סיבוב 4 - משחק 2(א)

[ציףציף1000]

../images/Emo106.gif סיבוב 4 - משחק 2(א) ../images/Emo106.gif

רשימה מס' 1 1. 13th Floor Elevators- The Psychadelic Sound of 13th Floor Elevators צריך להתחיל ממקום כלשהו, ואין כמו ההתחלה בשביל להתחיל..., אי שם בטקסס, הלומי אלכוהול, ומושפעים מאוד מהצלילים החדשים שהגיעו מאנגליה באמצע שנות השישים, רוקי אריקסון והחברה שלו יצרו משהו חדש, כמו כל דבר טוב הם עשו את זה בלי כוונה, הם בסך הכל רצו לתת בראש ולהתפרע עם המוסיקה, מה שיצא להם הצית את הדמיון של הרבה אחרים והוליד בדיעבד את הפסיכדליה, אבל זה סתם בשביל ההיסטוריונים, מה שחשוב לנו הוא שאלבום הבכורה של מעליות הקומה ה 13 הוא אחלה אלבום, אולי לא קומוניקטיבי וקל לעיקול, אבל עדיין, אחלה אלבום. 2. Cream- D´Israeli Gears אלבום השיא של אחת הלהקות הכי גדולות בכל הזמנים, ג´ק ברוס, ג´ינג´ר בייקר ואריק קלפטון, היו והינם רבי אומנים של רוק אנד רול, השילוב בינם הגם שהיה קצר הוליד מהפכה של ממש ובאלבום הזה, הוא מגיע לשיא, בלוז רעשני ומרטיט, פסיכדליה עדינה וממסטלת, רוק אנד רול חזק וסתם שירים טובים, הכל יוצרים הבלוז רוק הטובים בכל הזמנים אם לא הטוב שבהם. 3. eric clapton- Eric clapton אלבום הבכורה של אריק קלפטון כסולן, היום לא רבים מאוהדיו של קלפטון, בטח לא אלו החדשים שהכירו אותו בעקבות ההופעה הנוראית ב MTV אנפלגד, מיחסים חשיבות לאלבום הצונע והמדהים הזה, אבל בסך הכל, זהו כנראה אלבום האולפן הטוב ביותר שלו שלא בתוך להקה, בסוף שנות השישים ותחילת השיבעים היה קלפטון בשיאו המוסיקלי ובשפל אישי, כל העצבות וכל היכולת כולם באים ליידי ביטוי באלבום המופת הזה. 4. Dylan Bob- Highway 61 Revisited בוב דילן עשה לעצמו בגיל מאוד צעיר שם בקרב קהילת הפולק האמריקאית עם שלושת אלבומי הבכורה שלו, כאשר הופיע בפסטיבל ניופורט ב 64 עם להקת רוק, שרקו האהודים בוז לאלילם שהכזיב, אבל דילן, כמו שהוכיח פעמים רבות לפני ואחרי זה, נאמן רק לאמת שלו, והוא המשיך בשלו, Highway 61 הוא אלבום הרוק השלם הראשון שלו ואחד מאלבומיו הטובים ביותר של דילן, למילים הנשכניות והחתרניות שלו, מצטרף רוק בלוז בלווי הגיטרסט המעולה מיק בלומפילד הקלידן אל קופר (שניהם שווים הרחבה רצינית) והרכב בלוז מהיותר טובים שאפשר למצוא. התוצאה: פשוט תענוג. 5. Rory Gallagher- Irish Tou רורי גאלגר התחיל את דרכו בלהקת הבלוז רוק Taste שפעלה תקופה קצרה בין 68-9 (ניתן לראות אותם בהופעה באי וויט מ 69. לאחר שעזב את הלהקה הוא המשיך בקרירת סולו דיי מצליחה ואלבום ההופעה הזה מ 75 בו הוא חוזר לאירלנד מולדתו מראה אותו בשיאו: גיטריסט בלוז רוק מהרמה הראשונה שחבל שכל כך מעט מכירים אותו בארץ. 6. The Jimi Hendrix Experience,- Are You perienced טוב, זה שהנדריקס חשוב לא באמת צריך להסביר לאף אחד, זה שהוא מגה גיטריסט, גם לא דורש הסבר, נדמה לי שגם זה שהאלבום הזה הוא אחד האלבומים הכי טובים שיצאו אי פעם, זה כבר עובדה מוגמרת, במילה אחת: תענוג. 7. the kinks -The Village Green Preservation Society בעיני האלבום הטוב ביותר של הקינקס, ריי דייויס מגיע לשיא היצרה שלו ולשיא הבריטיות שלו, כשהוא מנותק מההשפעה המרכזית על המוסיקה שלו (ארה"ב והבלוז) חוזר ריי דיוויס למה שהוא אוהב באמת, אנגליה הטובה והישנה, עם הקסטרד פאי והרכבות הישנות, זה אלבום קינה שהוא גם אלבום חגיגה, קינה על מה שנאבד ויאבד וחגיגה של אנגליה הישנה והטובה, וכרגיל אצל דיוויס הוא לא משאיר ספק לרגע שבסך הכל יש לו מבט מפוקח ציני ומשועשע על כל העניין. 8. United States of America- United States of America ובנתיים בצד השני של האוקינוס... סאן פרנסיסקו של 1968 הייתה כר פורה להרבה הרכבים מוסיקאליים מוזרים ואיזוטריים, למרבה הצער USA זוהתה לאורך השנים עם האיזוטריה של הסצנה של סאן פראנסיסקו, ואכן מדובר באלבום קשה לשמיעה ומאוד מאתגר, שלמרבה הצער הפך כמעט לפריט אספנים תקופה מסוימת ורק הוצאתו מחדש כ CD גאלה אותו מיסוריו. מדובר כאן במיטב של סאן פראנסיסקו, ג´ו בירד מנהיג הלהקה והסולנית דורת´י מוסקוביץ´, יצרו אלבום מעניין מאתגר ומפתיע, מאוד כדאי לנסות להאזין לו כמה פעמים, בסוף זה תופס אותך. 9. The Who Sings My Generation וחוזרים למקורות... על הרבה להקות אומרים שהן היו "חשובות" לפעמים נדמה לי שיש מין אינפלציה במונח הזה, אבל בקשר ל "המי" קשה להפריז בחשיבות שלהם, תקשיבו לאלבום הבכורה המצויין הזה ותבינו, אין רוק כבד אין פאנק אין UK Beat בלי המי, וחוץ מזה, כאן אולי יותר מבכל מקום, יכולת הכתיבה של החברה והביצוע מראים איזה כותב שירים מחונן הוא פיט טאושאנד, ואיזה חטיבת קצב מדהימה היה ל The Who, פשוט תענוג של רוק אנד רול. 10. Tim Buckley- Goodbye and Hello כן, כן, טים באקלי, לא ג´ף, טים.... בעיני רבים האלבום האולטימטיבי של באקלי, אבל בעצם הוא מראה כאן רק קמצוץ מהיכולת שלו, מלחין וזמר יוצא דופן, מין זמר מואר כזה, שכאן נוגע גם קצת בפסיכדליה (1967 או לא 1967) קצת בפולק, קצת ברוק, אבל כרגיל מתרכז בלחנים המופלאים שלו ובמילים המדהימות של לארי באקט., שיחד עם השירה המופלאה של באקלי נותנים תוצאה מדהימה. קשה להגיד לאיזה שיר ספציפי לשים כאן לב במיוחד, פשוט הם כולם כל כך טובים והסך הכל פשוט מושלם, אין לזה מילה אחרת.

 

[ציףציף1000]

רשימה 1, חלק ב'

11. Neil Young- Neil Young "יש לך שלושה חברי להקה, כל אחד מאוד מפורסם עוד מלפני, הלהקה מאוד מצליחה, למה שהם יצרפו עוד חבר בשיא ההצלחה שלהם?, למה? כי הוא פשוט עד כדי כך טוב!", כך הסביר דיוויד קרוסבי את צרופו של ניל יאנג לקרוסבי סטילס ונאש (ויאנג) הסופר גרופ הגדול מכולם של עולם הפולק, וכשקרוסבי מדבר על היכולות של יאנג הוא כמובן מדבר קודם כל באפלו ספרינגפילד, אבל גם על אלבום הסולו המקסים הזה, הרבה תמימות יש כאן, הרבה יופי, הרבה עדינות, אבל בעיקר המון כשרון ויכולת כתיבה. אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר של אומן כלשהו, מאוד יותר הוא ילמד להפוך את זה למשהו מכיר יותר, אבל בדיעבד, מדובר באחד ההישגים היותר גדולים של יאנג. 12. David Crosby- If I Could Only Remember My Name עוד אלבום סולו בכורה של אחד מהחברה של יאנג, אבל האלבום של קרוסבי הוא דבר יוצא דופן דופן הישג מונומנטלי של אחד הכותבים הכי מוכשרים בתולדות הרוק האמריקאי, בשיא השפל הנפשי שלו שהוציא ממנו את שיא היצרתיות. אני אוהב אלבומי אובדן, On The Beach של ניל יאנג הוא כזה, גם ליילה של דרק והדומינוס ו Whish של פינק פלויד הם כאלה, אלבומים שבאו מכאב אישי עמוק ומצליחים לחתוך בתוך הנשמה עד לזיכוך נפשי אמיתי. ב 1971, התאבל קרוסבי, אחד השמות הגדולים בסצנה הפסיכדלית/היפית של קליפורניה על מותה של חברתו, הוא היה שבור והמום ועל פי כמה דיווחים על סף סיום חייו שלו, כל החברים שלו באו לנחם ולנגן, ולקרוסבי היו לא מעט חברים: ניל יאנג, ג´רי גראסיה, חברי ג´פרסון איירפלין, סטיבן סטילס, גרהאם נאש, חברי הוט טונה ועוד רבים אחרים, הג´אם העגמומי הזה הוביל לאלבום שהוא אולי המצוי של כל מה שהיה טוב בסצנה ההיא, החל מההרמוניות הקוליות של: "Orleans" דרך "Cowboy Movie," האפי כמעט ועד פשוט שיר מופתי כמו "Traction in the Rain מדובר באלבום מאוד מגובש של שירים יפיפיים, שהיופי הפשוט שלהם לא מעמעם במאומה את תחושת האימה הכבדה שהאלבום משרה. למרבה הצער לאורך שנות השיבעים איבד קרוסבי את הפוקס שלו כיוצר, אבל כאן ברגע נדיר של מיקוד נוראי כמעט הוא נותן לנו את המייטב שלו, שהוא גם המייטב של דור שלם ושל סצנה מוסיקאלית שלמה. פשוט אלבום מדהים. 13. Pink Floyd- The Piper at the Gates of Dawn מישהו (אהלן קרייזי מה קורה?) כתב לי בשלב הקודם שהחלילן היה מתאים לרשימה שלי, אתם יודעים מה? צודק!, נדמה לי שכאן לפחות זו בחירה שמדברת בעד עצמה. 14 Jefferson Airplane- Surrealistic Pillow טוב עלינו שלב וצריך לתת איזה שלוש פצצות לפנים שיעשו את העבודה כשזה ממש כזה, ואין פצצה גדולה יותר מהכרית הסוראיליסטית. בתוך הסצנה של הייט אשבורי בסאן פרנסיסקו של שנות השישים, היו הרכבים "נחשבים יותר" מהאירפליין, בסך הכל, אם היית שואל את חברי הלהקה מי הלהקה הטובה ביותר בסאן פרנסיסקו הם בטח היו אומרים הגריטפול דד או משהו (בעצם, שום או משהו, זה מה שהם היו אומרים), אבל לאיירפליין היה כשרון שלג´רי גארסיה וחבריו המתים לא היה, הם ידעו לכתוב שיר. הם יכלו לרגש בתוך 3,4 דקות באופן כזה שגם 50 דקות ג´אם של המתים (או כל אחת מלהקות הג´אם של סאן פרסיסקו) לא יוכלו לעולם. חוץ מזה היה להם את גריס סליק, אישה מדהימה עם קול מדהים ודעות פוליטיות ברורות על העולם, היה להם גם מספר כותבים מעולים בלהקה מלבד סליק והרמוניות קוליות מדהימות. כל אלו הפכו את ג´פרסון איירפלין להצלחה אדירה גם מחוץ לסצנה המאוד קטנה (גם אם מאוד משפיעה) של סאן פרנסיסקו. Surrealistic Pillow הוא בשום מקרה לא הטוב שבאלבומי האיירפליין, יש להם אלבומים מענינים יותר וטובים יותר, אבל הוא הכי כייפי, הוא אחד היחידים שכשאני שם אותו במערכת הראש שלי ממריאה לתוך ערפילים סגולים כחולים מלאי אושר קסום, מה אני אגיד לכם, הכרית הסוראליסטית עושה יופי יופי בגזע המוח...:- ) 15 Love – Forever Changes בעוד חובבי מוסיקה חלוקים בדעותיהם אם היה ארתור לי גאון אמיתי, או סתם אחד שאסף מכל הבא ליד השפעות מוסיקאליות ליצירת התמהיל המושלם הזה, רוב העולם המערבי יענה לשאלה הזו בתשובה ארתור מי???, פשוט האלבום הזה והלהקה כולו, הן דוגמא מושלמת לכך שלא מספיק שיהיה לך ביד מוצר מושלם, מופלא קליט וקסום, אתה גם צריך...ההםםם..למכור אותו וארתור לי ולהקתו פשוט לא טרחו ונשארו אירוע מקומי לא ממש חשוב בסצנה של לוס אנג´לס בשנות השישים. Forever Changes ובזאת אין לטעות הוא אכן מוצר מושלם, מופלא קליט וקסום, הוא עד כדי כך מושלם, שבמשך 40 שנה כמעט הוא התחמק מצורה מושלמת מחובבי הרוק באשר הם שם והפך לאיזוטרי משהו, רק שיחרורו מהכלא של לי וצאתו למסע הופעות הוציאו אותו מעט מאלמוניותו. האלבום עצמו, שיצא ב 1967, הוא פשוט אוסף מושלם של 11 שירים מופלאים כל אחד טוב מהשני וכולם נותנים בסוף ההאזנה תחושה קסומה של אושר דבילי, אולי רק הביטלס מסוגלים להעביר את התחושה הספציפית הזו כל כך טוב, אם אתם מכירים את האלבום אתם יודעים למה הוא עושה כל כך טוב ואם לא אני מקנא בכם, כי יום אחד תכירו ואז תתאהבו כמו שלא התאהבת מעולם. 16. The Electric Prunes- I Had Too Much to Dream אולי האלבום הכי מגובש והכי קרוב להגדרה של "פופ" שאפשר להגיע אליו ועדיין להישאר אלבום גארג´, האלקטריק פרונס מגישים כאן משהו שהוא שילוב של פסיכדליה רכה ורוק גארז´ למתקדמים יחד עם עטיפה של בלוז, באופן מוזר, זה הכל משתלב בצורה טובה.בהיותו אולי אלבום הגארז´ הנמכר ביותר, הוא גם היה אחד המשפעים ביותר על אלו שבסוף שנות השבעים רצו להחזיר עטרה ליושנה ולחזור ולנגן רוק אנד רול אמיתי.

 

[ציףציף1000]

רשימה 1, חלק ג'

17. The Misunderstood- Before the Dream Faded סיפור לידתו של הרוק אנד רול, הוא סיפור של פינג פונג מעבר לאוקיינוס, הרוק נולד באמריקה, מתוך הבלוז והרוקבילי ובעצם ממפגש שלהם, נדד לבריטניה דרך תקליטים מוברחים ותחנות רדיו פירטיות, חזר לאמריקה עם להקות הפלישה הבריטיות (הביטלס, הסטונס, המי, הקינקס, האנימלס וכו´), שם עוררו הלהקות האלה גל של להקות "גארג´", שנקראו כך, פשוט משום שמדובר היה במאות אם לא אלפי חברה צעירים, שניגנו בגארז´ של ההורים. הגארג´ יחד עם הפולק הוליד את הפסיכדליה שנדדה לה כמובן חזרה לבריטניה. במהלך הנדודים הללו, נולד בבריטניה צליל ייחודי, המיוצג על ידי פינק פלויד, סופט מאשין וטומורו והשפיעה מאוד על הרוק הבריטי במשך שנים רבות (עד היום בעצם), לידתו של הצליל המחתרתי והייחודי הזה, הוא תעלומה לרוב חובבי הרוק, מה בדיוק שמעו סיד בארט או רוברט וואיט, שגרם להם לשחק עם הדיסטורשיין והפאז וליצור את הצלילים המוזרים האלה?, הם הרי לא נחשפו לגארג´ האמרקאי, שברובו לא הצליח להתרומם מעבר לריקודים של תיכון והופעות מקומיות בעירים השונות באמריקה. כאן נכנס לסיפור שלנו, ג´ון פייל (כן אותו ג´ון פייל שהיה חבר של הפלויד וסיד בארט הקליט סאשן בתוכנית שלו), פייל היה בטיול בלוס אנג´לס ב 1965, תוך חיפוש אחר הדבר הבא במוסיקה (חיפוש אותו המשיך עד יומו האחרון), במהלך החיפוש הוא פגש במועדון מקומי את ה Misunderstood ולאחר מספר ניסיונות לעזור להם שם, לקח אותם אתו לבריטניה וקצת כמו הנדריקס שנה מאוחר יותר, תפש את הסצנה הלונדונית לא מוכנה לגל הרעש והאנגריות המדהימות שבאו ממעבר לים. בגלל בעיות עם רשויות ההגירה הבריטיות והצבא האמריקאי, לא הצליחו ה Misunderstood להוציא אלבום בזמן אמת, Before the Dream Faded הוא אוסף משנות השמונים, המלקט קטעים שהוקלטו באנגליה ב 1966 ובארה"ב שנה קודם לכן, המוסיקה כאן מקדימה את כל מה שנעשה בבריטניה (ובמובנים רבים גם בארה"ב) בכמה חודשים לפחות, מדהים לשמוע את האלבום הזה ולחשוב שהשירים הללו הוקלטו לפני פינק פלויד, אבל בעיקר, המוסיקה כובשת ומקסימה ברמות שקשה לתאר, אם לצטט את מבקר הרוק Richie Unterberger, בסייפא שלו לביקורת על האלבום: this album (most of it previously unreleased) is still mindblowing after over 15 years, and really unlike anything you´ve ever heard before. מה אגיד לכם, צודק בכל מילה, ה Misunderstood היא פנינה אמיתית שאתם חייבים לעצמכם. 18. The Rolling Stones - Their Satanic Majesties Request "הי מייק, בוא תשמע את התקליט החדש של הביטלס, יש להם סאונד..." "אוי שתוק כבר, למי אכפת מה הם עושים?, נסעו קצת לאמריקה ופול כבר חושב שהוא בראיין ווילסון, תשמע איזה בלוז כתבתי" "תיכף תיכף, ביל בוא את תשמע את התקליט החדש של הביטלס..." "hold on mate... החברה שלי צריכה ללכת לבית הספר, יש לה מבחן במלאכת יד והבטחתי לעזור לסדר את הילקוט" "בראיין, בוא תשמע את התקליט החדש של הביטלס..." "כן, אני יודע, תראה מה עשיתי עם הסיטאר". ככה בערך נולד כנראה התקליט המצוין של הסטונס, אלבום שרבים האשימו אותו בגניבה מהביטלס, שמעריציהם הגדולים ראו בו בגידה של ממש, אבל בעיני אחרי הרבה זמן והרבה האזנות, הוא באמת, כמו סרג´נט פפר, רק אם הוא היה נעשה על ידי להקה עם קהונס בגודל שרק למיק ג´אגר וקית ריצ´רדס יש (ולא הם לא חולקים את אותו זוג, כל אחד מהם יש לו שנים ואצל כל אחד זה בגודל של החוב הלאומי של מקסיקו). אפשר לספר לכם על השירים, על השילוב של הבלוז, על בראין ג´ונס המופלא, על מיק שהיה והנו גדול הפרפורמרים של הרוק, על קית´, שהוא אולי לא גדול הגיטריסטים בעולם, אבל (בלה בלה בלה, זה תמיד נמשך אותו דבר). במקום זה אני אשאיר אותכם רק עם משפט אחד: Ohh, La La La, Oooh La la la Oooh La La, La… SHE´S LIKE A RAINBOW וכמו שאמר רבנו קראוס בשירו המופלא ד"ר יארינג: מי צריך יותר מזה??? 19. Jack Bruce- Songs for a Tailor חשבתם שקריים הייתה בעצם להקה שבמרכזה עמד קלפטון?, חשבתם שקרירת הסולו של ג´ק ברוס זה לא משהו חשוב?, חשבתם שהפיצה בקופסה שאתם קונים בסופר זה אותו מאכל עם בצק וגבינה למעלה שאפשר לקנות בפיאצות של רומא ומילנו?, אז חשבתם... קריים הייתה להקה של שלושה אנשים שכל אחד משך בה לכיוון אחר, קלפטון, המגה גיטריסט של הסיקסטיס הוא איש שכאב טהור זורם בעורקיו ומשך תמיד לעיבודי בלוז, ג´ינג´ר בייקר הוא מתופף על שטרוף טהור השתולל אצלו במערכת (כמו שכל מתופף צריך) וג´ק ברוס היה מוסיקאי עם הכשרה קלאסית שהיה בכל העניין בעיקר בשביל המוסיקה. השילוב של כל אלו יחד עם המילים של המשורר הפסיכדלי פיט בראון הם שהפכו את קריים למגה להקה, כשהאגואים של כולם עלו לרמות לא חוקיות והכיוונים השונים החלו להתנגש היה לכל אחד מהם המון מה להוכיח וההצלחות של קלפטון רק החמירו את המצב עבור ברוס ובייקר. אלבום הבכורה של ג´ק ברוס, ממש כמו All Things של הריסון (שגם תורם כאן קצת גיטרות אגב), הוא פיצוץ של יוצר ענק שהיה לו המון מה להוכיח והוא הולך על זה הכי גדול שאפשר ומצליח. Songs for a Tailor הוא שילוב קסום של כל מה שאי פעם שולב ברוק, קלאסי, ג´אז, בלוז ואפילו קלאסי, ג´ק ברוס, מסתייע בחברו הטוב בראון, שכתב את המילים, ובדיק הסקל סמית´ וג´ון הייסמן מקוליסאום, בשביל להראות לנו עד כמה מגוון, מוכשר ומוסיקלי הוא, ובאורך פלא הכל משתלב יחד ליצירה מונומנטלית שלמרבה הצער מעט נשכחה עם השנים.

 

[ציףציף1000]

רשימה 2

מול רשימה 2 Pink Floyd - The Dark Side Of The Moon למרות שזה לא האלבום האהוב שלהם עליי, תמיד ישאר לו מקום סנטימנטלי אצלי, וכדי לייצג את פינק פלויד הבחירה שלו היא הנכונה לדעתי. Led Zeppelin - Led Zeppelin כשאלוהים ברא את הבלוז רוק הוא חשב בדיוק על זה. מדהים ועוצמתי במיוחד! The Velvet Underground - The Velvet Underground & Nico כשכל העולם דיבר על סמים קלים אהבה וסקס חופשי, לו ריד וחבורתו שרו על הרואין, סאדו-מאזו ובדידות מנוכרת. והעטיפה שלו פשוט מדהימה! The Beatles - Sgt. Pepper´s Lonley Hearts Club Band קשה לבחור את האלבום הכי טוב של הביטלס אבל לפחות מבחינתי לסמל פלפל אין מתחרים. העולם היה ממש נראה שונה בלי האלבום הזה. Neil Young - Harvest קאנטרי? רוק? בלוז? לא ברור. מה שכן, זה האלבום הכי מקסים שיש. King Crimson - In The Court Of The Crimson King נחשב לאלבום הפרוג הראשון, אבל מבחינתי מדוברת באחד מהאלבומים הכי שלמים שיצאו אי פעם. בהחלט בליגה של הגדולים. The Doors - The Doors קול עמוק, אורגן מחשמל ופסיכדליה טובה. מה צריך עוד? מאיר אריאל - שירי חג ומועד ונופל הבוב דילן הישראלי, ואחד הכותבים הכי מוכשרים שהיו לנו כאן, בדיסק הראשון שלו. רק לקרוא את המילים זו חויה רוחנית בפני עצמה! Yes - Fragile האמת שאני לא כל כך אוהב פרוג, אבל האלבום הזה עוד נשאר עוד איכשהו אהוב עליי. מאוד. טוב כשיש לך פתיחה כזו וסיום כזה, זה לא חוכמה! Pink Floyd - The Piper At The Gates Of Dawn חשבתי המון איך לסגור את הרשימה, והחלטתי לשים עוד אלבום של הלהקה הכי משמעותית בתקופת נעוריי בתיכון. האלבום שהתחיל את הכל לפינק פלויד וגם בשבילי. את שלושת אלבומי האקסטרא שלי [לסיבוב ה-2] החלטתי להקדיש לסגנון האהוב עליי, בלוז: The Doors - L.A Woman הם יודעים לעשות גם בלוז ככל הנראה. כרגיל, השיר סיום הוא מעלף! Janis Joplin - Pearl הגברת הראשונה של הבלוז, באלובם מסחרר. ברגע ששמעתי אותו התאהבתי (וה לא קורה לי עם הרבה אלבומים). Derek and the dominos - Layla (and other assorted love songs) כשאלוהים עושה בלוז, איך זה לא יכול להיות הכי טוב שאפשר. קלפטון ודויין אולמן הם פשוט שני גיטריסטים עצומים שהתאחדו לאלבום מצוין. Nick Drake - Pink Moon אלבום שהכרתי רק ממש לא מזמן, אבל הוא כבש אותי מהר מהצפוי. השירים שם כל כך רגישים ומרגשים. העצבות באלבום הזו פשוט ממש מדהימה. שלום חנוך ואריק אינשטיין - שבלול לקח לי יחסית הרבה זמן להתחבר לאלבום המעולה הזה. ומשמיעה לשמיעה אני מגלה עוד דברים חדשים שמוצאים חן בעיניי. בייחוד אחרי שגיליתי את התקליט שלו בבית. Bob Dylan - Desire האלבום הראשון שלי של רוברט היהודי הנודד. שירים מדהימים פשוט מההתחלה עד הסוף, וחוץ מזה אחד השירים האהובים עליי ביותר נמצא שם: Onre more cup of coffee Led Zeppelin - How The West Was Won אחרי שנים של מחסור בהופעה טובה של לד זפלין מגיע האלבום הזה. אם חשבתם שבאולפן ג´ימי וחבריו נשמעים כמו חיה רעה, כנראה שלא שמעתם את האלבום המשולש הזה. מומלצים: גרסאות ארוכות ל Moby Dick, Whola Lotta Love, Dazed and Confused הבילויים - הבילויים החלטתי קצת לחרוג משנות השישים - שבעים אל שנות האלפיים. הבילויים באלבומם הראשון והיחיד (בינתיים) מפציצים. שירים מכל הסגנונות, טקסטים מצחיקים ושנונים ורמת כיף גבוהה. נראה לי שמ"מ קרא לזה פעם בלוז רוסי. Love - Forever Changes אלבום מקסים. מייצג ממש טוב את האווירה בשנת 67, של ההיפים. אני חושב ששנים רבות האלבום הזה היה בלתי מוכר בעליל ורק לאחרונה התגלה. מה שמושך אותי במיוחד לאלבום זה הנגיעות של המוזיקה המקסיקנית שיש בכמה מהשירים שם. ההצבעה תסתיים ביום שישי בשעה 12 בצהריים

 

[avki]

רשימה 2

היא כל כך לא מקורית וכל כך בנאלית שזה פשוט כמעט מושלם. >;]

 

[Shakty]

רשימה 2

למרות הבאנליות של הרשימה אין בה ולו אלבום אחד שאני לא אוהב ממש בעוד שברשימה הראשונה יש כמה : United States of America, ELECTRIC PRUNES ג'ק ברוס סולו... מה גם שהSATANIC של הסטונז אלבום בינוני ביותר - אני מעדיף את המקור סרנג'נט פפרס. (לפחות לאלבום בגירסת התקליט שלו הייתה עטיפה מדהימה) 2 כמו שכתבתי באנאלית אבל אין בה נפילות ממשיות (אולי הבילויים - הENTRY הכי חלש ברשימה)

 

[Bardogo14]

רשימה 2.

בגלל: yes, king crimson, מאיר אריאל.

 

[oribarak]

רשימה 2

בגלל הביטלס, בגלל יס, בגלל קרימזון, אבל בעיקר בגלל יס

 

[Adidason326655]

רשימה 2

בגלל שאני קונפורמיסט

 

[Liorking]

רשימה 2

ורק בגלל דארק סייד ולד זפלין.

 

[buffa]

רשימה 2

יאמי.

 

[One Echoe]

רשימה 2.

פשוט אלבומים שאני יותר מכיר.

 

[Elinor BC]

רשימה אחת! חחחח אני היחידה

גם בגלל שיש שם משהו אמיתי טוב, והרבה אלבומים מאוד אהבתי. ובעיקר כי רשימה 2 בנאלית מדי ובא לי על דברים חדשים שלא היו.

 

[itaikuskus]

אני בחופש אז...

יש לי זמן וכוח לפרט. רשימה 1: the 13th floor elevators-the psychidelic sound of... דיסק ענק, רוקנרול/גאראז' מטונף שחצה את הגבול ועזר להגדיר מהי פסיכדליה. מוזר, שונה, אפל, נהדר. כן. cream-d'israeli gears להקה גדולה, אלבום גדול, מלא "להיטים" (שונא את המילה הזאת), ושירים גדולים. לא האהוב עלי שלהם, אבל בהחלט מתאים לרשימה. כן. eric clapton-eric clapton אף פעם לא אהבתי אותו כסולו ארטיסט. אני חושב שהדבר האחרון שהוא עשה שכיבדתי היה blind faith. לא. bob dylan-highway 61 revisited אני זוכר ששמעתי את הביטלס מדברים בערגה על מה עשה להם לשמוע את the freewheelin bob dylan, ומה שטוב להאריסון ומקרטני, בהחלט טוב בשבילי. הוקסמתי מהאומץ והכנות של דילן, לעשות אלבום שלם עם מפוחית וגיטרה אקוסטית, ולפרוש את הנפש הארטיסטית שלך על הפלסטיק (הבחור משורר דגול כאמור), אך משהו שם היה חסר. המשהו הזה הושלם בדיוק באלבום הזה, עם פואמות ושירי בלוז נהדרים. כן. rory gallagher-irish tou לא שמעתי, אין דיעה, אך נשמע מבטיח על פי עורך הרשימה. the jimi hendrix experience-are you experienced? שינה לי את החיים. הריף הפותח את האלבום (purple haze), השירים, קלאסיקה אחרי קלאסיקה, התיפוף של מיטשל, הבס של רידינג, הכל. אחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה, בהחלט מתאים לרשימה. כן. the kinks -The Village Green Preservation Society אותו לא שמעתי, אך אני מחבב את הקינקס, אבל עדיין, אינני יכול לקבוע האם האלבום מתאים לכזו רשימה. United States of America- United States of America גם את האלבום הזה לא שמעתי משום מה....מוזר... the who-the who sings my generation אלבום נהדר, הדביוט שלהם אם אני זוכר נכון, רוקנרול טהור, בלי יומרות אופראיות כמו בתקופה היותר מאוחרת שלהם. ככה אני רוצה לזכור את הלהקה הזאת. כן. Tim Buckley- Goodbye and Hello לא התעניינתי בטים באקלי, לא התעניינתי בג'ף באקלי. אין לכם להקות שוות? עופו לי מהעיינים!!! (סתם נו). neil young-neil young יש בו משהו. הוא לא הגיטריסט הכי טוב, הוא לא הזמר הכי טוב, הוא לא נראה הכי טוב, אבל הוא רוקנרול. אין מה לעשות, ניל יאנג עושה את זה נכון, ניל יאנג אחלה גבר. כן. David Crosby- If I Could Only Remember My Name הבירדז הם להקה שאני מאוד אוהב. קרוסבי סטילס ונאש יכולתי לשמוע. זה כבר יותר מדי לבקש ממני. לא. pink floyd-piper at the gates of dawn כל מילה נוספת מיותרת. כן. jefferson airplane-surealistic pillow אלבום קסום ונהדר, מלא שירים מלאי אהבה ואמפתיה. גרייס סלייק שרה פחות מדי, ההומו השני שר יותר מדי, אבל עדיין, זה עובד. love-forever changes זה דפיקה בראש שלי, אבל אף פעם לא העזתי להתקרב ללהקות כאלה עם שמות בסגנון love,heart,yes,free וכו'....יכול להיות שזה אלבום טוב, אני אוותר בנימוס. The Electric Prunes- I Had Too Much to Dream בניגוד לאחרים ברשימה שלא שמעתי, את הלהקה הזאת אני אפילו לא מכיר. אני חייב לרוץ לשמוע, לפי התיאור של העורך. נשמע מעניין. The Misunderstood- Before the Dream Faded לא שמעתי (מה זה אני מתחיל להרגיש לא נעים). The Rolling Stones - Their Satanic Majesties Request אחת הלהקות שכל אלבום "קלאסי" שלהם יתקבל בברכה. כן. Jack Bruce- Songs for a Tailor אם היה משהו בקרים שעצבן אותי לפעמים, זה היה השירה של ברוס. לא רוצה את זה. לא. רשימה 2: טוב אין לי כוח לזה. רשימה 1 תיקח, הרבה יותר לטעם שלי, הרבה יותר גיוון והרבה יותר תעוזה (שלי בעצמי היה חסר).

 

[Sudha]

רשימה 1

רשימה 2 היא רשימה טובה והאלבומים שנבחרו ראויים ביותר. מה שחסר בה זה הריגוש. רשימה 1 היא בדיוק מה שצריך כדי שתבשיל יצליח - תיבול. ורק משהו קטן שהפריע לי ברשימה 2. הבחירה בבילויים. אני לא יודעת אבל הם מתיישבים לי על קצה של איזה שהוא עצב וגורמים לי לתחושה לא נעימה ביותר (לא רוצה להמשיך בתיאור כדי שלא תברחו). הבילויים ממש אבל ממש דוחים אותי.

 

[LuLuLu iT]

../images/Emo69.gif רשימה 1.

אפילו שהכרתי יותר ב2. הרשימה הראשונה מנומקת ביותר משתי שורות, מקורית והראשונה באמת קצת בנאלית.

 

[Neta Meta]

רשימה 2

רשימה נפלאה

 

[melancholy man]

רשימה 1

לא יודע, מרגיש חובה

 

[סלע 1]

רשימה 1

ברשימה 2 יש הרבה אלבומים מעולים, ללא ספק, אבל בסך הכל זו רשימה משעממת ושגרתית. הפעם החלטתי ללכת עם רשימה 1, בגלל הגיוון, בגלל התעוזה ובגלל ההשקעה בנימוקים וההסברים.

 

[Chapter 24]

רשימה אחת

האמת רשימה 2 לא רעה בכלל, אבל אין כאן מה להשוות בכלל, רשימה 1, טובה יותר מענינת יותר, ובאופן אישי, הרבה יותר קרובה לטעם שלי.