החשדות 8.12.04 א'

[ציףציף1000]

../images/Emo124.gif החשדות 8.12.04 ../images/Emo124.gif א'

פרשת תביעת התשלום של הילדים אשר שרו ב-ABITW2 תפסה כותרות בעתונות הבריטית. אפילו העיתונות הרצינית, הקדישה מאמרים נרחבים לסיפור: ה"אינדיפנדנט" ראיין שניים מהילדים, הנזכרים בהקלטות, תחת הכותרת : "הצד האפל של החומה" ואת ג'ראלד סקארף, המאייר של היצירה, הנזכר גם הוא באותם ימים. להלן תרגום קטעים מהראיון עם הילדים, שהיום הם מבוגרים, כמובן: יום אחד, בסתו 1979, הופיע טכנאי הקלטות מסכן בשם ניק גריפית'ס בבית הספר המקיף איזלינגטון גרין, וביקש לדבר עם המורה למוסיקה. הוא אמר שהוא עושה את המיקסינג לאלבום מסויים באולפן סמוך, וחייב להקליט ילדים שרים עבור האלבום, עד מועד נתון. המורה למוסיקה בבית הספר, אלן רנשו, אסף כתריסר ילדים שידעו לשיר, ושאל אותם: האם הם מעוניינים להיות מוקלטים לאלבום של אחת הלהקות הבריטיות הגדולות ביותר באותה תקופה - פינק פלויד? "חשבתי: פינק מי? מעולם לא שמעתי עליהם", אומר פיטר תורפ, שהיה אז בן 13. "אבל מכיוון שאהבתי לשיר, הצבעתי בכל זאת". הילדים נלקחו לאולפן הסמוך, Britannia Row [שהיה אז בבעלות הפלויד - צ.], וניתנו להם דפים עם מילות השיר, שהגיעו באמצעות שליח באותם רגעים מחברי הלהקה, שהיו באותה עת בקליפורניה. לדברי תורפ, זו היתה הפעם הראשונה שהוא או רנשו ראו את המילים שהם נדרשו לשיר: we don't need no education.... [תורפ נזכר שהמורה לא אהב את הרעיון, אבל הילדים חשבו שזה פנטסטי]. בשבת הזו ימלאו 25 שנים ליציאת האלבום.. שמאז יציאתו מכר מעל ל-30 מיליון עותקים בכל רחבי העולם, מה שהופך אותו לאלבום השלישי הנמכר ביותר בהסטוריה. בהתאם לטעם שלכם (ואולי גם גילכם), זהו או אחד מאלבומי הקונצפט הגדולים ביותר שהופקו מעולם - והעוסק בתימות של ניכור, פחד ועריצות - או אוסף שטויות יומרניות. אבל המילים הדכאוניות של רוג'ר ווטרס, נגינת הגיטרה הנוסקת של הלהקה, האיורים המצמררים של ג'ראלד סקארף, והשירה של ילדי בית הספר איזלינגטון, תורמים כולם להפיכת היצירה לאיקונית. שירתם של הילדים ב-ABITW2, היא אחד הקטעים המוכרים ביותר ביצירה. "התראיינתי בתוכנית הבוקר של ריצ'רד וג'ודי לפני כחודש [בטלוויזיה - צ.] מודה מתופף הפלויד, ניק מייסון, "והם הקרינו קטע שבו הם יוצאים לרחוב ושואלים אנשים עד כמה הם זוכרים מהשיר. למרבית ההפתעה, רוב האנשים זוכרים את כולו, גם אנשים מקבוצות גיל שלא היו אז חשופות לאלבום. הילדים [ששרו] אולי לא הביאו להצלחת האלבום, אבל הם היו מרכיב חשוב בשיר." בספרו החדש מספר מייסון כיצד, בעוד הלהקה עסוקה בקליפורניה, ניק גריפית'ס עבד על האלבום באולפני BRITANNIA ROW, כשהוא מוסיף אפקטים שונים. בשיחת טלפון לילית אחת, הלהקה בקשה ממנו להקליט שניים או שלושה ילדים שישירו את המילים "בקול מסכן". גריפית'ס הציע לעשות משהו גדול יותר. "שאלתי אם זה יהיה בסדר אם אקליט מקהלה". [גריפית'ס נזכר איך הוא עבד אל תוך הלילה, והיה חייב לסיים את ההקלטה עד הבוקר, ולשלוח אותה ללהקה בקליפורניה]. "לכן הלכתי לבית הספר הסמוך... הילדים היו בסדר גמור, ונראה שהם נהנו מתהליך ההקלטה... ניצחתי עליהם, ובשלב מסויים קפצתי למעלה ולמטה, כאשר הם שרו את hey, teacher, leave them kids alone וגם הם קפצו. גריפית'ס הכפיל את הקולות, כך שהם נשמעו כמו מקהלה גדולה. סיבילה אגאסי היתה גם היא בת 13, אך לעומת פיטר תורפ היא ידעה מיהם הפלויד. "אהבתי את DSOTM, ולכן התרגשתי שהולכים להקליט אותנו. אבל כשהגענו לאולפנים חשבתי "מה, זה הכל?" כי זה נראה כמו בית חרושת או משהו כזה. אבל כשנכנסנו זה היה פשוט "וואו" - שטיחים כיסו את הקירות, היו ספוטים על התקרה... באותם ימים, לא ראו דברים כאלו בדרך כלל, זה נראה כמו מקום של עשירים."... אגאסי נזכרת איך הילדים הוקלטו כשהם עומדים בחצי-מעגל סביב מיקרופון, עם כל הדחיפות והנפילות שהתלוו לכך. "היינו די פרועים", היא נזכרת בחיוך. אגאסי זוכרת את גריפית'ס מורה להם לצעוק תוך כדי שירה. היא נזכרת איך הילדים חייכו כולם תוך כדי השירה, כי הם ידעו שהם שרים מילים "חצופות". [שני הילדים נזכרים שהם לא הבינו את החשיבות או המשמעות הרחבה של מה שהם שרו. בשבילם זה היה צ'ופר - הם יצאו מבית הספר, ושולחו לבתיהם שעה מוקדם יותר, לאחר ההקלטה]. האכזבה הגיעה עם הצלחתו של השיר. [לקליפ צולמו ילדים מביה"ס למשחק, לא הילדים ששרו. גריפית'ס נזכר שהם החליטו לצלם ילדים שנראים "מתאימים" לתפקיד]. "לא קיבלנו כל הכרה, היינו אנונימיים לחלוטין", אומר תורפ, שהוא כיום בן 38 ועובד עבור עמותה למען הומלסים. "כל אחד מאיתנו קיבל עותק חינם של האלבום - ללא חתימה של הלהקה - וככרטיס להופעה של הפלויד בארל'ס קורט. בהופעה, כולנו ישבנו בשורה הראשונה, אבל לא הוזמנו לאחורי הקלעים. ועם הילדים האחרים שצולמו לקליפ... זה היה פשוט הונאה." לאגאסי, שהיא היום עורכת דין, גם כן יש רק זכרונות טובים מהפרשה, מלבד עניין הקליפ. "התאכזבנו מכך שלא הופענו בקליפ כי חשבנו שבחרו אותנו לשיר כי היינו הזמרים הטובים ביותר, מה שלא בהכרח היה נכון אבל העדפנו לחשוב כך. כשראינו את הילדים האחרים בטלוויזיה, כעסנו. הרגשנו שזה פשוט לא פייר." לגריפית'ס ולמנהלת בית הספר היו, בינתיים, בעיות אחרות. העיתונות, שהריחה סקנדל - להקת רוק מנצלת ילדים תמימים - התמקמה מחוץ לאולפנים. [גריפית'ס טוען שלא היה ניצול. הילדים היו בבית הספר הסמוך, והוא חשב שזה יהיה חוויה טובה עבורם. החלטתו להקליט אותם היתה, לדבריו, ספונטנית, ולא היו לו כוונות רעות. הוא גם לא חשב על ההשלכות המשפטיות של המעשה]. "חברת התקליטים אמרה לי להמנע מהעתונות בכל מחיר." גריפית'ס נאלץ להכנס לאולפן ולצאת ממנו, דרך חלון אחורי. מנהלת בית הספר - שלא ידעה מראש על ההקלטה - ספגה את כל הביקורת. [היא נזכרת במאמרי עיתונות שאמרו שיש לפטרה בגלל מילות השיר. היא אף הופיעה בתכנית טלוויזיה, עם שלושה מהילדים, והגנה על השיר]. "פינק פלויד היו להקה נהדרת, ואנחנו צריכים להיות גאים בהם. אבל המעורבות של בית הספר בהקלטה היתה עבורנו חרב-פיפיות." המנהלת נזכרת בבעיות שזה יצר, עם הועד המנהל של בית הספר והמורים, אבל לדבריה עבור הילדים זו היתה חוויה חיובית. לדבריה, בית הספר קיבל המחאה ע"ס 1000 פאונד, עבור ההקלטה, והכסף הועבר לתקציב המחלקה למוסיקה של ביה"ס. אף כי הפלויד וחב' התקליטים שלהם התייחסו בהוגנות לילדים, העיתונות בכל זאת התקיפה אותם, על כך שהילדים לא קיבלו תשלום ישיר. [חוק שנחקק בשנת 1996 מאפשר להם לקבל תשלום עבור שירתם, וזה ההליך שהם נוקטים בו כיום. התשלום הוא מקרן מיוחדת - לא מהפלויד או מ-EMI - צ.] הילדים נבחרו ע"י אלן רנשו בשל יכולת השירה שלהם. הם היו מכיתות שונות ולא הכירו זה את זה. לא היתה אפילו רשימה של שמותיהם. אגאסי ותורפ אינם זוכרים מי היו הילדים האחרים. שניהם אינם שרים כיום. אבל בית הספר, בינתיים, אימץ את השיר מחדש, והוא מקור לגאווה למורים ולתלמידים. את הכתבה המלאה ניתן לקרוא כאן: http://enjoyment.independent.co.uk/music/features/story.jsp?story=587938 ותמונות סרוקות של המאמר ניתן לראות כאן: http://www.rogerwatersonline.com/roger_waters_news/3rd12200403.htm

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

גם ה"טיימס" פרסם מאמר גדול, שהתמקד בילדים אשר שרו את ABITW2, ומה עלה בגורלם. ה"טיימס" התעניין בדעתם כיום לגבי המסר של השיר. איאן אבוט, היום בן 40, אומר: "חינוך זה חשוב. זה מה שאני אומר לאחייניות שלי כשהן אומרות לי: "תראה מה שרת". אני מצטער שלא התמדתי בלימודים. היום אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, אבל זה קשה בגיל מבוגר". מירבאיי נאראיאן, נכדתו של שר לשעבר, היא כיום מורה לחינוך מיוחד. לדבריה: "זה מעניין. אולי השיר השפיע על הכיוון שבו בחרתי בחיים. העבודה שלי היא לעזור לילדים להתגבר על מכשולים בחינוך, וכשאני שומעת את השיר זה מצמרר אותי, במיוחד השורה לגבי dark sarcasm in the classroom, שכן אסור כיום למורים להשתמש בסרקזם כלפי ילדים בכיתה". הטיימס ככל הנראה מצא את כל 13 הילדים שהוקלטו, ומספר מה כל אחד מהם עושה כיום. ומה דעתכם לגבי מילות השיר? האם ווטרס צודק בתאור שלו את מערכת החינוך? האם באמת היא מיותרת? ולפינת "מייסון בתקשורת": מייסון נתן ראיון מעניין לעיתון לונדוני מקומי, ה"קאמדן ניו ג'ורנל". ציטוטים מהראיון הופיעו בעתונות המיינסטרימית בימים האחרונים. להלן קטעים: [בתחילת הראיון, העיתונאית כותבת באריכות על הקשר של הלהקה ללונדון, ובעיקר למקומות שונים בצפון-לונדון. העיתון, כמובן, יוצא שם]. פינק פלויד קיבלה את שמה ע"י סיד בארט, אשר בהשראה של רגע חיבר את שמותיהם של שני נגני בלוז אמריקאיים. זה היה לאחר שהלהקה הגיעה להופעה וגילתה להפתעתה שהשם בו השתמשה באותם ימים- THE TEA SET - היה גם שמה של להקה אחרת שהופיעה באותו ערב.... בדומה למוסיקה, מכוניות היו אהבה מוקדמת אצל מייסון. הוא התיידד עם ווטרס, שהיה כמוהו וכמו רייט סטודנט לארכיטקטורה, כאשר ווטרס ביקש לקחת בהשאלה את מכוניתו, מדגם אוסטין סבן. מייסון מספר, שלאחר שהלהקה התפרסמה, הוא התחיל לאסוף מכוניות. יש לו כיום 35. מייסון, שיהיה השנה בן 60, נזכר בהופעה הראשונה בראונדהאוס: "רצפת המחסן נוקתה רק כמה רגעים קודם לכן, והם היו רק צריכים להביא מגבר מהשכנים..." מייסון: "רוק'נ'רול נתפס תמיד כדבר חולף, כדבר השייך לצעירים בלבד. אבל כיום לתעשיית המוסיקה יש ספקטרום רחב הרבה יותר. הרולינג סטונס הם הלהקה המצליחה ביותר בעולם [בהופעות]. הייתי הולך לראות את דילן מופיע כיום, והייתי שמח מאוד לחזור להופעות בעצמי. למעשה, הפלויד היו יכולים לתת הופעות טובות יותר כיום, בגלל שהטכנולוגיה השתפרה. אבל אין די כסף בעולם בשביל לשכנע את דייויד לצאת לסיבוב הופעות, ולא ניתן לאלץ אנשים לעשות את זה". אחד המניעים לכתיבת הספר היה נסיונו של מייסון להסביר או להראות את נקודות ההשקפה השונות של חברי הלהקה, אשר הביאו לחילוקי הדעות ביניהם. "רציתי לכתוב על דברים שאנשים עוד לא קראו, לגבי מה זה אומר להיות בלהקה, והמעבר משימוש במכונית מסחרית [לשם העמסת הציוד להופעה - צ] להופעות באצטדיונים. אנשים מבחוץ לא יכולים אפילו להבין מדוע, לאחר שהלהקה שלכם מצליחה, פתאום אתם מתחילים לריב. אנשים עדיין לא מבינים מדוע הביטלס התפרקו. אבל אתם מקימים להקה כי אתם שוויצרים, לא כדי לעשות כסף. עשיית כסף זו העבודה של סוחרי מניות." בהתחלה, לדבריו, חברותו בלהקה היתה גורם ממתן, שעזר לו לשמור על שפיותו, בינות הסמים והגרופיות. "היו זמנים שבהם כולנו התנהגנו רע - לא, זה נשמע בורגני מדי - כולנו נהנינו.... אבל אי אפשר להשתולל יותר מדי. האחרים מחזירים אותך לתלם מהר. להיות על במה ולנגן ביחד, זה שיעור טוב באיך להסתדר אחד עם השני." אבל בסופו של דבר, יש פרידות ופירוקים. סיד בארט פיתח בעיות פסיכולוגיות, והוצא מהלהקה מאז 1968. לדברי מייסון "אנחנו עדיין לא יודעים מה קרה לסיד. זה נראה כמו מי שלקח יותר מדי סמים ופיתח סכיזופרניה, אבל אני לא חושב שהיינו יכולים לעשות הרבה לגבי זה." לגבי הברוגז בין ווטרס וגילמור, אומר מייסון: "הדבר החשוב ביותר שלהקה זקוקה לו זה כותב שירים. היה לנו את סיד, ואח"כ את רוג'ר. פליטווד מק וג'נסיס הצליחו גם הן כי היה להם יותר מכותב שירים אחד. אבל אז רוג'ר התחיל לכעוס על כך שהוא לכאורה נושא את כל הלהקה על כתפיו, והפירוק נהיה בלתי נמנע." מייסון מוסיף, שלגבי היחסים בתוך הלהקה "עד DSOTM, לא הייתי משנה כלום. לאחר מכן, הלוואי והיינו מדברים אחד עם השני יותר." מייסון מספר, שהשולם בינו לבין ווטרס עזר לו לכתוב את הסיום לספר, לאחר שהתלבט בכתיבתו כ-10 שנים. הוא מדגיש שהספר הוא הגרסה שלו בלבד לארועים, ושווטרס וגילמור שניהם בדעה שחלק מהסיפורים שלו אינם נכונים או הוגנים כלפיהם. לדברי מייסון, ההצלחה של DSOTM משקפת את עבודת הצוות של הלהקה, באותה תקופה. "זה האלבום הכי מורכב שלנו. המילים של רוג'ר, על הלחצים של החיים בעולם המודרני, עדיין רלבנטיות. פינק פלויד פיתחה את הרעיון של אינטלקטואליות ברוק - ששיר לא חייב להיות בעל מילים טפשיות ובאורך של שתיים וחצי דקות." לגבי הסטראוטיפ לפיו מתופפים הם בעלי הערכה עצמית נמוכה, יחסית לנגנים האחרים בלהקה, הוא מתבדח: "להקה זה שלושה מוסיקאים ומתופף". לדבריו, אם הפלויד היו מתחילים היום, הם לא היו מצליחים: "אנחנו התחלנו בתקופה קלה יחסית. אם היה לכם שער ארוך, איזושהי חברת תקליטים כבר היתה מחתימה אותכם. כיום קשה מאוד להשיג חוזה הקלטות. זה יהיה קל יותר, כאשר תקום להקה שתתפרסם דרך האינטרנט, ללא עזרה של חברת תקליטים. אבל כדי לקבל חוזה הקלטות כיום, צריך להיות להקה מהסוג שלא הייתי רוצה להיות חבר בה." מה דעתכם על דבריו של מייסון? האם הוא צודק?

 

[ציףציף1000]

תמונת השבוע

קריקטורה מאמצע שנות השבעים (לקוח ללא קרדיט מאתר RWO].

 

[NIR Y]

אחלה קריקטורה

 

[brotos]

כל הכבוד ציף.

טוב, די ריפרפתי ככה, אבל אני יינסה לענות על השאלות (אוי, ציפושק'ה, אם היית קצת פחות המורה שלי): "מה דעתכם לגבי מילות השיר? האם ווטרס צודק בתאור שלו את מערכת החינוך? האם באמת היא מיותרת?" ווטרס הוא חתיכת בכיין. אני באמת לא מבין מה הוא רוצה: הרי בכל חברה אנושית יש את ההמון המטומטם והשטחי, שעד לפני כמה מאות שנים היה נבער לגמרי מדעת. עד שרוחות הדמוקרטיה והשיוויון הגיעו ולהמון פתאום נהיה כוח, אז הוא התחיל ללמוד בבית-ספר. זה הכל. ההמון צריך ללמוד עם שוט. ואני, אני שנאתי את בית ספר. את המורים המזורגגים, את החנונים החנפנים, את הציונים הנמוכים, אבל אני ילדון עם הורמונים משתוללים, ואני גם לא הוצאתי אלבום קונספט. ולשאלה השנייה: אני לא חושב שהמילים של דארק סייד הם כאלה מורכבות ואינטלקטואליות. כלומר, כן, יחסית לאלבום שמכר עשרות מיליונים כן, אבל יחסית ל... טוב, נו, בסך הכל מייסון. וסתם שאלת תם: דארק סייד מורכב ומכר הרבה. מה לא בסדר במשפט? (ואולי אני קורא יותר מידי ניטשה, תסלחו לי.)

 

[איש מכוכב אחר]

בכיינים

מי מאתנו לא היה מוציא את מה שיש לו ואין לו עבור מקומות בשורה הראשונה בהופעה של פינק פלויד,ועוד בימים שהם היו בשיא הפופולריות שלהם? וכל מה שהם היו צרכים לעשות זה להקליט את הקול שלהם.אז הם ציפו להופיעה בקליפ או להיות מאחורי הקלעים ולא היו? ביג דיל אף אחד לא חייב להם כלום במקום שיגידו תודה שהם אלו שנבחרו להיות חלק מהפרוייקט הענק הזה,הם בוכים על מה שיכלו לקבל.רחמים.

 

[One Echoe]

ביזיון. ביזיון.

קראתי על הפרשה הזאת מספר פעמים בעבר. אבל זה עובר כל גבול... על מה הם מתלוננים בדיוק? ועל מה מאשימים את הפלויד? אני פשוט לא מבין את זה... מנצלים את ההצלחה, ורוכבים על זה שהפלויד לא רוצים שייצא להם שם רע. סך הכל הם קיבלו תמורה, גם בית הספר קיבל כסף כתמורה להקלטה, למגמת מוזיקה. הם גם קיבלו את החומה, כל אחד מהם. גם שורה ראשונה בהופעה(!!)של הפלויד. וגם...שזה הכי הכי חשוב, הם פאקינג מוקלטים באחד האלבומים הכי ענקיים שהיו בהיסטוריה! וזה לא בגלל שהם זמרים כ"כ טובים. אלו יכלו להיות ילדים אחרים בדיוק כמו שהם הוקלטו... אני לא מבין על מה כל המהומה.

 

[Jo Doe]

יש רגעים בהם השתיקה יפה