SweetTemptation
New member
../images/Emo108.gif פולין.
חזרתי לי
היה הכי מדהים בעולם. פשוט אין, אין על המסע הזה. יצאתי עם כל כך הרבה ציפיות ואף אחת לא הוגשמה, אף אחת. הוגשמו דברים שונים לגמריי ומדהימים בדרכים אחרות. כי פשוט אי אפשר לצפות את מה שהיה שם, אי אפשר. אי אפשר לדעת כמה זה ישפיע, אי אפשר לדעת כמה תבכו, אי אפשר להבין בכלל את המעברים האלה בין בכי לצחוק, את שינוי שכולם עוברים, אי אפשר לדמיין כמה תופתעו מאנשים שהיו סביבכם וחשבתם עליהם דברים שונים לגמריי ממה שהם באמת. אי אפשר לדמיין איך מרגישים כשרואים את כל הג'מוסים וה"ליצנים" וה"ערסים" של השכבה בוכים כמו תינוקות. ועוד יותר, כמה מופתעים לשמוע מה שיש להם להגיד ופתאום מבינים שמה שיש להם בראש זה לא רק צחוקים סיגריות וזיונים. ואיך אפשר בכלל להעלות על הדעת יום שכזה שבבוקר אתם מתים מעייפות ועצבניים על כולם, באוטובוס שומעים שירים וצוחקים ואוכלים, בצהריים דורכים על אדמת המחנות שבהם התרחשה אחת הזוועות הגדולות ביותר של האנושות, רואים, מרגישים, מריחים את הנעליים, השיער, האפר, העצמות, מרגישים שהקירות הירקרקים עם השריטות ציפורניים סוגרים עליכם, רואים את כולם בוכים, גם את אלה שלעולם לא הייתם מדמיינים אותם מזילים דמעה אחת. ואז פתאום כולם שוב באוטובוס מחליפים חטיפים וצוחקים, עושים רעש, וצוחקים צוחקים ושוב צוחקים, עוצרים לשירותים וסיגריה, ממשיכים למסעדה עם ריקודים מוזיקה, צלחות מלאות אוכל, אנשים שמחים, חיוכים. מגיעים למלון, יש שיחות עם רבע שכבה. ופתאום שומעים את כולם מדברים ורואים אנשים שונים לגמריי ממה שדמיינתם. פתאום מרגישים נורא קרובים לכולם. פתאום נורא רוצים לחבק את כולם ולהרגיע ולהרגיש עוד יותר קרובים ומלוכדים. ואז כיבוי אורות ומי בכלל חושב על האדמה השחורה שגידלה עליה ירק, על השלכת הצבעונית המדהימה שנופלת באותו מקום בו נפלו ילדים, על הסיפורי זוועה, על הסרטים באוטובוס שעוזרים לדמיון לפעול כשצריך, על הצריפים האפורים והמסריחים, על התאי גזים שבהם עמדנו 44 ילדים ודחפנו אחד את השני בשביל לצלם בלי היכולת לקלוט שפה הצטופפו כ-1000 אנשים ערומים עם הידיים למעלה והמתינו למוות. מי בכלל חושב על הצרחות, על הבכי, הפחד, הצמרמורות, הגופות הקפואים צמודים אחד לשני, מי חושב על זה בכלל כשיש מלא חטיפים ומלא רכילויות והחברות בחדר ליד וכל מה שצריך לעשות זה לעבור מחלון לחלון דרך הגג כדי שהמורים לא ישימו לב. ועושים את זה, אחרי מקלחת עם שיער רטוב וידיים קפואות, תופסים כמה שיותר חטיפים, סיגריות וכמובן מצלמה ויוצאים מהחלון ורצים מהר מהר לחדר של החברות דרך הגג בקור של 0 מעלות, נזהרים שהמורים שפה בחדר ליד, לא ישמו לב. אבל אי אפשר להתלונן, זה בלתי אפשרי להתלונן גם אם הגרון כואב וגם אם הבטן מתפוצצת ופתאום הכל נראה כ"כ שטותי, אז הגרון כואב, אז מה? אז לוקחים כדור כי יש כדור פה בתיק, וכמה טוב שיש בכלל תיק שבו יש כפפות וצעיף וכובע וממתקים והמון כסף למקרה שחס וחלילה טפו טפו טפו יחסר לנו משהו. ופתאום מעריכים הכל, כל דבר קטן, כל בן אדם, כל מחווה הכי קטנה. הכל מעריכים. וגם אם יושבים בחדר ומרכלים על ההיא וההיא שהיא כזאת שרמוטה וההיא כ"כ מכוערת ומה ההיא בכלל חושבת לעצמה, כמה שעות אחרי שעמדנו על אותה רצפה שרגליים יחפות עמדו עליה בקור של מינוס 10 מעלות, הכל יושב טוב טוב בראש, עמוק בראש, אולי לא יחד עם השרמוטה ההיא שנמרחת עליו והיא מרכז השיחה כרגע, אלא יותר עמוק, יותר משפיע, יותר לנצח. כי השרמוטה תשכח בעוד כמה דקות אבל כל זה יישאר שם לתמיד. ופתאום כל גומי שנכנס לפה טעים יותר גם אם מצוננים ולא מרגישים שום טעם. ופתאום כל מילה של התקווה היא כמו כאפה שמעירה אותכם ומציפה אותכם ברגשות מהסוגים הכי שונים, פתאום לא אכפת שישמעו אותכם מזייפים אותה ואתם כבר לא לוחשים אלא צועקים אותה, הכי גאים בעולם. ופתאום הכל מקבל משמעות שונה לגמריי. והאהבה לישראל מציפה אותכם. כי אין כמו ישראל. אין כמו האנשים שפה. אין כמו העם היהודי. והחוויות והרגשות האלה נשארים איתכם לתמיד. כל המתלבטים- תצאו. זה כל מה שיש לי להגיד לכם. תקרעו את התחת שלכם בשביל לצאת. תעבדו יום וליל מצידי אבל אל תפסידו את החוויה הזאת לעולם. ועכשיו? קשה לי בבית. כל כך קשה! כל מה שאני רוצה זה לחזור לשם, לחזור למקומות המדהימים, לחברות, לשכבה, למלון, לתחרויות גרפסים חח. לחזור להכל שוב. ולכל מי שעומד לנסוע- אל תעשו את הטעות שלי ותכתבו ביומן מסע. הכל הכל הכל. ותתנו לעצמכם לבכות. נכון שיש דרכים אחרות להתפרק אבל לבכות זה הכי משחרר והכי מטהר וחבל שאת זה ראיתי רק מהצד. וטיפ מאוד מאוד מומלץ: כשאתם לא במלון/אוטובוס תהיו כמה שיותר לבד. חצי מהמסע עובד באוטובוס וגם בלילה אתם עם כל החברים, בכל הזדמנות מעבר לזה שיש לכם להיות לבד, תהיו לבד. ככה אתם נמצאים רק עם המחשבות שלהם ויכולים להתמודד איתן הכי טוב שיש. ככה הכל נקלט הרבה יותר עמוק וחק. ככה יש לכם את השקט להחליט למה להתייחס יותר ולמה פחות. ככה יש יותר סיכויים שתצליחו לדמיין מה שקורה שם. כי בלתי אפשר לדמיין. כי דווקא המקומות הכי נוראיים, דווקא אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, בירקנאו, בורות הירי, כל אלה הם המקומות הכי יפים שתראו. כל כך קשה לתאר ולדמיין מה עבר שם. כמעט חסר סיכוי לדמיין. אולי אם תהיו לבד זה יעזור, יגביר את הדמיון. ככה לא תתפתו לצחוקים עם החברים ולהתלוננויות, ככה תהיו רק אתם והמראות. גם במן החופשי העדפתי להיות לבד כי ידעתי שאני אהיה במקומות האלה רק פעם אחת ורציתי לראות כמה שיותר וחברות שלי כמה שאני אוהבת אותן, לא בדיוק מהירות בלשון המעטה. ונכון שהיה אסור אבל ככה הרגשתי שמיציתי הכי הרבה שיכולתי. ושעשיתי בדיוק מה שרציתי. וזה הכי חשוב לעשות מה שרוצים במקומות חד פעמיים שכאלה. והפואנטה של כל הדבר הזה- תצאו. אל תפסידו בשום פנים ואופן. לא משנה מה. אין כסף? תעבדו. החברים לא יוצאים? תמצאו חברים אחרים. מפחדים? בצדק. אבל תצאו. ולא תתחרטו לרגע.
חזרתי לי
היה הכי מדהים בעולם. פשוט אין, אין על המסע הזה. יצאתי עם כל כך הרבה ציפיות ואף אחת לא הוגשמה, אף אחת. הוגשמו דברים שונים לגמריי ומדהימים בדרכים אחרות. כי פשוט אי אפשר לצפות את מה שהיה שם, אי אפשר. אי אפשר לדעת כמה זה ישפיע, אי אפשר לדעת כמה תבכו, אי אפשר להבין בכלל את המעברים האלה בין בכי לצחוק, את שינוי שכולם עוברים, אי אפשר לדמיין כמה תופתעו מאנשים שהיו סביבכם וחשבתם עליהם דברים שונים לגמריי ממה שהם באמת. אי אפשר לדמיין איך מרגישים כשרואים את כל הג'מוסים וה"ליצנים" וה"ערסים" של השכבה בוכים כמו תינוקות. ועוד יותר, כמה מופתעים לשמוע מה שיש להם להגיד ופתאום מבינים שמה שיש להם בראש זה לא רק צחוקים סיגריות וזיונים. ואיך אפשר בכלל להעלות על הדעת יום שכזה שבבוקר אתם מתים מעייפות ועצבניים על כולם, באוטובוס שומעים שירים וצוחקים ואוכלים, בצהריים דורכים על אדמת המחנות שבהם התרחשה אחת הזוועות הגדולות ביותר של האנושות, רואים, מרגישים, מריחים את הנעליים, השיער, האפר, העצמות, מרגישים שהקירות הירקרקים עם השריטות ציפורניים סוגרים עליכם, רואים את כולם בוכים, גם את אלה שלעולם לא הייתם מדמיינים אותם מזילים דמעה אחת. ואז פתאום כולם שוב באוטובוס מחליפים חטיפים וצוחקים, עושים רעש, וצוחקים צוחקים ושוב צוחקים, עוצרים לשירותים וסיגריה, ממשיכים למסעדה עם ריקודים מוזיקה, צלחות מלאות אוכל, אנשים שמחים, חיוכים. מגיעים למלון, יש שיחות עם רבע שכבה. ופתאום שומעים את כולם מדברים ורואים אנשים שונים לגמריי ממה שדמיינתם. פתאום מרגישים נורא קרובים לכולם. פתאום נורא רוצים לחבק את כולם ולהרגיע ולהרגיש עוד יותר קרובים ומלוכדים. ואז כיבוי אורות ומי בכלל חושב על האדמה השחורה שגידלה עליה ירק, על השלכת הצבעונית המדהימה שנופלת באותו מקום בו נפלו ילדים, על הסיפורי זוועה, על הסרטים באוטובוס שעוזרים לדמיון לפעול כשצריך, על הצריפים האפורים והמסריחים, על התאי גזים שבהם עמדנו 44 ילדים ודחפנו אחד את השני בשביל לצלם בלי היכולת לקלוט שפה הצטופפו כ-1000 אנשים ערומים עם הידיים למעלה והמתינו למוות. מי בכלל חושב על הצרחות, על הבכי, הפחד, הצמרמורות, הגופות הקפואים צמודים אחד לשני, מי חושב על זה בכלל כשיש מלא חטיפים ומלא רכילויות והחברות בחדר ליד וכל מה שצריך לעשות זה לעבור מחלון לחלון דרך הגג כדי שהמורים לא ישימו לב. ועושים את זה, אחרי מקלחת עם שיער רטוב וידיים קפואות, תופסים כמה שיותר חטיפים, סיגריות וכמובן מצלמה ויוצאים מהחלון ורצים מהר מהר לחדר של החברות דרך הגג בקור של 0 מעלות, נזהרים שהמורים שפה בחדר ליד, לא ישמו לב. אבל אי אפשר להתלונן, זה בלתי אפשרי להתלונן גם אם הגרון כואב וגם אם הבטן מתפוצצת ופתאום הכל נראה כ"כ שטותי, אז הגרון כואב, אז מה? אז לוקחים כדור כי יש כדור פה בתיק, וכמה טוב שיש בכלל תיק שבו יש כפפות וצעיף וכובע וממתקים והמון כסף למקרה שחס וחלילה טפו טפו טפו יחסר לנו משהו. ופתאום מעריכים הכל, כל דבר קטן, כל בן אדם, כל מחווה הכי קטנה. הכל מעריכים. וגם אם יושבים בחדר ומרכלים על ההיא וההיא שהיא כזאת שרמוטה וההיא כ"כ מכוערת ומה ההיא בכלל חושבת לעצמה, כמה שעות אחרי שעמדנו על אותה רצפה שרגליים יחפות עמדו עליה בקור של מינוס 10 מעלות, הכל יושב טוב טוב בראש, עמוק בראש, אולי לא יחד עם השרמוטה ההיא שנמרחת עליו והיא מרכז השיחה כרגע, אלא יותר עמוק, יותר משפיע, יותר לנצח. כי השרמוטה תשכח בעוד כמה דקות אבל כל זה יישאר שם לתמיד. ופתאום כל גומי שנכנס לפה טעים יותר גם אם מצוננים ולא מרגישים שום טעם. ופתאום כל מילה של התקווה היא כמו כאפה שמעירה אותכם ומציפה אותכם ברגשות מהסוגים הכי שונים, פתאום לא אכפת שישמעו אותכם מזייפים אותה ואתם כבר לא לוחשים אלא צועקים אותה, הכי גאים בעולם. ופתאום הכל מקבל משמעות שונה לגמריי. והאהבה לישראל מציפה אותכם. כי אין כמו ישראל. אין כמו האנשים שפה. אין כמו העם היהודי. והחוויות והרגשות האלה נשארים איתכם לתמיד. כל המתלבטים- תצאו. זה כל מה שיש לי להגיד לכם. תקרעו את התחת שלכם בשביל לצאת. תעבדו יום וליל מצידי אבל אל תפסידו את החוויה הזאת לעולם. ועכשיו? קשה לי בבית. כל כך קשה! כל מה שאני רוצה זה לחזור לשם, לחזור למקומות המדהימים, לחברות, לשכבה, למלון, לתחרויות גרפסים חח. לחזור להכל שוב. ולכל מי שעומד לנסוע- אל תעשו את הטעות שלי ותכתבו ביומן מסע. הכל הכל הכל. ותתנו לעצמכם לבכות. נכון שיש דרכים אחרות להתפרק אבל לבכות זה הכי משחרר והכי מטהר וחבל שאת זה ראיתי רק מהצד. וטיפ מאוד מאוד מומלץ: כשאתם לא במלון/אוטובוס תהיו כמה שיותר לבד. חצי מהמסע עובד באוטובוס וגם בלילה אתם עם כל החברים, בכל הזדמנות מעבר לזה שיש לכם להיות לבד, תהיו לבד. ככה אתם נמצאים רק עם המחשבות שלהם ויכולים להתמודד איתן הכי טוב שיש. ככה הכל נקלט הרבה יותר עמוק וחק. ככה יש לכם את השקט להחליט למה להתייחס יותר ולמה פחות. ככה יש יותר סיכויים שתצליחו לדמיין מה שקורה שם. כי בלתי אפשר לדמיין. כי דווקא המקומות הכי נוראיים, דווקא אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, בירקנאו, בורות הירי, כל אלה הם המקומות הכי יפים שתראו. כל כך קשה לתאר ולדמיין מה עבר שם. כמעט חסר סיכוי לדמיין. אולי אם תהיו לבד זה יעזור, יגביר את הדמיון. ככה לא תתפתו לצחוקים עם החברים ולהתלוננויות, ככה תהיו רק אתם והמראות. גם במן החופשי העדפתי להיות לבד כי ידעתי שאני אהיה במקומות האלה רק פעם אחת ורציתי לראות כמה שיותר וחברות שלי כמה שאני אוהבת אותן, לא בדיוק מהירות בלשון המעטה. ונכון שהיה אסור אבל ככה הרגשתי שמיציתי הכי הרבה שיכולתי. ושעשיתי בדיוק מה שרציתי. וזה הכי חשוב לעשות מה שרוצים במקומות חד פעמיים שכאלה. והפואנטה של כל הדבר הזה- תצאו. אל תפסידו בשום פנים ואופן. לא משנה מה. אין כסף? תעבדו. החברים לא יוצאים? תמצאו חברים אחרים. מפחדים? בצדק. אבל תצאו. ולא תתחרטו לרגע.
