני נשקתי ללחי אחת. הולי עצמה את עיניה. נשקתי ללחי השנייה והיא עדיין לא הרחיקה אותי. חיכיתי, חיכיתי שתפקח את העיניים ותראה אותי כל כך קרוב. היא פקחה אותן, ואז נישקתי את שפתיה. הולי לא התנגדה, היא נישקה אותי בחזרה, ולבי התאחה באחת, נסק לשמיים. "תני לי לעזור לך להתגבר" לחשתי לה. "אפשר לנסות" הולי השיבה לי בשקט. הבחנתי בדמעה סוררת על לחיה. "אז למה את בוכה?" ניגבתי את אותה דמעה. "אני חושבת על דאגי" היא השיבה בכנות, על אף שיכולתי לנחש את התשובה. למען האמת, גם אני חשבתי עליו, בכל שנייה במהלך היום. אבל דאגי הוא החבר הכי טוב שלי, אח שלי. הוא אוהב אותי, וגם את הולי. הוא מבין שככה זה צריך להיות. שעכשיו כשהוא איננו, אני זה שלקח את התפקיד לעשות אותה מאושרת, ואני אמלא את תפקידו הכי טוב שרק אוכל, אם היא תיתן לי. למענו. ללא שום מילה נישקתי שוב את שפתיה של הולי, נשיקה קצרה. אחר כך, היא פשוט התמקמה בין זרועותיי, בחיבוק אוהב שהענקתי לה. עמדנו כך דקות ארוכות, המוח שלי מוצף במחשבות, והלב, מאושר. פרק 46 בהודעה הבאה
וואו יום רביעי הגיע מהר.. בכל מקרה, מישהי יודעת איפה לעזאזל אלכס ?! Oם מתגעגעת אליך מותק, אנא חזרי
../images/Emo168.gif
