mariposa1983
New member
../images/Emo104.gif
התגייסתי לפני חודשיים. הבחורה עם המוטיבציה הכי גדולה בעולם. רציתי לשרת את המדינה שלי, להחזיר לאלו שתמכו בה, שמתו למענה- למענינו.. הטירונות שלי היתה קשה ומה שהחזיק אותי היתה אותה מחשבה פטריוטית.. הייתי אמורה להיות פקל"ש. לפי מה שהסבירו לנו זה תפקיד קשה, שדורש המון אחראיות, השקעה וכ"ו. תפקיד שלא כולם מקבלים. תפקיד שדורש סיווג בטחוני גבוה.. בקיצור הייתי מוכנה לתרום. התנאים שהתפקיד הבטיח היו מצוינים. אין תורנויות, חמשושים קבועים. בקיצור זה היה מושלם בשבילי. רציתי לשרת, מאוד רציתי . אבל המשפחה שלי... יציאות בכל יום.. ביום האחרון של הטירונות הגיעו קציני המיון והודיעו לי שיש בעיה עם התפקיד שלי: הם הסבירו לי שכרגע אין צורך בפקל"ש באיזור המגורים שלי ועל כן או שאני יכולה לשרת בתור פקל"ש באיזור אחר בארץ (מה שאומר לחזור פעם בשבוע-שבועיים) או לקבל מנילה שנייה. הקשר שיש לי עם המשפחה שלי הוא מיוחד.. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אני לא מסוגלת להיות רחוקה מהבית. אני מרגישה שהחיים שלי איתם הולכים לאיבוד אם אני לא רואה אותם מספיק. אולי זה נשמע חולני אבל זו לא הכוונה. אני רק מתכוונת לומר שאני אוהבת את המשפחה שלי, יש בין כולנו קשר טוב ואני מרגישה אבודה בלעדיהם במשך כל כך הרבה זמן. לכן החלטתי לקבל מנילה שנייה. ויתרתי על תפקיד הפקל"ש. הגעתי לבקו"ם - שם נתנו לי מנילה חדשה. היו הרבה תפקידים מצויינים- אך כולם - שוב- דרשו ממני לשהות זמן רב רחוק מהבית. התפקיד שהכי נראה לי מבחינה זו היה תפקיד של פקידה.. כנראה שיש לי מזל רע בחיים: הוצבתי בבסיס סגור. אני יוצאת פעם בשבועיים. עושה תורנויות כל הזמן. האנשים בבסיס על הפנים. לא כולם כמובן. אבל אני מרגישה שאין לי על מי לסמוך. כרגע אני חולה כבר שבועיים, עם 40 חום במיטה. מחכה לתוצאות של כל מיני בדיקות שעשיתי. מתקשרים אלי מהמשרד וצורחים עלי שאני לא בסדר- שאני חייבת למצוא לעצמי מחליף. דאגתי לברר באחד הפורומים כאן האם זה חוקי שעלי למצוא לעצמי מחליף בהיותי חולה. הסבירו לי שלא. הבעיה בצה"ל היא שאתה יכול לקבול רק לאחר מילוי הצו. איך אני אמורה למצוא לעצמי מחליף כשאני בקושי מסוגלת לדבר? כשהצוואר שלי נפוח ואני לא מסוגלת להכניס לפה אפילו צימוק? בקיצור, אני מרגישה שהצבא הכה בי מכל כיוון אפשרי. אני כל היום בדיכאון. ויתרתי על תפקיד מצויין כי רציתי להיות בכל יום בבית- לא רציתי לאבד את מי שאני- בחורה שיוצרת מוזיקה, כותבת, מציירת.. בצבא אין לי זמן לעצמי. אני מודעת לעובדה שלכולם קשה אבל אני אישית לא יודעת איך להתמודד עם הקושי שלי. במשרד כל אחד שומר על הגב שלו- מה שנראה לי הגיוני ביותר- אבל הם עושים זאת ע"י דקירה בסכין בגב של האחרים. ויתרתי על תפקיד טוב ולא יצא מזה דבר. אני רחוקה מהמשפחה שלי- מהחבר שלי- מהחברים והחברות. אני חולה ולא נותנים לי להירפא- משגעים אותי מנטלית. מה שמשפיע עלי פיזית. אני מגיעה למצב שאני יושבת בחדר ורק בוכה כל היום. לא ישנה בלילה. לא אוכלת. חשבתי ללכת לקב"ן. אבל אני חולה וקשה לי לצאת. מה גם שבשביל ללכת לקב"ן אני צריכה הפניית רופא והמלצה של המפקד הישיר. הבסיס שלי רחוק מהבית שלי. איך אלך לקחת את כל אלה? אני מרגישה אבודה כמו שבחיים שלי לא הרגשתי. פשוט בא לי למות. מדי פעם עוברות כמה שעות של שקט מצידם. הם לא מתקשרים ואני מרגישה שאני אני שוב. ואז הם מתקשרים- צועקים עלי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. על מי אני יכולה לסמוך בצבא הזה? כל כך רציתי לשרת למען החיים של המדינה הזו, ועכשיו השירות לקח ממני את החשק לחיות. עזרו לי..
התגייסתי לפני חודשיים. הבחורה עם המוטיבציה הכי גדולה בעולם. רציתי לשרת את המדינה שלי, להחזיר לאלו שתמכו בה, שמתו למענה- למענינו.. הטירונות שלי היתה קשה ומה שהחזיק אותי היתה אותה מחשבה פטריוטית.. הייתי אמורה להיות פקל"ש. לפי מה שהסבירו לנו זה תפקיד קשה, שדורש המון אחראיות, השקעה וכ"ו. תפקיד שלא כולם מקבלים. תפקיד שדורש סיווג בטחוני גבוה.. בקיצור הייתי מוכנה לתרום. התנאים שהתפקיד הבטיח היו מצוינים. אין תורנויות, חמשושים קבועים. בקיצור זה היה מושלם בשבילי. רציתי לשרת, מאוד רציתי . אבל המשפחה שלי... יציאות בכל יום.. ביום האחרון של הטירונות הגיעו קציני המיון והודיעו לי שיש בעיה עם התפקיד שלי: הם הסבירו לי שכרגע אין צורך בפקל"ש באיזור המגורים שלי ועל כן או שאני יכולה לשרת בתור פקל"ש באיזור אחר בארץ (מה שאומר לחזור פעם בשבוע-שבועיים) או לקבל מנילה שנייה. הקשר שיש לי עם המשפחה שלי הוא מיוחד.. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אני לא מסוגלת להיות רחוקה מהבית. אני מרגישה שהחיים שלי איתם הולכים לאיבוד אם אני לא רואה אותם מספיק. אולי זה נשמע חולני אבל זו לא הכוונה. אני רק מתכוונת לומר שאני אוהבת את המשפחה שלי, יש בין כולנו קשר טוב ואני מרגישה אבודה בלעדיהם במשך כל כך הרבה זמן. לכן החלטתי לקבל מנילה שנייה. ויתרתי על תפקיד הפקל"ש. הגעתי לבקו"ם - שם נתנו לי מנילה חדשה. היו הרבה תפקידים מצויינים- אך כולם - שוב- דרשו ממני לשהות זמן רב רחוק מהבית. התפקיד שהכי נראה לי מבחינה זו היה תפקיד של פקידה.. כנראה שיש לי מזל רע בחיים: הוצבתי בבסיס סגור. אני יוצאת פעם בשבועיים. עושה תורנויות כל הזמן. האנשים בבסיס על הפנים. לא כולם כמובן. אבל אני מרגישה שאין לי על מי לסמוך. כרגע אני חולה כבר שבועיים, עם 40 חום במיטה. מחכה לתוצאות של כל מיני בדיקות שעשיתי. מתקשרים אלי מהמשרד וצורחים עלי שאני לא בסדר- שאני חייבת למצוא לעצמי מחליף. דאגתי לברר באחד הפורומים כאן האם זה חוקי שעלי למצוא לעצמי מחליף בהיותי חולה. הסבירו לי שלא. הבעיה בצה"ל היא שאתה יכול לקבול רק לאחר מילוי הצו. איך אני אמורה למצוא לעצמי מחליף כשאני בקושי מסוגלת לדבר? כשהצוואר שלי נפוח ואני לא מסוגלת להכניס לפה אפילו צימוק? בקיצור, אני מרגישה שהצבא הכה בי מכל כיוון אפשרי. אני כל היום בדיכאון. ויתרתי על תפקיד מצויין כי רציתי להיות בכל יום בבית- לא רציתי לאבד את מי שאני- בחורה שיוצרת מוזיקה, כותבת, מציירת.. בצבא אין לי זמן לעצמי. אני מודעת לעובדה שלכולם קשה אבל אני אישית לא יודעת איך להתמודד עם הקושי שלי. במשרד כל אחד שומר על הגב שלו- מה שנראה לי הגיוני ביותר- אבל הם עושים זאת ע"י דקירה בסכין בגב של האחרים. ויתרתי על תפקיד טוב ולא יצא מזה דבר. אני רחוקה מהמשפחה שלי- מהחבר שלי- מהחברים והחברות. אני חולה ולא נותנים לי להירפא- משגעים אותי מנטלית. מה שמשפיע עלי פיזית. אני מגיעה למצב שאני יושבת בחדר ורק בוכה כל היום. לא ישנה בלילה. לא אוכלת. חשבתי ללכת לקב"ן. אבל אני חולה וקשה לי לצאת. מה גם שבשביל ללכת לקב"ן אני צריכה הפניית רופא והמלצה של המפקד הישיר. הבסיס שלי רחוק מהבית שלי. איך אלך לקחת את כל אלה? אני מרגישה אבודה כמו שבחיים שלי לא הרגשתי. פשוט בא לי למות. מדי פעם עוברות כמה שעות של שקט מצידם. הם לא מתקשרים ואני מרגישה שאני אני שוב. ואז הם מתקשרים- צועקים עלי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. על מי אני יכולה לסמוך בצבא הזה? כל כך רציתי לשרת למען החיים של המדינה הזו, ועכשיו השירות לקח ממני את החשק לחיות. עזרו לי..