אוקי
אם זה בסדר,אני לא מנהריה...אני ממושב שהוא די קרוב לנהריה-אבל נהריה היא חלק בלתי נפרד מחיים,אני כל יום שם. אז אני התעוררתי בערך ב10 (מהווליום הגבוה של הטלויזיה,כמובן שהודיעו על החטופים,על ההרוג ועל קטיושות) מהקטיושות לא חששתי לרגע,כי פעם או פעמיים בשנה יש לנו יום כזה של קטיושות והכל חוזר לקדמותו. השתדלתי להתמקד בבגרות שהייתה אמורה להיות לי בשעה 13:00,הלכתי לחדר לחזרות אחרונות וכל הזמן חשבתי מה יהיה על החטופים,אם הם חיים בכלל או מתים....אם הם יחזרו מהר או לא. אני בחדר,שומעת את אמא שלי מדברת בטלפון עם המזכירה של בית ספר ואני חושבת לעצמי **מי ביקש ממנה להתקשר?איזה דאגנית!** ואז אני מקבלת את ההודעה -גלית אין לך בגרות היום! ואני כזה "מה?! זה רק קטיושות!!!כאילו אנחנו לא חוטפים כאלה מדי פעם,מה יהיה עם הבגרות?" הייתי עצבנית כי רציתי לסיים עם זה כבר! שמים לב למה דאגתי? לבגרות שלי,כמו ילדה מטומטמת. אחר כך הגיע ידיעה שיש אזרחים שנפגעו...ואז הבנתי שזה קצת יותר רציני מבד"כ. במשך השבוע חברות שלי נסעו כבר למשפחות שלהן במרכז והרגשתי די לבד,אפילו לנהריה לא היה אפשר ללכת...יכולתי לראות מהגג מה הולך שם...אז הייתי די עצובה ומתוסכלת מכל המצב. מבלי לשים לב-לא אכלתי בכלל...וירדתי כמה ק"ג (אל דאגה-עליתי בחזרה) ואז הגיע ה19 לחודש....יום לפני היום הולדת שלי. הייתי לבד,הלי החבר'ה...האחות בצבא,האח באילת,ההורים מתוסכלים והקטנה מפוחדת. וכולם חסרי חשק..כל יום נהרגים חיילים וכל יום אני הולכת לישון עם תפילה קטנה והכרית שוב נרטבת על אותם חיילים...וזה כואב. "בן 19 נהרג" "אב לשלושה נהרג" בן 18 פצוע קשה ואיבד יד" וזה לא נגמר. התיעצתי עם ההורים והחלטתי לנסוע לדרום...ההורים לא רצו לבוא בגלל אחותי החיילת שהייתה נאלצת אולי להישאר לבד.הבנתי את זה. ונסעתי בלב כבד למושב בדרום...לדודים שלי. אני,לבד,עוד דקה בת 16,לוקחת אוטובוס לאילת לבד ביום ההולדת שלי,ועוד שלושה חיילים נהרגו. נשארתי בדרום עד סוף המלחמה...ההורים שלי הצטרפו אחרי שבועיים. את היום הולדת לא רציתי לחגוג...לא אמרתי לאף אחד מהדרום שיש לי יום הולדת,כי זה לא יום חג-בטח לא בשבילי. עברה שנה מאז...כל כתבה שיש בעיתון על החיילים ההם אני שומרת בארון,או מתחת למזרון...כל מטוס שעובר גורם לי ללכת לחדר בשקט-לפחד ולפעמים לבכות. אני אהיה בסדר,אבל יש כאלה שכבר לא,ואני לא אפסיק לזכור אותם כל עוד אני חיה. ואני מאחלת לנו שנה שקטה,ובכלל עוד הרבה שנים של שקט.
