../images/Emo119.gif זו אני. תשלימי עם זה.
היום חלמתי שאת מנסה להרוג אותי. ובמזל הפרידו אותנו. ניסית לחנוק אותי. לא מבינה למה. בסך הכל בזכות השכל שלי, בזכות החוזק הגעת עג הלום, לא? היית פצפונת. את לא רוצה לגלות לי כלום. את מסתתרת, ובכל רגע שצץ לו דכדוך את שולפת מהעין השמאלית את הדמעות. מה, לבכות את יודעת ותו לא? מה עם להילחם? אני הבאתי אותך עד פה, ואל תשכחי שגם במצב יחסית טוב. אל תשכחי את זה. זוכרת מה קרה כשברחנו מהבית אחרי שהוא דפק לך מכות רצח, וצרח עליך, ואח"כ העיר אותך לאכול. זוכרת אח"כ שלא יכולת להסתובב ברחוב, כי פחדת שהוא מאחורייך. ושכל צפצוף של רכב בכביש הפחיד אותך ולא הפסקת להסתובב לאחור מהפחד שזה הוא? בטח שאת זוכרת, הנה אני כבר רואה איך את מקפצת לך עכשיו..רוצה לפרוץ שוב בבכי הדבילי שלך. ומי הרגיל אותך שלא לפחוד? ומי לימד אותך שלא כל מכונית נושאת בחובה סטירה? זה לא שסתם סחבתי אותך על גבי ולקחתי אותך למחוזות בטוחים. ממש לא. אני גם טיפלתי בך..ריפאתי במעט את נישמתך הכואבת. הרגלתי אותך לראות דברים באור חיובי. כשלא היה לנו כסף לשכ"ד אני דאגתי לבקש מחברה שתלווה, ועבדתי קשה על מנת להחזיר, וכשלא היה לנו כסף לאוכל, זוכרת איזה מנות מיוחדות עשינו מחומוס בשימורים וטונה מקופסא? ומי לימד אותך להכין את הארוחות המיוחדות הללו? ולהנות מכל טיפונת אושר שניקרתה בפנינו? אני. זה לא שרק הכוח שלט במעשים שלי. ממש לא. עשיתי הרבה יותר בשבילנו. זוכרת איך היית הולכת עם יידים מחובקות, סגורה שחלילה לא יכנסו לך לנשמה? ומי לימד אותך לבטוח..? אז אני ממש לא מבינה את הכעס שלך כלפיי ואת זה שאת טוענת שאני כלכך קשוחה איתך. אני מנסה לחפש אותך, ורק בדמעות אני מוצאת. כי את ניחבאת. ואת יוצאת רק בתור כעס ושנאה עליי. כשאני רוצה אהבה את כועסת עליי. "תפרגני לעצמך, תאהבי קודם את עצמך" אבל זה לא נוגד. וכבר שנים אני מנסהלומר לך את זה. זה לא נוגד. זוכרת בכיתה א´ שאמרת שאת תצילי את עצמך??? ומי שימש לך את הכלים? מי לקח אותך את כל המסע הארוך הזה? ואיזה מסע זה היה. חתיכת מסע. הגב שלך כואב? לא. את בוחרת לך תיקים..כל מה שאת אוהבת אני קונה. אבל מי סוחב אותם? אז אולי תנסי להשלים איתי כבר? כי דיי, אני לא יכולה לעזור לך וכל הזמן לקבל את הבעיטות הללו..בסוף ישבר לי. מה את אומרת? כן, אני רואה שיש לך מה לומר. הנה העין שלך דומעת. תאמרי. פשוט תאמרי כבר.
היום חלמתי שאת מנסה להרוג אותי. ובמזל הפרידו אותנו. ניסית לחנוק אותי. לא מבינה למה. בסך הכל בזכות השכל שלי, בזכות החוזק הגעת עג הלום, לא? היית פצפונת. את לא רוצה לגלות לי כלום. את מסתתרת, ובכל רגע שצץ לו דכדוך את שולפת מהעין השמאלית את הדמעות. מה, לבכות את יודעת ותו לא? מה עם להילחם? אני הבאתי אותך עד פה, ואל תשכחי שגם במצב יחסית טוב. אל תשכחי את זה. זוכרת מה קרה כשברחנו מהבית אחרי שהוא דפק לך מכות רצח, וצרח עליך, ואח"כ העיר אותך לאכול. זוכרת אח"כ שלא יכולת להסתובב ברחוב, כי פחדת שהוא מאחורייך. ושכל צפצוף של רכב בכביש הפחיד אותך ולא הפסקת להסתובב לאחור מהפחד שזה הוא? בטח שאת זוכרת, הנה אני כבר רואה איך את מקפצת לך עכשיו..רוצה לפרוץ שוב בבכי הדבילי שלך. ומי הרגיל אותך שלא לפחוד? ומי לימד אותך שלא כל מכונית נושאת בחובה סטירה? זה לא שסתם סחבתי אותך על גבי ולקחתי אותך למחוזות בטוחים. ממש לא. אני גם טיפלתי בך..ריפאתי במעט את נישמתך הכואבת. הרגלתי אותך לראות דברים באור חיובי. כשלא היה לנו כסף לשכ"ד אני דאגתי לבקש מחברה שתלווה, ועבדתי קשה על מנת להחזיר, וכשלא היה לנו כסף לאוכל, זוכרת איזה מנות מיוחדות עשינו מחומוס בשימורים וטונה מקופסא? ומי לימד אותך להכין את הארוחות המיוחדות הללו? ולהנות מכל טיפונת אושר שניקרתה בפנינו? אני. זה לא שרק הכוח שלט במעשים שלי. ממש לא. עשיתי הרבה יותר בשבילנו. זוכרת איך היית הולכת עם יידים מחובקות, סגורה שחלילה לא יכנסו לך לנשמה? ומי לימד אותך לבטוח..? אז אני ממש לא מבינה את הכעס שלך כלפיי ואת זה שאת טוענת שאני כלכך קשוחה איתך. אני מנסה לחפש אותך, ורק בדמעות אני מוצאת. כי את ניחבאת. ואת יוצאת רק בתור כעס ושנאה עליי. כשאני רוצה אהבה את כועסת עליי. "תפרגני לעצמך, תאהבי קודם את עצמך" אבל זה לא נוגד. וכבר שנים אני מנסהלומר לך את זה. זה לא נוגד. זוכרת בכיתה א´ שאמרת שאת תצילי את עצמך??? ומי שימש לך את הכלים? מי לקח אותך את כל המסע הארוך הזה? ואיזה מסע זה היה. חתיכת מסע. הגב שלך כואב? לא. את בוחרת לך תיקים..כל מה שאת אוהבת אני קונה. אבל מי סוחב אותם? אז אולי תנסי להשלים איתי כבר? כי דיי, אני לא יכולה לעזור לך וכל הזמן לקבל את הבעיטות הללו..בסוף ישבר לי. מה את אומרת? כן, אני רואה שיש לך מה לומר. הנה העין שלך דומעת. תאמרי. פשוט תאמרי כבר.