נשיפות שקטות
היא רועדת, נושפת אוויר בהבעה קשוחה, כאילו מרטו לה את הנוצות או את שיערות הרגליים בפינצטה והיא מנסה לשדר כוח סבל. אני אומרת לה, ''תנשמי אוויר'', מקווה שהיא תפסיק להוציא אוויר בצורה קולנית שכזו, כי האמת, זה מלחיץ גם אותי. ואני חייבת להיות הקשוחה האמיתית כאן, מוכרחה להיות היד החזקה והזרוע הנטויה, זו שמחזיקה לה את היד ומעסה לה את אצבעות הרגליים כדי שתרגיש הרפיה ובכלל, זו שיטה רפלקסולוגית ישנה שמטשטשת את הכאב הבלתי נסבל הזה. היא גיבורה, היא לא צועקת, למרות שמי יודע, אולי אנחנו רק בהתחלה. אני מקווה שהוא לא הולך לעשות לנו צרות, הוא חייב להתחשב, מוכרח, בעצם- חייב. פשוט מהשורש מחוייב, הרבה מאמצים נעשו כדי לתת לו את הרגע הזה, הרבה כסף והתלבטויות. היא משחקת באגודל שלי בעצבנות, הנשיפות מתגברות, אני מרגישה את הרעידות הקטנות בגוף שלי שמסמלות התחלה של פאניקה. אני מנסה לחייך אליה, ללא הצלחה, אני חושבת שזו הפעם האחרונה שאני נותנת לה לעבור את זה, בפעם הבאה זו תהיה אני. בכלל, בהתחלה חשבנו שאני זו שאבצע את זה בפועל, יש לי הרי כוח סבל, ובכלל, יש לי חלום. אבל אחרי מספר ימים ושיחות אצל הפסיכולוג הזקן שלה, היא הבהירה לי שהיא רוצה אחרת, התעקשה לקחת את זה על עצמה ולעצמה, לפני שהיא נותנת את זה לנו.לאחר מספר ויכוחים קטנים הסכמנו, והיא חייכה, ''את בפעם הבאה'', היא אמרה, ואני המשכתי קדימה, נסחפתי לחודשים הבאים שלנו. ועכשיו, עכשיו אני לא בטוחה שזה היה רעיון טוב לתת את זה לה, היא שבירה מדי, הנימים הכחולים שעל המצח שלה בולטים בחודשים האחרונים, והיא חיוורת, נורא חיוורת. אני חוששת, חוששת כי היא לא צועקת, שקטה, עם התנשפויות קצרות, אבל אני יודעת שאם היא הייתה צועקת ומקיאה את הכאב שלה החוצה, הייתי חסרת אונים למולה, וחוסר אונים זו אחת התחושות הקשות שאני משתדלת למנוע מעצמי. עכשיו היא דוחפת בכל הכוח, זאת אומרת בכוח שעוד יש לה, לוחצת את האגודל שלי בחוזקה, העיניים שלה נעצמות, הן ממצמצות בהתחלה בכאב, ולאחר מכן נרגעות, אני מנסה להבין מה לא בסדר, איך היא שקטה פתאום, היא הרי אמורה לצרוח, לפלוט את החלום החוצה בצעקה, היא מרפה מעט מהאגודל ואני רואה את הדחיפות שלה, קטנות, אני תוהה אם זה העיסוי של אצבעות הרגליים, נשיפה מאומצת, והנה הוא, כמוש ומזיל נוזלים, קטן, כאילו היה קילו סוכר, אני עוטפת אותו ונגשת אליה, היא מחייכת בהקלה, פוקחת את עינייה אל עיניי העצומות, והבכי דק, חותך את השקט שהשתרר פתאום, ''הוא יפה'', אני אומרת, למרות שהוא מכוער כמו כולם, הוא יפה כי הוא שלנו, הוא יפה כי הוא שלה, הוא יפה כי הוא מראה לנו שהכל אפשרי. ''איך עברת את זה?'' אני אשאל אותה אחר כך, כששנינו נחזור במונית ושמיכות תכולות מצמר רך על ברכיי, היא תלטף את הפנים שלי ותביט אליו, מעורסל בין ידיי,היא תגיד ''זה פשוט, פשוט ראיתי ים...'' ותחייך אליו חיוך קטן יודע סוד.
