מחברה קולקטיביסטית לחברה אינדיבי
דואלית? סרבנות מצפון היא דוגמה לדרך בה שיח זכויות האדם הוא חלק מהשתנות הדמוקרטיה המערבית. בדמוקרטיות המערביות עלה בעשורים האחרונים שיח דמוקרטי חדש המדגיש את זכויותיו הבסיסיות של האדם שאל למדינה לפגוע בהן. הזכויות הבסיסיות של ריבונות עליהן התבססה המערכת הבינלאומית מאז שלום וסטפאליה- הזכות לפתוח במלחמה והסמכות לפסוק על חיים ומוות של אזרחיה הולכות ומוצאת מידי המדינה. זאת במקביל להכפפתה של מדינה לגורמים בינלאומיים, כחלק ממגמת הגבלוליזציה. על רקע זה כשהחברה מוגדרת לא על סמך מטרה קולקטיבית כלשהי אלא על בסיס האנשים כיחידות הבסיסיות, אדם בוחן עצמו ביחס להגדרה הרחבה ביותר שהיא גם הבסיסית ביותר- האנושות/ הזולת. בחברה הליברלית המערבית יכול אדם צעיר שגדל בתרבות הליברלית להחליט שהוא מסרב לסרב למלא שליחות קולקטיבית, כדוגמת שירות בצבא בטענה שהדבר עומד בניגוד לערכיו שהם ערכי החברה. אולם חברה כזו המדגישה את הפרטים מצמיחה גם את מקבילו המשלים של סרבן המצפון, מומחה האלימות שהוא החייל המודרני. בחברה המבוססת על הפרטים והתמחות בה הצבא כבר איננו מבוסס על התגייסות קולקטיבית ותחת זאת הצבא נהפך לטכנולוגי המדגיש התמחות צומח טיפוס חייל של אדם שמקום עבודתו הוא ההשתמשות באלימות. אדם זה יוצא גם הוא מנקודת ההנחה שהאדם הוא היחידה הבסיסית, אולם בחברה התחרותית הצבא עבורו היא לא בחירה מצפונית אלא בחירה כלכלית. בעוד שהאפשרות לבחור לוותר על אפיקי הקידום שמציעה המדינה היא אופציה כאשר ישנו חופש כלכלי המקנה חופש לפעול בחברה, כך העדרו מפנה לאפיקי הקידום שמציעה המדינה. שכבת ההנהגה של הצבא תהיה בחברה כזו דומה יותר לחברה הרחבה יותר, מאחר ותבוא מאותו רקע של בחירה חופשית, ועשויה להיות דומה לסרבני המצפון בכך שתראה בשירותה בחירה מצפונית. אולם עבור מומחה האלימות בשטח תהיה זו התנהגות שאיננה הולמת את הגבריות. אולם במדינת ישראל שיח זכויות האדם מאפיין חלק מהחברה הדמוקרטית. חלק הרואה את האוריינטציה שלו כמערבית. עבור חלק זה לסרב לפקודה הנראית לו כלא נכונה הוא מימוש זכותו הדמוקרטית. אולם ישנה אפשרות שהחברה הרחבה יותר בה מממשים מבחינתם סרבני המצפון את זכותם, רואה את הדמוקרטיה בצורה אחרת. בישראל, מקובל לומר התקיים אתוס קולקטיביסטי במסגרתו ראו הפרטים את עצמם כמחוייבים לטובה הכללית של המדינה מעל לכל ערך אחר. הטיעון המקובל הוא שבעשורים האחרונים החברה הישראלית נהפכת לחברה אינדיבידואליסטית בה צרכי הפרט הם מעל לכל. אולם, טענתי היא, שהקולקטיביסטיות שינתה את פניה אולם נשארה. ישראלים רבים פונים באופנים שונים לעבר יהודי קולקטיביסטי מיתי כעוגן זהותי. בין אם פריחת התנועה הרפורמית, או התגברות פולחן קברי הצדיקים או החזרה בתשובה ההתחברות להמשכיות היהדות נהפכה לעוגן זהות. הזהות הנעדרת היא בנייה של תרבות עכשווית המגלמת את ערכי ההווה שניתן להתאגד מסביבם. אם האוריינטציה של סרבני המצפון היא מערבית במובן של התמקדות בהווה שהוא הכנה לעתיד, הרי שהחברה בה הם פועלים מרוכזת באוריינטציה להמשכיות עם העבר. כאשר ההווה הוא רק חלק משרשרת שצריכה להימשך לעתיד, והיחיד הוא חלק מגוף המחויב למתי העבר ולילדי העתיד, סרבנות לערכים היא חטא/
דואלית? סרבנות מצפון היא דוגמה לדרך בה שיח זכויות האדם הוא חלק מהשתנות הדמוקרטיה המערבית. בדמוקרטיות המערביות עלה בעשורים האחרונים שיח דמוקרטי חדש המדגיש את זכויותיו הבסיסיות של האדם שאל למדינה לפגוע בהן. הזכויות הבסיסיות של ריבונות עליהן התבססה המערכת הבינלאומית מאז שלום וסטפאליה- הזכות לפתוח במלחמה והסמכות לפסוק על חיים ומוות של אזרחיה הולכות ומוצאת מידי המדינה. זאת במקביל להכפפתה של מדינה לגורמים בינלאומיים, כחלק ממגמת הגבלוליזציה. על רקע זה כשהחברה מוגדרת לא על סמך מטרה קולקטיבית כלשהי אלא על בסיס האנשים כיחידות הבסיסיות, אדם בוחן עצמו ביחס להגדרה הרחבה ביותר שהיא גם הבסיסית ביותר- האנושות/ הזולת. בחברה הליברלית המערבית יכול אדם צעיר שגדל בתרבות הליברלית להחליט שהוא מסרב לסרב למלא שליחות קולקטיבית, כדוגמת שירות בצבא בטענה שהדבר עומד בניגוד לערכיו שהם ערכי החברה. אולם חברה כזו המדגישה את הפרטים מצמיחה גם את מקבילו המשלים של סרבן המצפון, מומחה האלימות שהוא החייל המודרני. בחברה המבוססת על הפרטים והתמחות בה הצבא כבר איננו מבוסס על התגייסות קולקטיבית ותחת זאת הצבא נהפך לטכנולוגי המדגיש התמחות צומח טיפוס חייל של אדם שמקום עבודתו הוא ההשתמשות באלימות. אדם זה יוצא גם הוא מנקודת ההנחה שהאדם הוא היחידה הבסיסית, אולם בחברה התחרותית הצבא עבורו היא לא בחירה מצפונית אלא בחירה כלכלית. בעוד שהאפשרות לבחור לוותר על אפיקי הקידום שמציעה המדינה היא אופציה כאשר ישנו חופש כלכלי המקנה חופש לפעול בחברה, כך העדרו מפנה לאפיקי הקידום שמציעה המדינה. שכבת ההנהגה של הצבא תהיה בחברה כזו דומה יותר לחברה הרחבה יותר, מאחר ותבוא מאותו רקע של בחירה חופשית, ועשויה להיות דומה לסרבני המצפון בכך שתראה בשירותה בחירה מצפונית. אולם עבור מומחה האלימות בשטח תהיה זו התנהגות שאיננה הולמת את הגבריות. אולם במדינת ישראל שיח זכויות האדם מאפיין חלק מהחברה הדמוקרטית. חלק הרואה את האוריינטציה שלו כמערבית. עבור חלק זה לסרב לפקודה הנראית לו כלא נכונה הוא מימוש זכותו הדמוקרטית. אולם ישנה אפשרות שהחברה הרחבה יותר בה מממשים מבחינתם סרבני המצפון את זכותם, רואה את הדמוקרטיה בצורה אחרת. בישראל, מקובל לומר התקיים אתוס קולקטיביסטי במסגרתו ראו הפרטים את עצמם כמחוייבים לטובה הכללית של המדינה מעל לכל ערך אחר. הטיעון המקובל הוא שבעשורים האחרונים החברה הישראלית נהפכת לחברה אינדיבידואליסטית בה צרכי הפרט הם מעל לכל. אולם, טענתי היא, שהקולקטיביסטיות שינתה את פניה אולם נשארה. ישראלים רבים פונים באופנים שונים לעבר יהודי קולקטיביסטי מיתי כעוגן זהותי. בין אם פריחת התנועה הרפורמית, או התגברות פולחן קברי הצדיקים או החזרה בתשובה ההתחברות להמשכיות היהדות נהפכה לעוגן זהות. הזהות הנעדרת היא בנייה של תרבות עכשווית המגלמת את ערכי ההווה שניתן להתאגד מסביבם. אם האוריינטציה של סרבני המצפון היא מערבית במובן של התמקדות בהווה שהוא הכנה לעתיד, הרי שהחברה בה הם פועלים מרוכזת באוריינטציה להמשכיות עם העבר. כאשר ההווה הוא רק חלק משרשרת שצריכה להימשך לעתיד, והיחיד הוא חלק מגוף המחויב למתי העבר ולילדי העתיד, סרבנות לערכים היא חטא/