../images/Emo124.gif החשדות 6.10.07 ../images/Emo124.gif
קופסה חדשה לפלויד בנובמבר יצא מארז חדש עם כל האלבומים בחיקוי מיניאטורי של העטיפות המקוריות + DVD שיכלול כנראה ראיונות עם הפלוידים. אין כאן שום דבר חדש, ולאור מועד היציאה, נראה שהמארז נועד לכאלו שרוצים לקנות מתנות "מפוצצות" לחג המולד, ליקיריהם.
גילמור בראיונות שונים גילמור מתראיין הרבה לאחרונה. כמה מהראיונות שנתן, ממש בחודש האחרון: ראיון לרדיו "קפיטל גולד" הבריטי, אותו ניתן להוריד בלינק הזה:
http://mygoldmusic.co.uk/Article.asp?id=360646 מכיוון שיקח זמן עד שאגיע לשמוע את זה בעצמי, יהיה נחמד אם מי שמאזינים לראיון יעלו לפחות תמצית שלו, והתרשמויותיהם ממנו, בהמשך השרשור. ראיון נוסף נתן ל"רולינג סטון" האמריקאי. אפשר לקרוא את הראיון כאן:
http://www.rollingstone.com/rockdaily/index.php/2007/09/24/exclusive-david-gilmour-looks-darkly-at-the-future-of-pink-floyd/#more-3940 גילמור גם התראיין למגזין הבריטי Word , אך לא קניתי את הגליון. וכן ראו את מה שקוסקוס כתב, בהמשך. הקו המשותף לכל הראיונות, ככל הנראה, הוא שלילתו של גילמור כל אפשרות לאיחוד הפלויד, לפחות בזמן הקרוב. גילמור מעודד מהתגובה החיובית לאלבום הסולו שלו ולטור, ומעוניין לשים דגש על הצד הזה של הקריירה שלו. הפלויד בשבילו זה העבר הרחוק, והלא-כל-כך נעים, שאליו הוא לא רוצה לשוב. הוא גם קצת עוקץ את ווטרס, ואומר באחד המקומות שווטרס לא כתב משהו מספיק טוב, בעיניו, בזמן האחרון, בכדי שירצה לשוב לעבוד אתו.
עוד פלויד בעתונות לא היה דיון בפורום על גליון MOJO עם כתבת השער על הפלויד, כך שאני מניחה שהגליון עוד לא הגיע לארץ (?). בכל אופן, הגליון נמצא בידי - והוא מומלץ ביותר (!!1!11!). בגליון שתי כתבות גדולות על הפלויד, שסבות סביב פייפר ושנת 1967. MOJO הלכו אל לב המאפליה - ככותרת אחת משתי הכתבות - וניסו לפענח את התעלומה הגדולה. בכתבה העיקרית, מרואיינים הפלויד על פייפר וזכרונותיהם מהתקופה. בכתבה השניה, סוקר מארק בלייק - זה שכתב את Pigs Might Fly, עליו בהמשך - את שנת 1967 מנקודת מבטו של סיד, חודש אחר חודש. המאמר העיקרי הוא מעולה, אחד הדברים הטובים ביותר שנכתבו על הפלויד בשנים האחרונות, אולי בכלל. אני אשתדל לתרגם חלקים ממנו בהמשך השבוע. אגב, המאמר הוא פרו-רייט, ונותן לקלידן המסכן במה כפי שלא ניתנה לו מעודו. ווטרס, לעומת זאת, יוצא בשן ועיין. אם בכ"ז הגליון מגיע לארץ, אני מאוד ממליצה לרכוש אותו, ולקרוא.
Pigs Might Fly של מארק בלייק הספר יצא לחנויות, בכריכה קשה ופורמט גדול - אני מניחה שגרסת הכריכה הרכה תצא בעוד מספר חודשים. רכשתי את הספר בפורמט הגדול שלו. כמובן שטרם הספקתי לקרוא אותו, אבל מעיון ראשוני בספר נראה שמדובר בספר מקיף ומושקע ביותר. להערכתי, ספרו של בלייק יחליף את מעמדו של Saucerful of Secrets של שאפנר כביוגרפיה העיקרית של הפלויד - לפחות עד הספר הבא.
שאפנר ראיין מספר קטן יותר מהנפשות הפועלות, וגם נסמך רבות על הגרסאות הרשמיות של הפלויד, שהיה נוח להם לתת באותן שנים. שאפנר גם כתב את ספרו בשיא הברוגז בין ווטרס לשלושת האחרים, וזה ללא ספק השפיע על מה שהשלושה מסרו לשאפנר, בעת הכתיבה (ווטרס לא נתן לשאפנר ראיון). בלייק, לעומת זאת, לא מאמין לכלום מראש. הוא ראיין למעלה מ-100 אנשים, מעמת גרסה נגד גרסה, ואומר מה לדעתו יותר סביר שקרה. הספר עלה לי 19 פאונד בחנות. אלו מכם שנוסעים ללונדון יכולים למצוא אותו במבצעים בחלק מהחנויות. אפשר גם לחכות עד שתצא הגרסה בעטיפה רכה, שתהיה זולה יותר (בערך 10 פאונד). בכל מקרה, נראה שזה ספר חובה למי שמתעניינים לעומק בפינק פלויד, והספר שכולם יצטטו ממנו, בשנים הבאות. [קניתי גם את הקופסה החדשה של פייפר (עלה לי 16 פאונד בחנות), ועוד כמה ספרים, ביניהם כמה על מוסיקה: האוטוביוגרפיה של ג'ון פיל, הביוגרפיה החדשה של ניק דרייק, הספר על exile on main street מסדרת 1/3 33 המוצלחת, ושני ספרים על דילן: "כרוניקות" שלו (כי זה היה ב-5 פאונד. עדיף לקנות את התרגום לעברית, אם אינכם שולטים באנגלית), וספרו של גרייל מרכוס על Like A Rolling Stone, שמנסה בעצם לפצח את החידה של דילן בשיאו, דרך השיר הזה. מרכוס הוא מגדולי המבקרים האמריקאיים, ותמיד תענוג לקרוא מה שהוא כותב. זה גם אינו הספר הראשון על דילן שהוא מפרסם.]
פלויד בטלוויזיה בתחילת השבוע יצא לי לראות באחד הערוצים סרט טלוויזיה, שנעשה על הילדים ששרו ב-Another Brick in the Wall. למרות איך שזה נשמע, מדובר בסרט מעולה ומרגש ׁ(כ-45 דקות). הסרט מספר בעצם את סיפורו של בית הספר ממנו באו הילדים, Islington Green, ואיך פרסום דבר השתתפותם בשיר השפיע על בית הספר, ובעיקר על המנהלת שלו. איזלינגטון גרין היה בית ספר מקיף, פרי הרפורמות הליברליות של ממשלות הלייבור המתקדמות של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. מערכת החינוך הבריטית היתה, מעודה, מחולקת מעמדית: בני המעמדות העליונים וסתם עשירים, שלחו את ילדיהם ללמוד בפנימיות יוקרתיות; בני מעמד הביניים שלחו את ילדיהם לבתי ספר כלליים, ובתיכון הופנו לבתי ספר עיוניים, Grammar schools, בעוד שאר העם הסתפקו בבתי ספר מקצועיים. הרפורמות נועדו לבטל לפחות חלק מההפרדה המעמדית הזו, וליצור סביבה בה ילדים ממעמדות שונים יוכלו ללמוד ביחד. התוצאה היתה הקמתם של בתי ספר ענקיים, עם אלפי תלמידים, בהם המורים היו עסוקים יותר בהשלטת סדר, מאשר בהקניית ידע או בחינוך. כך היה גם באיזלינגטון גרין, בו למדו כ-2500 תלמידים, מרקעים שונים. מנהלת בית הספר, מיס מאדן, היתה אשת חינוך מתקדמת, בעלת השכלה ואידאלים, ששמה לה למטרה לעשות סדר בבלגן ולהשקיע בחינוך ע"י הבאת מורים מעולים בתחומם. היא נכנסה לתפקידה 4 שנים קודם לפרשה, בשנת 1975. אחת מהחלטותיה היתה לקחת לעבודה מורה צעיר למוסיקה, בחור פרוע ואנטי-ממסדי מעיקרו, בשם אלן רנשו. הילדים שלמדו אתו, קיבלו לבסוף את מה שבית הספר בכללו לא היה יכול להציע: יחס אישי. ועל כך, בעצם, נסב הסרט. הסרט משלב ראיונות עם כמה מתוך קבוצת הילדים שרנשו אסף, מבין תלמידיו, להקליט את השיר. הילדים – שהם כיום מבוגרים – מספרים כיצד הלימודים עם רנשו השפיעו על חייהם, לטובה. אחת קיבלה מוטיבציה להמשיך ללמוד, ונהייתה מורה בעצמה. אחרים לא המשיכו לאוניברסיטה, אבל למדו באופן עצמאי, וחינוך הוא בעל חשיבות רבה עבורם. כולם זוכרים את המורה לטובה. אבל המורה עצמו, ובית הספר בכלל, ספגו מכה קשה לאחר שהתפרסם דבר השתתפותם בשיר. השיר פורש בתקשורת, באותם ימים, בצורה שטחית, כאילו הוא קורא תיגר על מערכת החינוך או החינוך בעצמו, דבר שלא היה כך. אנו יודעים שווטרס כתב בעצם על בית הספר בו הוא למד, בתחילת שנות החמישים, ולא על מערכת החינוך של שנות השבעים. המנהלת היא שספגה את הביקורת הקשה ביותר. היא מספרת כיצד העתונות תארה את זה כאילו תלמידי בית הספר מותחים עליו ביקורת, ובכך הוציאו לו – ולה – שם רע. לכן היא גם אסרה על התלמידים להשתתף בסרט "החומה". זמן לא רב אחר כך, היא עברה לתפקיד אחר במערכת החינוך. אלאן רנשו עזב את בית הספר והיגר לאוסטרליה. בסוף הסרט ההפקה החזירה אותו, ואת התלמידים, לחדר המוסיקה בבית הספר לאיחוד מרגש. אי אפשר להשאר אדישים לקטעים האלו. מה שכחתי? בטח אזכר אחר כך.
