../images/Emo120.gif חלק ב' – הסדנא
יום שלישי, ארבע אחרי הצהריים, אני נכנסת לבניין אחרי טיול קצר בפארק הירקון (הגעתי מוקדם מידי...), מילוי טפסים ונכנסים לחדר. כ-15 כיסאות מסודרים בשורה מול שולחן המנחה. רוב המשתתפים מעל גיל 45, בחורה אחת בת 23... המנחה גם הוא הפסיק לעשן לפני שנתיים, נראה מרוצה מעצמו. הובטחה לנו הפסקת סיגריה כל 45 דקות עד שעה. השעה הראשונה... שיר הלל ל
אלן קאר, השיטה, הרשת, הכשרת המדריכים ובלה בלה בלה. עושה חשק לסיגריה. מסופר לנו שאנשים טוענים שהשיטה היא "כמו קסם". שאנשים יוצאים מהסדנא ולא מרגישים לעולם יותר חשק לסיגריות. יה רייט... עוברים על הטפסים שכולם מילאו לפני הכניסה לסדנא, המנחה זורק איזו הערה על הטופס של כל אחד ומאחל בהצלחה. לזכותו יאמר שלמרות שהקבוצה גדולה, הוא פונה לכל אחד בשם שלו בלי להתבלבל אפילו פעם אחת
השעה השניה... חוזרים מהפסקת הסיגריה, מכינים קפה, מתיישבים. מונולוג ארוך מאוד של המדריך על הסיבות לעישון. מבטיח שאם נמלא אחר כל הכללים – השיטה תצליח גם בשבילינו. אחד מהכללים הוא להאמין שזה יעבוד... איך לכל השדים והרוחות גורמים לעצמך להאמין?
אבל בסדר... ראש פתוח. את זה אני יכולה. אולי זה באמת עובד? השעה השלישית... עוד הפסקת סיגריה. עוד מונולוג... אני מתחילה לרחם על הבנאדם הזה שהולך עכשיו לדבר אלינו שש שעות רצוף... בטח הוא מגיע הביתה ואין לו אפילו כח לדבר אל אישתו
מסתבר שהעישון הוא בכלל לא אשמתינו. שלא אנחנו ולא אף אחד אחר בוחרים לעשן. פשוט נפלנו לתוך מלכודת ואנחנו לא מצליחים להחלץ ממנה. דווקא מוצא חן בעיני... עד היום זה היה הכל אשמתי... "אם האמת תרצי את תוכלי להפסיק". אז הנה לכם! לא אשמתי. אני בכלל שה תמים. אפילו
אלן קאר אומר! השעה הרביעית... אני חושבת שהיו אפילו אדם או שניים שויתרו על הסיגריה בהפסקה הזו. במרפסת העישון התפתח דיון על כך שהמנחה חוזר על עצמו. לחלק מהאנשים היה קשה להבין שבשביל לעשות למישהו שטיפת מוח, צריך לחזור על עצמך. וזה הרי מה שקורה פה. מנסים לעשות לנו שטיפת מוח. אבל כמו שמישהי מהמשתתפות אמרה – "שיעשה שטיפה, שיעשה ספונג'ה, שינקה לי גם חלונות במוח – העיקר שאני אפסיק לעשן". המנחה מבטיח שהוא ייתן לנו התראה לפני הסיגריה האחרונה, עכשיו אפשר להמשיך להקשיב לו בשקט. מדברים על הסיגריה הראשונה, איך היא הגיעה, מה הייתה ההרגשה, ואיך בעצם בגלל הסיגריה הראשונה הזו (ולא באשמתינו!) אנחנו נמצאים פה היום. שוב, להסיר מאיתנו אתל האשמה. בהכל אשמים המפרסמים, הניקוטין, הוליווד ומי לא. רק לא אנחנו. בתור מישהי שמאוד אוהבת להיות אחראית למעשיה, ומאוד לא אוהבת שמתמרנים אותה, אני צריכה להחליט אם זה נכון, ואז להרגיש חרא כי תמרנו אותי כל חיי, או שזה לא נכון, ואז להסתכן בכך שאני סובלת פה שש שעות סתם. אז נאמין. יאללה. לא אשמתי. השעה החמישית... בהפסקה אנשים טוענים שהם מתחילים להרגיש משהו... שאולי זה כן יעבוד. אני עדיין תוהה איך אני נכנסת לרכב ולא מדליקה סיגריה. השעה החמישית זו השעה שהייתה הכי מעניינת בשבילי. קצת הפסקה בהאשמות, וקצת יותר עובדות. את חלקן ידעתי, את חלקן לא. קצת נקודות מבט שונות על נושא העישון, חומרים למחשבה. שעה הגיונית. בהחלט לטעמי
השעה השישית... מקבלים סנדוויצים בהפסקה. פתאום עכשיו אחרי האוכל, כולם שוכחים שלפני שעה אמרו שהם מתחילים להרגיש משהו, ובלי יוצא מן הכלל מדליקים סיגריה
לא אהבתי את השעה הזו. כל מה שדובר בה זה עד כמה המעשנים פתטיים, מגעילים, דוחים, מסריחים, ועד כמה צריך לרחם עליהם. צר לי, אבל דברים כאלו לא עובדים עליי. רוצים לגרום לי לעשות משהו? תתרכזו בי. שמחה לאיד/תיעוב זה לא מה שיגרום לי לשנות התנהגות. זה רק יוצר בי אנטגוניזם למה שאתם אומרים. מעניין אם על אנשים אחרים זה באמת עובד. השעה השביעית... מה שביעית? אני גמורה מעייפות, אמרתם שש שעות! "מצטער, אבל זה יתארך קצת". יאללה. בוא נגמור עם זה. שוב, שיחה קבוצתית, כל אחד אומר מה הוא מרגיש עכשיו. להפתעתי יש הרבה אנשים שדי בטוחים שזה יעבוד. אני אומרת שלמרות שהכל טוב ויפה והגיוני – אני עדיין לא חושבת שיש לי כלים להתמודד עם הצורך העז בסיגריה שיהיה לי מחר בבוקר. המנחה אומר שזה לא יקרה. יה רייט. מעשנים את הסיגריה האחרונה... מין חרדת קודש, כולם מתרכזים בסיגריה, נפרדים. אף אחד לא מדבר. חוזרים לחדר, שמים את שארית הסיגריות בסלסילה במרכז החדר (כן ענבל, גם את החבילה ספייר את צריכה לשים...) , המנחה מכבה את האורות ומתחילות 20 דקות של דמיון מודרך... תדמיינו גן יפה... תדמיינו עשן מכסה אותו... תדמיינו את המפלצת בתוככם שדורשת את הניקוטין (בשלב הזה אני הצלחתי לדמיין רק מפלצת מצויירת נורא חמודה... אולי בגלל זה לא הולך לי "לפי הספר"?
) מסיימים... נפרדים. חלק מהאנשים אומרים שממש לא בא להם סיגריה עכשיו. אני נכנסת לאוטו ורק חושבת על כמה בא לי להדליק אחת. אבל לא מדליקה. בינתיים.
