../images/Emo106.gifפרשת בהר../images/Emo106.gif
פרשתנו פותחת בציווי על שנת השמיטה. על פתיחה זו נדרש בתורת כהנים (ספרא ובעקבותיו רש"י כאן) "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלוא כל המצוות נאמרו בהר סיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". חוזים אנו כאן, במצוות השמיטה, שהתורה נכנסה לפרטים ולפרטי הפרטים: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור וכו' " (כה ד-ה). זהו אפוא הלימוד הגדול של חז"ל, שממצוה זו, שכללותיה ודקדוקיה מסיני, ככתוב בתורה לפנינו, למד עתה שכך הוא הדבר גם לגבי כל המצוות כולן, על אף שפורשו פרטיהם רק בתורה שבעל פה. ומהו הטעם לכך שדווקא באמצעות מצוות שמיטת הקרקעות בחרה התורה לגלות את העקרון הזה? ובכן, כבר העירו המפרשים שמצוה זו כולה תלויה בנס, ובעצם אומרת זאת פרשתנו במפורש: "וכי תאמרו: 'מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו!' וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשית את התבואה לשלוש שנים" (כה כ-כב). הווה אומר כי אדם שאינו זורע בשנה השביעית, מוכרח הוא להיות חדור אמונה שישלח לו הקב"ה את מזונו. ולכן, כאמור, תלויה המצוה הזאת באמונה, ואף מגלה אותה בפועל, הן בחוג משפחתו של החקלאי היחידי, והן במישור הלאומי הכללי. זאת משום שרק הקב"ה, עושה שמים וארץ, הוא היכול להבטיח 'ונתתי את ברכתי', אף בצירוף נתונים כה קשה, בו נדרש האדם להאמין ולקבל, ולהשליך על ה' את כל יהבו. אלמלא חרת זאת הקב"ה במפורש בתורתו שניתנה בהר סיני, בלתי אפשרי היה לאדם לבטוח בהבטחה שכזאת; אבל משעה שנאמרה כאן ההבטחה, במצווה ייחודית כל כך הגוברת על דרך הטבע - מצווה כה קשה לקיום בידיד האדם, אך כה 'מחייבת' מצידו של הקב"ה, הרי דברים קל וחומר ביחס לשאר המצוות. אמור מעתה: כשם שבמצות שמיטה ניתנו לנו מסיני 'כללותיה' - הלוא הם שורשיה האמוניים, המגלים את דבקותו של שומר השמיטה בה' אלקיו, וגם 'דקדוקיה', הלוא הם פרטי ההלכה הקובעים כיצד בדיוק תקויים המצווה, הרי כך הוא העיקרון בכל המצוות כולן. גם כאשר אין פרטי המצוות גלויים לעינינו במבט ראשון, בתורה שבכתב, ברור לנו לחלוטין, שכל הדינים והפרטים שהסיקו חז"ל במהלך הדורות, נובעים הם מעקרונת היסוד, וחבורים הם הפרטים בכללים כענפים בשרשם, ממש כבמצוות השמיטה. מתוך הבנה עמוקה של העקרונות, יכולים החכמים להוציא ולהסיק את כל הדינים, כי גם הפרטים, הצומחים מן השורש, הריהם כנתונים מסיני. כך מתגלה האחדות המלאה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בבחינת "ה' מסיני בא... מימינו איש דת למו", הלוא היא תורה תמימה לישראל. שבת שלום
פרשתנו פותחת בציווי על שנת השמיטה. על פתיחה זו נדרש בתורת כהנים (ספרא ובעקבותיו רש"י כאן) "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלוא כל המצוות נאמרו בהר סיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". חוזים אנו כאן, במצוות השמיטה, שהתורה נכנסה לפרטים ולפרטי הפרטים: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור וכו' " (כה ד-ה). זהו אפוא הלימוד הגדול של חז"ל, שממצוה זו, שכללותיה ודקדוקיה מסיני, ככתוב בתורה לפנינו, למד עתה שכך הוא הדבר גם לגבי כל המצוות כולן, על אף שפורשו פרטיהם רק בתורה שבעל פה. ומהו הטעם לכך שדווקא באמצעות מצוות שמיטת הקרקעות בחרה התורה לגלות את העקרון הזה? ובכן, כבר העירו המפרשים שמצוה זו כולה תלויה בנס, ובעצם אומרת זאת פרשתנו במפורש: "וכי תאמרו: 'מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו!' וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשית את התבואה לשלוש שנים" (כה כ-כב). הווה אומר כי אדם שאינו זורע בשנה השביעית, מוכרח הוא להיות חדור אמונה שישלח לו הקב"ה את מזונו. ולכן, כאמור, תלויה המצוה הזאת באמונה, ואף מגלה אותה בפועל, הן בחוג משפחתו של החקלאי היחידי, והן במישור הלאומי הכללי. זאת משום שרק הקב"ה, עושה שמים וארץ, הוא היכול להבטיח 'ונתתי את ברכתי', אף בצירוף נתונים כה קשה, בו נדרש האדם להאמין ולקבל, ולהשליך על ה' את כל יהבו. אלמלא חרת זאת הקב"ה במפורש בתורתו שניתנה בהר סיני, בלתי אפשרי היה לאדם לבטוח בהבטחה שכזאת; אבל משעה שנאמרה כאן ההבטחה, במצווה ייחודית כל כך הגוברת על דרך הטבע - מצווה כה קשה לקיום בידיד האדם, אך כה 'מחייבת' מצידו של הקב"ה, הרי דברים קל וחומר ביחס לשאר המצוות. אמור מעתה: כשם שבמצות שמיטה ניתנו לנו מסיני 'כללותיה' - הלוא הם שורשיה האמוניים, המגלים את דבקותו של שומר השמיטה בה' אלקיו, וגם 'דקדוקיה', הלוא הם פרטי ההלכה הקובעים כיצד בדיוק תקויים המצווה, הרי כך הוא העיקרון בכל המצוות כולן. גם כאשר אין פרטי המצוות גלויים לעינינו במבט ראשון, בתורה שבכתב, ברור לנו לחלוטין, שכל הדינים והפרטים שהסיקו חז"ל במהלך הדורות, נובעים הם מעקרונת היסוד, וחבורים הם הפרטים בכללים כענפים בשרשם, ממש כבמצוות השמיטה. מתוך הבנה עמוקה של העקרונות, יכולים החכמים להוציא ולהסיק את כל הדינים, כי גם הפרטים, הצומחים מן השורש, הריהם כנתונים מסיני. כך מתגלה האחדות המלאה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בבחינת "ה' מסיני בא... מימינו איש דת למו", הלוא היא תורה תמימה לישראל. שבת שלום