אה, קראתי את הכתבה
על הקבוצה שלהם שנפגשת פעם בשבוע וכל שבוע כותבים שירים. לדעתי הרעיון הוא מדהים, וזה שהם באמת עושים את זה - עוד יותר. לדעתי היא צודקת. מבחינתי יש שני סוגים של מלחינים: המלחין הראשון ששואב את ההשראה שלו מהדברים שקורים לו בחיים. יכול להיות שהוא לא יצור משהו חודש ואז פתאום יתפוס מוזה מטורפת ויוציא ממנה שיר מדהים שלגמרי מהלב. השירים של המלחין הזה יכולים להיות ממש מצויינים, אבל מה לעשות שלא תמיד יש מוזה, ואי אפשר לשלוט עליה. המלחין השני, המלחין שאיה מדברת עליו בכתבה, הוא המלחין החרשן. זהו מלחין שההלחנה היא יותר עבודה בשבילו. אמנם רוב השירים יהיו טכניים ובאמת ירגישו שהם רק מתאמצים להיות שירים נורמלים, אבל יש לו מוסר עבודה. הוא יכול להגיד לעצמו שכל יום הוא כותב שיר, לא משנה כמה גרוע, לא משנה אם הוא לגמרי שמח מהתוצר הסופי או לא, העיקר שיהיה, ואח"כ יהיה אפשר לשפצר את מה שיצא טוב. בסוף כל שבוע יש למלחין הזה 7 שירים, אולי אחד או שניים יהיו שירים שבאמת שווה לעבוד עליהם והשאר ישר לפח, אבל כל חודש יש למלחין הזה יש 4-8 שירים ואולי 2-4 מהם (סתם לזרוק מספר) יהיו שירים ששווה להכניס אותם לאלבום. רוב המוזיקאים שאני מכיר הם איפהשהו בין שני המלחינים האלו אבל תמיד קרובים יותר לאחד מצדדי הספקטרום. אני, אישית, יותר קרוב למלחין הראשון. השירים הטובים שלי יוצאים ברגעי מוזה נדירים. תוך 5-10 דקות יש לי שיר שכל מוסיקאי יתגאה בו. אבל כמו שאמרתי, רגעי המוזה הם דיי נדירים, ואי אפשר להסתמך עליהם. הייתי רוצה שיהיה לי מוסר עבודה כמו שיש לאנשים שקרובים יותר למלחין מספר 2. לדעתי הם האנשים שבאמת מצליחים בעסקי המוסיקה (לא כולל זמרים שכותבים להם את השירים, כן?). לסיכום, אני חושב שאיה צודקת מאוד, לפחות בנוגע לאנשים שרוצים להתעסק במוסיקה בחיים. אני יכול לעבור את החיים שלי בכיף עם שיר יפה פה ושם שאני יכול להקליט או לנגן לחברים שלי, אולי להעלות לבמה, אבל מי שרוצה יותר מזה צריך להתייחס למוסיקה שלו קצת יותר ברצינות, ובאמת לפתח מוסר עבודה כמו של הקבוצה של איה.
.