נסיון לסיפור פנטזיה בהמשכים

[אודין]

../images/Emo115.gif נסיון לסיפור פנטזיה בהמשכים

זו ההתחלה: ארקה התעוררה מנדנוי העגלה. "הגעת למחוז חפצך", קראה בקול מעורפל זאת שהסיעה את העגלה- והייתה היחידה שיכולה להסיע אותה, למעשה, כי לעגלה לא היו גלגלים או מנוע. "לא אוכל לקדם אותך יותר מזה. תהי חייבת להמשיך בלעדי", ואחרי רגע, "כולנו מצפים שתצליחו". ארקה ירדה מהעגלה. היא לא ענתה - אותה נהגת לא אהבה שמודים לה - היא מיצמצה, והעגלה נעלמה. היא סובבה את ראשה, וצעדה היישר אל יער הפלרוקים, בלי לסובב את ראשה לאחור. היא לא יכלה לתת למי שחיכה לה בקרחת היער לחכות יותר.

 

[דרגורן]

היער העבות כיסה את השמים

ארקה מצאה שביל עיזים והחלה לצעוד בו בתקווה שהוא יוביל אותה ליעדה. היער לא נראה מאיים במיוחד, הציפורים צייצו, סנאים קפצו בין הענפים והקרירות הנעימה של היער החלו להרגיע את ארקה. ארקה החלה לחלום בהקיץ, היא ראתה את עצמה מסתובבת בעיר, ואף אחד לא נועץ בה מבטים, היא הסתובבה ומדי פעם מכרים שלה אמרו לה שלום, אף אחד לא לטש בה מבטים או קרא לה בשמות והיא הייתה מאושרת לאף אחד לא הפריע צבע העיניים שלה או שהם פשוט לא שמו לב שעינייה היפות, מתחת לריסים העדינים, מביטות אל העולם במבטו הצהוב של החתול... לפתע ארקה הבחינה שהיא איבדה את השביל, וכבר מתחיל להחשיך "אוי לא! אני לא אגיע בזמן!" ארקה החלה לרוץ ופתאום...

 

[hazgul]

נעצרה

ואמרה לעצמה: "אל תפחדי, ארקה. הם רוצים שתעצרי, זה חלק מהמבחן". היא התיישבה על הקרקע הבוצית וחיכתה. לאחר כעשר דקות היא התחילה לשמוע יללות. "אל תפחדי! זה רק הדמיון שלך, הזאבים נכחדו מהיער לפני שנים רבות" היא אמרה לעצמה וזה רק העצים את הפחד. היו שמועות בכפר על זאבי פרא החיים ביער. היא לא רצתה להוכיח את השמועות דווקא ביום המבחן. היא החלה לצעוק לעזרה ולפתע הרגישה את חומה של חיה מאחוריה...

 

[אודין]

"זה אני!",

קראה החיה בקול אפלולי ומוזר. היא הסתובבה, אבל לא יכלה לראות אותה- מעיל ענק כיסה אותה. "בואי אחרי!".

 

[3am]

"אחרי לאן ???"

היה ברור כי החיה לא היתה מרוצה מתגובה זו. "כן, כן אפשר היה לצפות לכך ...." אמרה החיה "לאורח מאות שנים אני אוספת נשמות מעולם החיים ומעבירה אותם לעולם שמעבר , אני חייבית להודות שמעט מאוד באו אחרי ללא התנגדות." החיה החלה להוציא חפצים שונים מתוך המעיל , ניראה היה שהמעיל מהווה מעין שער למקום אחר שכן לא ניראה היה שהיה יכול להכיל את כל המכשירים השונים שנערמו על האדמה עתה , הכלה החיה לחבר את כל החלקים למה שניראה עכשיו כמערכת קולנוע ביתית " קודם כל ניראה את סרט ההדרכה , ואחר כך יהיה זמן לשאלות , טוב ??" המסך החשיך וקל רועם בקע מהרמקולים . "שימי לב לעומק הצלילים " לחשה החיה בהתלהבות. "זה הסב החדש של boss ! , שווה אה?! " על המסך הופיעו אותיות מוזהבות -- אלוהים הפקות גאה להציג : ברוכים הבאים לעולם הבא !!

 

[אודין]

ארקה נבהלה פתאום

והחלה זוחלת לאחור, בבהלה הולכת וגוברת, במטרה להתרחק מהחיה ולנסות לברוח, אבל נראה היה שאי אפשר להטעות את החיה הנוראית. חבלים נכרחו סביב ארקה והיא כאילו נגררה אל מול המסך, שם החיה כופפה בגסות את גופה לישיבה. היא אמרה בקול נבזי, שסתר לגמרי את הקול בו אמרה את המשפטים הקודמים: "כן, כן... דברים נוראים צפויים לבני עמך בעולם הבא... החֵברה של אלוהים מעולם לא אהבו בוגדים..." היא צחקה צחוק של שמחה לאיד. "איש לא הצליח לברוח ממני, וכך יהיה לנצח..." ארקה הייתה נחושה לא לאפשר לחיה המשונה, שמעילה נראה כאילו סמר ויצר קוצים, לעשות לה את מה שתכננה. הייתה לה משימה לעשות. אך לפני שפתחה את פיה להתנגד בחבל חסמו גם את פיה, וקול רועם עלה מתוך הרמקולים:"...

 

[3am]

"

A new life awaits you in the Off-World colonies. The chance to begin again in a golden land of opportunity and adventure... "

 

[דרגורן]

ארקה עצמה עינייה, לא מסוגלת לראות

את מה שהחיה מנסה לעשות לה. החיה צחקה באכזריות, ופתאום נקטע צחוקה בצליל גירגור גרוני, ארקה פקחה את עינייה וראתה את החיה אוחזת בטפריה חץ שננעץ בגרונה החיה צנחה מתה לרגלי ארקה, והיא הרגישה את הלחץ על ידיה נרפה וקול ידידותי שאל אותה "את ארקה? אני וולמיר, את היית אמורה לפגוש אותי וכאשר ראיתי שאת לא מגיעה החלטתי לחפש אותך" וולמיר סים לשחרר את ארקה ועזר לה לקום "ואני רואה שטוב שעשיתי זאת" הוא אמר בהביטו אל גופת החיה השרועה לרגליו.. "בואי נזוז ואני אסביר לך למה גורשת מעירך ולמה ביקשתי שניפגש פה..."

 

[Reckoning Day]

הם החלו ללכת,

וולמיר הוביל אותה במעלה שביל עפר צדדי,שלפני רגע נדמה כאילו לא היה שם. ארקה עדיין היתה מזועזעת מהחוויה,למרות שהיתה מורגלת לחוויות מוזרות שתקפו אותה זו אחר זו מאז שעזבה אותה אמה על סף דלתו של המקדש היחיד ששרד ,בזמנו, את השתלטות היצורים על העיר. "אז..מי אתה?" שאלה ארקה. "אין זמן לפרט כרגע..תאלצי להמתין עד שנגיע לפונדק האופל,שם אמורה לפגוש אותנו מי שתבהיר את הכל...הדבר היחידי שאת צריכה לדעת הוא שאני ידיד ושאסור לך לבטוח באף אחד אחר" "ובמיוחד לא באנשים שאוהבים לשמוע מוזיקת קאנטרי" הוסיף וחיוך על שפתיו. הוא אחז בידה ,מילמל משהו כשפתאום חשה שהיא נופלת לתהום עמוקה, כשהתעוררה היא ראתה סביבה ...

 

[Solinari -L- Noitari]

היי! שלום! קופצת לבקר לפעמים!

היא ראתה סביבה חור צר, שבקושי הספיק לישיבה מזרחית. היא הביטה מעלה. השמיים היו וורודים. היא התבוננה בשקיעה, חולמת חלומות בהקיץ על מה שהיה עלול לקרות, אם... "לא!" היא אמרה בקול נחוש, מסלקת את המחשבות. היא לא -!- תחשוב על זה. היא לא תחשוב על זה לעולם. היא המשיכה לשבת בשקט, כשפניה מופנים מעלה, לעבר השמיים התכולים, והעננים שריחפו מדי פעם. ענפי עץ השתלשלו מעבר לשפת הבור. היא החליטה לנסות להגיע אליהם. היא החלה לטפס, כששמעה את קולו של וולימיר. "עצרו אותה. אסור שתגלה את הסוד, שעליו שמרנו זמן כה רב, לפני שיגיע הזמן. אסור לה לגלות את הסוד של העיניים." --------------------

נטע ובכן, אני לא מוכשרת כמו חלק מכם, אבל תמיד אפשר לנסות!

 

[Solinari -L- Noitari]

שקיעה??? ../images/Emo5.gif זריחה!!!

 

[Dargo]

העיניים...

העיניים... עיניה של ארקה ננעצו בעיניו של וולימיר. היא לא יכלה להשתחרר מהמבט... המבט שלקח אותה אלפי דורות אחורה... לפתעה מצאה את עצמה במרכזו של קטן. היא לא ידעה כיצד הגיעה לשם ומה מעשיה שם. ואז, היא הבינה...

 

[Reckoning Day]

אז היא הבינה,

שהכול היה חלום.. "או שאולי ..לא?!"מלמלה לעצמה בעודה מרימה את השמיכה העבה מעליה היא שוב היתה בחדרה הקטן והמוכר..היא לא זיהתה אותו בתחילה ,כשהתעוררה, החלום היה נראה כל כך אמיתי. "כל זה לא חשוב עכשיו" חשבה והסתכלה על שעון הקיר "כבר מאוחר והיום זה יומי האחרון במקדש..כל כך הרבה דברים להספיק ..לפני המסע" היא התבוננה החוצה,מבעד לחלון,השמים שוב היו קודרים ובישרו על סערה מתקרבת.

 

[Reckoning Day]

לפתע שמעה דפיקות על דלת חדרה.

"כן" אמרה. הדלת נפתחה ובפתח עמדה אישה נאה "בוקר טוב" חייכה אל ארקה "איך ישנת?" שאלה והניחה תה חם על שידתה. "חלמתי חלום מוזר" אמרה ארקה ,מנסה להזכר בחלום- בחיה הנוראית וב..מה היה שמו? "כדי שתקומי,מישהו בא לפגוש אותך לקראת יציאתך מחר בבוקר" אמרה האישה. "טוב,אנסטסיה,כבר אבוא" אמרה ארקה ומיד קמה והחלה להתלבש. אנסטסיה יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה. "מי זה יכול להיות?" חשבה ואספה את תלתליה האדומים לצמה. דקה לאחר מכן כבר היתה ארקה מוכנה, בעודה יורדת במדרגות שמעה קול גבר מדבר עם אנסטסיה,הקול היה נשמע מוכר..ואז ראתה אותו וכשהסתכלה בעיניו ..היא זיהתה אותן מחלומה. "שלום ארקה,אני וולמיר".

 

[אודין]

מרוב בהלה היא התעוררה ומצאה את עצמה

בתוך הבור, כשסורגי עץ חזקים סוגרים אותו מלמעלה והקשת שלה אינה עליה עוד. היא חלמה חלום מתוך חלום, אבל לא זכרה שנרדמה. לפתע נזכרה במשימה שלה. איך תדע שהאדם שתפגוש יהיה זה שעליו סיפרו לה? לפני זה, היא חייבת לברוח. האדמה בצידי הבור הייתה חזקה מדי בשביל לחפור מעבר, אך הסורגים היו חזקים מספיק בשביל שתטלה עליהם ותראה מה קורה בחוץ. הבור היה כל כך צר, שיכלה לטפס רק בעזרת לחץ של רגליה על קירותיו. וולמיר ואנשים שענדו חגורות עור עבות חגגו סביב מדורה ענקית במרחק של כמעט חמישה עשר יונים (כ-20 מטר) מהבור שלה. היא נזכרה בסכין שבכיס הפנימי של חולצתה ולאט לאט חתכה את אחד הסורגים, בדקה היטב את השטח ויצאה החוצה בריצה. החוגגים היו חייבים לשים לב. הם פנו אינסטיקטיבית אל חגורותיהם, במקום שנועד לחרבות, אך כשחגגו החרבות לא היו עליהם, ועד שמצאו אותן הייתה ארקה עמוק בתוך היער. היא הייתה חייבת להגיע אל קרחת היער לפני שהשמש תשקע. היא רצה עד שאפסו כוחותיה, ואז לפתע ראתה אור מוכר. מוכר באופן מוזר. כמה התגעגעה אל האור הזה! ארקה חידשה את הריצה במרץ משונה עד שראתה אותה בקרחת היער מולה ולא האמינה. אחותה הגדולה! גלימתה הלבנה עוד זהרה כמו בעבר אך היא רזתה מאוד ופניה היו פצועים. עיניה הגדולים והכחולות סרקו את את ארקה ושתי האחיות רצו והתחבקו בחזקה. "מה קרה לך?" שאלה ארקה את אחותה. פניה התקדרו. "עברתי תקופה לא קלה. אספר לך בקרוב". -----------------------------------------------

האחות- אפשרות שתהיה רב - מגית (רומח הדרקון, רק יותר אכפתית, רגועה ו"טובת לב" מרייסטלין, שהוא אגב הדמות האהובה עלי מהספר)

תמצאו לה שם!

 

[אודין]

(לאחות קוראים אוולין)

 

[שלהבת4]

ככל שהיער התקרב לעברה, הפכו

צעדיה של ארקה קטנים ומהוססים יותר .יער האפלוקים מעולם לא נראה לארקה קודר וסבוך יותר. השמש כבר עמדה באמצע השמיים, מכוסה במעטפת עננים שחורים כמו כלה מבויישת בחופתה. קול שירתה המקונן של ציפור גן העדן הגיע לאוזניה של ארקה מבעד לסבך העצים, מזכיר לארקה דבר-מה שמוטב לה לשכוח, אלא שארקה ידעה שגורלו של כל כפר הסיבילים טמון בהבטחתה לגורקו. היא מיששה פעם נוספת את הצמיד שגורקו נתן לה טרם צאתה לדרך, שואבת מעט חום ועידוד ממילותיו האחרונות על אמה של ארקה. למרות שניכר היה שזה שנים לא פסעה רגל אדם בשביל בו פסעה , היתה לארקה תחושה עמומה כאילו דקות ספורות לפניה עבר שם מישהו. חד-קרן קטן הציץ בה מבעד לשיחים, מלחך את פירות השיח בתעבתנות. ארקה הציצה פעם נוספת בשמיים, יודעת שעליה להזדרז.