../images/Emo11.gif הסיפור הראשון שלי - עוברים דירה
"למה?" זה מה ששאלתי את הורי כשהם הודיעו לי – "למה?" "אבל ענבל'וש," אמר לי אבי, "את צריכה להבין שאין לנו ברירה! הכסף שאמא מכניסה כקופאית אינו מספיק כדי לחסות את כל החובות, ולי אין כרגע עבודה. את רוצה שנגור ברחוב?" "כן!" עניתי לו בחריפות. "כל עוד נגור ברחובות ישראל, ולא ברחובות ארצות הברית!" "אבל מתוקה, את עדיין לא מבינה איזו דלת נפתחה בפנינו? זה יוציא אותנו מכל החובות! מנהל שיווק של – " אך קטעתי אותו באמצע: "של מה?! של איזו חברת נעליים מטומטמת?" "חברת הנעליים ה"מטומטמת" הזאת, גבירתי הצעירה, היא מה שתציל את החיים שלנו!" הוא צעק אחרי כשרצתי לחדרי. חדרי הישן. "זאת לא בחירה שלך! אנחנו עוברים וזהו!" אני זוכרת שבכיתי. בכיתי הרבה. אני עוד אפילו זוכרת את המחשבות שלי. חשבתי על כל החברות הנהדרות שלי, שאני משאירה מאחור. חשבתי על החדר שלי – החדר שצבוע חציו לבן וחציו סגול, בעל התמונות והפוסטרים של הלהקה האהובה עלי – משינה. חשבתי על השכונה שלי. השכונה בה גרתי כל חיי. השכונה בה אני מכירה כל פינה קטנה, כל בניין לדקדוקיו, וכל פרח חדש שצומח בכיכר. השכונה – שייתכן כי לא אראה שוב. אפילו חשבתי על השפה – השפה היפה והקדושה, הייתכן כי לא תעלה שוב על דל שפתי. אני גם זוכרת שלא הפסקתי לשאול – "למה?" הייתי מרוגזת. מאוד מרוגזת. וזאת למרות שכבר התחלתי להשלים עם העובדה שאנחנו עוברים, ואני משאירה מאחוריי את הארץ שאני הכי אוהבת בעולם. ארצי שלי. אבל לא רציתי להשלים עם המעבר. רציתי לכעוס. רציתי לכעוס, כמו שלא כעסתי בחיים שלי. ניסיתי לחשוב שוב על כל הדברים הרעים שבמעבר – על החברות, על החדר, על הבית, השכונה, הארץ, השפה. זה בסוף היה הדבר שהחזיר לי את הכעס – השפה. להתעלם מהעובדה שאני כל כך אוהבת את השפה העברית, אך אנגלית… המקצוע החלש ביותר שלי בבית הספר. 'אני בקושי מסוגלת להוציא משפט באנגלית בשיעור!' חשבתי. 'עכשיו אני אאלץ לדבר אנגלית כל הזמן! אני לא יודעת לדבר אנגלית!' אך קול קטן במוח שלי המשיך להציק ולומר לי – "אבל את גם לא רוצה לדעת – נכון?" בהתחלה לא ממש וויתרתי – התחננתי אל ההורים שלי שלא נעבור. אבל כל התחנונים לא עזרו – בסוף עברנו. אף פעם לא באמת השלמתי עם המעבר, פשוט הרגשתי שאני לחוצה לקיר ואין לי ברירה. כאילו לא משנה מה אני אעשה, ייגזר עלי לעבור ובכך לעשות את הדבר שאני הכי לא רוצה לעשות. פשוט וויתרתי על הכל. אני והורי הגענו לשדה התעופה ועלינו על הטיסה המייגעת שאורכה מעל לשתיים עשרה שעות. כמעט שהשתגעתי בטיסה. זאת הייתה הפעם הראשונה שדרכה רגלי על מטוס, ומלבד מטוס חזרה לארץ, החלטתי שרגלי גם לא תדרוך שוב על מטוס. בשעתיים הראשונות הייתי בסדר, אבל בהמשך הטיסה פשוט הרגשתי שאני משתגעת – הישיבה הממושכת כבר החלה לכאוב לי, עד שהייתי מוכרחה לקום ולהתחיל ללכת במטוס. גם השתדלתי לקרוא במטוס כמה שיותר דברים בעברית, כדי לזכור את השפה היפהפייה, בתקווה שאף פעם לא אשכח אותה. ברגע שראיתי את ארצות הברית לראשונה, דרך חלון המטוס, הייתה לי הרגשה מסוימת שעיני רושפות שנאה. לבסוף נחת המטוס, ולי יצא לחלץ קצת אברים ולשאוף אוויר צח. נכנסנו למונית ונסענו לבית שלנו. הבית החדש שלנו. כבר כשראיתי אותו לראשונה – שנאתי אותו. הוא היה גדול מידי, ונראה כל כך ישן. הוא העביר בי תחושת קדרות. גם את החדר שלי – החדר החדש שלי – שנאתי. הוא היה מכוער. הוא נצבע לפני שנים בבז' שהחל מתקלף מהקירות. בז' מכוער להפליא. השילוב של הבז' המזעזע התקלף מעל לצבע ירוק חולני, היה פשוט נוראי. בנוסף להכל, גם קפאתי מקור. החורף בארצות הברית לא היה כמו החורף בארץ: את הגשם המתמשך החליף לפעמים השלג. השלג הקפוא, ורוח מקפיאת דם נשבה באופן תמידי. תמיד סבלתי בחורף בארץ, ולא חשבתי שבארצות הברית יהיה יותר טוב, אבל אף פעם לא שיערתי שיהיה כל כך הרבה יותר גרוע. אני שונאת קור. אני פשוט לא סובלת קור. עכשיו, הקור היה כולו סביבי – גם מבחוץ, וגם מבפנים. בבוקר של היום הראשון ללימודים הרגשתי ממש רע. לא רציתי ללכת לבית הספר. רציתי לתת לקור לסגור עלי ולהיכנס לעלפון, אך לא הצלחתי. התלבשתי בבגדים היחידים שלא היו בקופסאות. בגדים שדוד של אימי רנה לי לבת המצווה. בגדים נוראיים. אלו היו בגדים מפוספסים ומנוקדים ביותר מידי צבעים. נראיתי כמו ילדה בת חמש מגודלת. בזמן שהסתכלתי בזעזוע על בבואתי במראה הישנה שהייתה בחדרי החדש זמן שנראה כעידנים, נשמעה דפיקה חלושה בדלת. "כן?" אמרתי. הדלת נפתחה ובפתח עמדה אימי. "ענבל'וש," היא אמרה, "יהיה לך קר בחוץ. זה הכובע החדש שלך. קחי," והיא הושיטה לי את הדבר הכי נוראי שיכל לקרות לי באותו הרגע – כובע ורוד עם פונפון סגול. לא רציתי להעליב את אימי, לכן לקחתי את הכובע וחבשתי אותו. הסתכלתי שוב במראה – נראיתי אפילו יותר נוראי. 'אין מה לעשות,' חשבתי. 'כנראה שנולדתי להיות צרה.' לקחתי את הילקוט שלי, ובפנים עם הבעת זעזוע, לבוש נוראי, לב כבד וקור רב, הלכתי לבית הספר החדש שלי, בו אני אאלץ לדבר אנגלית. נכנסתי לכיתה ח' שניה, ונתתי למורה את הפתק שנתנה לי אימי. “Can you please come to the front of the class and tell us a little about your self?" היא שאלה אותי. באתי לקדמת הכיתה, ובאנגלית הגרועה שלי, עם מבטא עברי חזק, הצלחתי להגיד: “My name is Inbal Levi, and me came from Tel Aviv in Israel." “You can sit there," אמרה לי המורה והצביעה על הכיסא היחיד הפנוי, הניצב בקצה הכיתה. התיישבתי והרגשתי אומללה. באותו הרגע עלתה לי שוב לראש השאלה – "למה?" הסתכלתי על שאר הילדים. 'אלו הילדים אתם אני אאלץ ללמוד בשנים הקרובות,' חשבתי בקדרות. 'הילדים, אתם אני אאלץ לדבר אנגלית. זה לא פייר – למה?' אבל פתאום פגשה עיני באחד הנערים שאיתי בכיתה. לא האמנתי למראה עיני – הייתה לו חולצה של משינה! הוא היה ישראלי! 'טוב,' חשבתי, 'אולי לא יהיה כל כך נוראי לחיות פה אחרי הכל…'
), והיה פשוט משהו שרציתי לחלוק איתכם. זה סיפור שכתבתי באחד מהדכאונות הקלים שלפעמים תוקפים אותי: אני זוכר אני זוכר כל דבר שקרה בילדות שלי. מה אהבתי, מה לא אהבתי – הכל. אני זוכר את הדובי הראשון שלי. הדובי הזה היה, בעצם, החבר הראשון שלי (אתם מבינים, כשהייתי קטן נתתי לכל הצעצועים שלי לא רק שם, אלא גם, במידה מסוימת – נפש). הוא היה לבן עם פה ואף ורודים, ועיניים סגולות מחשמלות. אחת מרגליו הייתה "פצועה". הכלב שלי נשך את הרגל ההיא. אני זוכר את הכלב שלי כפי שאדם עלי האדמות לא יזכור את כלבו. הוא לא היה כלב רגיל – הייתה לו אישיות מלבבת שפשוט נשפכה מהלב העדין והשברירי שלו ישר אל תוך שלי. קראתי לכלב "אורי", על שם החבר הכי טוב שלי שעזב אותי לעד בגיל שש. אני זוכר את המורה לחשבון הראשון שלי. קראו לו מר פיליפ, והאמת היא שדי פחדתי ממנו – הוא כל הזמן צעק עלינו, הוא היה כל כך גבוה, בעוד שאני הייתי כל כך נמוך, והיה לו זוג משקפיים עם מסגרת עבה. אני זוכר את זוג המשקפיים בראשון שלי. קיבלתי אותו בגיל שבע, והאמת היא, הוא היה דומה למשקפיים של מר פיליפ בצורה מפחידה. כשבוע לאחר שקיבלתי את המשקפיים הללו, שברתי אותן בכוונה (הן היו כל כך דומות למשקפיים של מר פיליפ!). הבעיה הייתה, שלא יכולתי לראות דבר. הייתי כל כך לא מוכן לזה, שהבטחתי לעצמי שאני לא אוריד את המשקפיים שלי לעולם (הבטחה שקיימתי), בדיוק כמו השרשרת שקיבלתי מאימי עשר דקות לפני שנפחה רוחה. אני זוכר את היום בו אימי עזבה אותי כאילו הוא היה אתמול. לפני אותו היום הייתי קם לקולה העדין של אימי וריח מערפל חושים של פנקייקים. אימי אהבה לשיר. היה לה קול יפה ביותר. פעם, הייתי נרדם לצליליה השרים של אימי. באותו יום נורא, נתנה לי אימי שרשרת חרוזים, שהחרוז האמצעי בצורת נמר. "נמרים הם לוחמים," אמרה לי אימי. "זה מה שאני הייתי – לוחמת! תזכור את זה! תבטיח לי שתזכור את זה…" "אני מבטיח," אמרתי לה. "אני לא אוריד את השרשרת ממני עד סוף ימי!" אלה היו המילים האחרונות שהיא שמעה. הדבר המדהים הוא, שאני עדיין זוכר את המחשבות שלי. ומחשבות של ילד בן עשר, הן דבר יקר. מחשבות... זה הדבר היחידי שיישאר לי כעת – מחשבות. אני לא אזכור עוד, מפני שלא יהיה דבר לזכור.
