../images/Emo12.gif הרהורים
אולי ההתנגדות התרבותית החזקה לנשים כמונו, מצד גברים ונשים כאחד, מקורה בעצם באיום שאנו מהוות לתרבות הפטריאכלית, ויתכן שבגלל זה התגובות אלינו כל-כך חזקות ובלתי-מתפשרות – אנו חותרות תחת היסוד הבסיסי והלא-נתון-לוויכוח העיקרי של החברה הגברית. אולי בגלל זה אין לנו נישה לגיטימית בחברה (כמו שיש לסוגים אחרים של "חיים אלטרנטיביים" או סטיות מהנורמה) – נשים שלא רוצות ללדת פוגעות בנקודה הכי קמאית ורגישה של הפטריארכיה. ההשתקה כל-כך זועמת ולא סובלנית כדי לא לאפשר לנשים אחרות להגיע גם הן למסקנה כזו (כי הרי כאשר משהו מדובר, הוא הופך מעצם הדיבור עליו, ללגיטימי מבחינה מסוימת. זה כמו מה שקרה לגייז – זה הרי לא שפתאום עשרה אחוז מהאוכלוסייה נמשכים לבני מינם, סביר להניח שתמיד היה אחוז דומה, רק שעכשיו הם מרשים לעצמם לחיות את הנטייה הטבעית שלהם). רק להבהיר, אני לא מתכוונת לקונספירציה מודעת של שליטי העולם המסוקסים, אני מתכוונת לתהליכים תרבותיים - היסטוריים/סוציולוגיים/פסיכולוגיים שיוצרים מציאות מסוימת. אולי גם כל תפיסת הלידה כהגשמת הנשיות הבלעדית, נועדה בעצם לגרום לנשים להישאר בבית ולטפל בילדים ולמנוע מנשים חיים שאינם משועבדים לביולוגיה (אני לא אומרת שלידה אינה סוג של הגשמת נשיות, מה שזה לא יהיה, אלא שבוודאי שאינה הבלעדית). סימון דה-בובואר, האשה האינטיליגנטית, השנונה, המדהימה והיפה ביותר שחייתה אי-פעם בעולם דיברה לא מעט על הקשר בין פמיניזם לבין אי-הולדה. היא ראתה בלידה ובאימהות החפצה של האשה והפיכתה למפעל יצור כרוני (ראשית העובר, אח"כ חלב וכל הזמן השקעה מטורפת, רגשית ופיסית). כדאי לכולן לקרוא את הספר "המין השני" שכתבה ובו היא מתעסקת גם בנושא הזה. אני חייבת להודות, שלמרות שאף פעם לא נעים לי להגיד את זה, נשים בהריון אכן מעוררות בי מעט אי-נוחות, אף פעם לא ראיתי אותן כ"יפיפיות" כמו שרבים אחרים רואים אותן. ההריון תמיד נראה לי "מפעלי" באיזושהי צורה וכך גם ההנקה. עם זאת, לא מן הנמנע שבהיותי אזרחית-מלידה של חברה צרכנית מופרזת, הדבר ההגיוני מבחינתי הוא ללכת לחנות ולהביא משם ילד, או להזמין אותו בוואלה-שופס... כל הגשמיות הקיצונית הזו קצת מרתיעה אותי (וכבר ראינו איך זה נגמר - נשים צעירות ולא תמהוניות במידה יוצאת-דופן יושבות להן בארוחת ערב ומתלוננות על הפטמות הדואבות שלהן, או חמור מזה - על הטחורים בזמן ההריון). מבחינתי, המושג של "להגשים את עצמי" כאשה לא לגמרי נהיר. אני יכולה להבין מה זאת אומרת להגשים את עצמי כג' ואפילו להגשים את עצמי כאדם, אבל ברגע שאומרים "כאשה", אני קצת מתבלבלת, משום שברור לי שמתכוונים להולדה ולא לכל דבר אחר, מה שבטוח הוא שלנשים יש פחות הזדמנויות כלכליות ואינטלקטואליות לעומת הגברים, בגלל הולדת הילדים. אני לא כל-כך ברורה. אני כן רואה הבדל גדול בין גברים לנשים, כמעט בכל תחום שהוא. זה לא שלהגשים כאדם כולל את הלהגשים כאשה, פשוט החברה בה אנו חיים כה פטריארכלית בבסיסה והנחות היסוד שלה גבריות במהותן, שאפילו אין לי את הכלים המחשבתיים להרהר במהות הנשיות (אם יש כזו) במנותק מן ההולדה. מה דעתכן?
אולי ההתנגדות התרבותית החזקה לנשים כמונו, מצד גברים ונשים כאחד, מקורה בעצם באיום שאנו מהוות לתרבות הפטריאכלית, ויתכן שבגלל זה התגובות אלינו כל-כך חזקות ובלתי-מתפשרות – אנו חותרות תחת היסוד הבסיסי והלא-נתון-לוויכוח העיקרי של החברה הגברית. אולי בגלל זה אין לנו נישה לגיטימית בחברה (כמו שיש לסוגים אחרים של "חיים אלטרנטיביים" או סטיות מהנורמה) – נשים שלא רוצות ללדת פוגעות בנקודה הכי קמאית ורגישה של הפטריארכיה. ההשתקה כל-כך זועמת ולא סובלנית כדי לא לאפשר לנשים אחרות להגיע גם הן למסקנה כזו (כי הרי כאשר משהו מדובר, הוא הופך מעצם הדיבור עליו, ללגיטימי מבחינה מסוימת. זה כמו מה שקרה לגייז – זה הרי לא שפתאום עשרה אחוז מהאוכלוסייה נמשכים לבני מינם, סביר להניח שתמיד היה אחוז דומה, רק שעכשיו הם מרשים לעצמם לחיות את הנטייה הטבעית שלהם). רק להבהיר, אני לא מתכוונת לקונספירציה מודעת של שליטי העולם המסוקסים, אני מתכוונת לתהליכים תרבותיים - היסטוריים/סוציולוגיים/פסיכולוגיים שיוצרים מציאות מסוימת. אולי גם כל תפיסת הלידה כהגשמת הנשיות הבלעדית, נועדה בעצם לגרום לנשים להישאר בבית ולטפל בילדים ולמנוע מנשים חיים שאינם משועבדים לביולוגיה (אני לא אומרת שלידה אינה סוג של הגשמת נשיות, מה שזה לא יהיה, אלא שבוודאי שאינה הבלעדית). סימון דה-בובואר, האשה האינטיליגנטית, השנונה, המדהימה והיפה ביותר שחייתה אי-פעם בעולם דיברה לא מעט על הקשר בין פמיניזם לבין אי-הולדה. היא ראתה בלידה ובאימהות החפצה של האשה והפיכתה למפעל יצור כרוני (ראשית העובר, אח"כ חלב וכל הזמן השקעה מטורפת, רגשית ופיסית). כדאי לכולן לקרוא את הספר "המין השני" שכתבה ובו היא מתעסקת גם בנושא הזה. אני חייבת להודות, שלמרות שאף פעם לא נעים לי להגיד את זה, נשים בהריון אכן מעוררות בי מעט אי-נוחות, אף פעם לא ראיתי אותן כ"יפיפיות" כמו שרבים אחרים רואים אותן. ההריון תמיד נראה לי "מפעלי" באיזושהי צורה וכך גם ההנקה. עם זאת, לא מן הנמנע שבהיותי אזרחית-מלידה של חברה צרכנית מופרזת, הדבר ההגיוני מבחינתי הוא ללכת לחנות ולהביא משם ילד, או להזמין אותו בוואלה-שופס... כל הגשמיות הקיצונית הזו קצת מרתיעה אותי (וכבר ראינו איך זה נגמר - נשים צעירות ולא תמהוניות במידה יוצאת-דופן יושבות להן בארוחת ערב ומתלוננות על הפטמות הדואבות שלהן, או חמור מזה - על הטחורים בזמן ההריון). מבחינתי, המושג של "להגשים את עצמי" כאשה לא לגמרי נהיר. אני יכולה להבין מה זאת אומרת להגשים את עצמי כג' ואפילו להגשים את עצמי כאדם, אבל ברגע שאומרים "כאשה", אני קצת מתבלבלת, משום שברור לי שמתכוונים להולדה ולא לכל דבר אחר, מה שבטוח הוא שלנשים יש פחות הזדמנויות כלכליות ואינטלקטואליות לעומת הגברים, בגלל הולדת הילדים. אני לא כל-כך ברורה. אני כן רואה הבדל גדול בין גברים לנשים, כמעט בכל תחום שהוא. זה לא שלהגשים כאדם כולל את הלהגשים כאשה, פשוט החברה בה אנו חיים כה פטריארכלית בבסיסה והנחות היסוד שלה גבריות במהותן, שאפילו אין לי את הכלים המחשבתיים להרהר במהות הנשיות (אם יש כזו) במנותק מן ההולדה. מה דעתכן?