לשאול בתשובה
זמן: יום כיפור מקום: פריז שנים רבות אני חיה בדיאלוגים מלאי דיסוננסים וקונפליקטים על האמונה שלי באלוהים. על מנת להבין ולהעמיק ולחקור בנושא, קיימתי שיחות רבות בנושא עם יהודים דתיים, עם יהודים חילוניים, עם יהודים שגרים בחו"ל, עם נוצרים, מוסלמים, ועם כל מי שחפצה ליבו לדבר בכך , אך השנה דווקא בשבוע שלפני יום כיפור, המהות התחדדה. על מנת להיות בן אדם מאמין צריך להאמין קודם בקיומו של אותו או אותה אלוהים עליו/ה מדברים משחרית הימים. האם המציאו אותו/ה? האם הקיום היה ממשי? ומכיוון שלא ניתן להוכיח שאלוהים קיים, ומצד שני לא ניתן להוכיח שהוא לא קיים השאלה המתבקשת היא איזהו הצד הדומיננטי יותר בתפיסה שלי את האלוהות. התיאוריות על הקיום האלוהי וההוכחות לקיום מעלות תמיהות, כאשר כמה מן התשובות מצליחות לסתור קיום זה (טוב, לפחות בעיניי). האם התנ"ך הוא ההוכחה המלאה לקיומו של אלוהים? והרי ידוע שאת התנ"ך כתבו אנשים מאמינים (או ממציאים,תלוי איך מסתכלים על זה) שנלחמו בתיאוריות ואמונות אליליות אחרות על מנת להאציל את שמו וטיבו של אלוהי העם היהודי. האם להאמין לכל הסיפורים על כל הניסים והנפלאות הבלתי מוסברים שם? ובכלל, האם האירועים הבלתי מוסברים (ניסים?) והאסונות הגדולים הבלתי ניתנים להבנה ותפיסה הם קיום המצביעים על קיומו של האלוהים? הרי גם הירח היה פעם לא מוסבר, ומערכת השמש, וליקוי החמה ואין ספור דברים שבעבר לא היו לנו הכלים והיכולות להבנה מדעית שלהם, וייחסנו אותם לכוח אלוה בלתי ניתן לתפיסה. אם כך, מה שעדיין לא ניתן לתפיסה הוא בעצם מה שעדיין לא גילינו וכאשר נגלה, זה כבר לא יהיה חוויה אלוהית, כי אם תובנה אנושית. ואותה תובנה אנושית שצריכה להבין מדוע אם יש אלוהים, איפה הוא כשצריך אותו? איפה הוא ביום יום? את זה פתר יוצר הסרט "ברוס הגדול מכולם" באומרו "אם אין אמונה, רצון השראה ומוטיבציה, שום דבר לא יקרה ואלוהים לא יוכל לעזור" הוי אומר שלאדם היכולת לשנות את חייו שלו, ולא הכול ניתן בידי שמיים (למה מייחסים בכלל את קיום האלוהים לשמיים? מי החליט שהוא בשמיים? ואולי הוא נמצא ממש כאן בתוך המחשב בו אני כותבת? כבר אמרו חכמים ממני שאלוהים הרי נמצא בדברים הקטנים, לא?) ואם כבר הדברים הקטנים, אז מה עם הדברים הגדולים? האם יש חיים אחרי המוות ומי אחראי עליהם? ולמה אנשים מתים בטרם עת? והאם באמת כאשר מתים, אז גם הנשמה שמפעפעת בתוכנו נעלמת גם היא? תשובות לשאלות האלו אין בידי (ואלו ששמעתי, נשמעות לי חסרות בסיס) ואני חושבת שאלו יהיו בידי כאשר כבר לא יהיו בנשמת אפי חיים. זאת אומרת שאין שום הוכחה חותכת לקיומו, כי אם האמונה שבליבנו או במילים אחרות; הקבלה וההפנמה הפנימית של תיאוריה זו או אחרת על פני האחרות ואלו רק קמצוץ זעיר מאוד של הדברים שהועלו ודוברו ובוודאי עוד ידוברו שנים. שנים רבות של פולמוסים פנימיים בניסיון להבנות לעצב את האמונה או חוסר האמונה בישות הזאת שנקראת: אלוהים ודווקא השבוע הזה, בשיחות רבות עם שני אתיאיסטים גמורים; בן ליהודי וגרמניה נוצרייה, ובת להורים טוניסאים ערבים קתוליים, ובקריאה דוממת של הספר "אהבת שאול" מפי אלי עמיר, הבנתי שאני "סוחבת" איתי מטען היסטורי של אומה שלמה של אנשים שקראו לעצמם יהודים (מהיכן אלו צצו, אין לי מושג...) ושאני חלק מהם. התחושה הזו שאני קלף אחד מערימת קלפים של אומה שלמה, גרמה לי לחייך ולהרגיש חוויה ייחודית בעצם היותי יהודייה. אומרים שבחו"ל מרגישים שייכות רבה יותר לדת, ואני השנה הרגשתי שייכות רבה יותר ליהדות. ביום כיפור השנה החלטתי לצום, שלא כבשנה שעברה בה הייתי בטראק בתאילנד (כחלק מהניסיונות וההתגרויות שלי בדת) ולא בגלל שפתאום התקרבתי לדת, אלא שפתאום התקרבתי ליהדות ולחלק שלי בה. הבנתי השבוע הזה, בדיוק לקראת יום כיפור (יש שיאמרו שהכול מכוון ושאין היא יד המקרה שדווקא עכשיו אבין) שהאמונה שלי באלוהים למרות הכול קיימת, והעובדה שאין היא קיימת במאת האחוזים, לא מחייבת אותי בפחות "יהודיות" כי אם ביותר אנושיות. Shannah Tovah