המקרה שלא אשכח לעולם
זה היה לפני כמה שנים, באותם הימים היפים בהם כל שעה פנוייה של היום הייתה מוקדשת למד"א (באותם הזמנים לנוער לא היה מותר לעשות לילות בכלל). לקראת הערב שוב נסיעה לרגיל, "חארטה", כמו שאהבנו להגדיר. "שייקחו כבר מונית, יותר זול". המוקד מכריז בקשר (גם הזנקות בביפרים לא היו) " בת 84, חום, ירידה בתפקוד, לא דחוף". המילים הללו "לא דחוף" מהדהדות באוזניים , מדכאות את עמקי הנשמה של המע"ר הצעיר והמתלהב. כל מוחי היה מוקדש לחומר שנלמד בקורס 60, ועל ירידה בתפקוד, לא למדנו כלום. למעשה, כל מצב רפואי שלא הוגדר כחרום, והיה מתמצה בפנוי איטי לבית החולים הקרוב היה מסתכם בראש כבתור "מס" שנצאלצנו לשלם בשביל זריקת האדרנלין היומית שהגיעה עם המקרים היותר רציניים. מגיעים לכתובת, באופן לא מפתיע, קומה שלישית בלי מעלית. כבר במדרגות עולה באף ריח הזקנה, מעיין שילוב של טחב עם נפתלין ורצפה שלא רחצו אותה זמן רב. החולה, שוכבת לה על המיטה, לצידה, מי אם לא, מטפלת פיליפינית מסורה. הערכה קצרה בשטח, דופק, ל"ד, רושם כללי תקינים. הנבואה לא כזבה גם הפעם ואכן בראש כבר מתרוצצים אותם הקודים המוכרים 218- חולשה, סחרחורות, בלבול. ו 299 - ירידה בתפקוד. המסדרונות צרים והכיסא עובר בקושי את מפתן דלת חדר השינה, הפיליפינית אוספת את הנעליים, התרופות ואת השיניים התותבות ואט אט יורדים במדרגות, לשמחתנו "סבתא" לא שוקלת יותר מידי, ושרירי הגב שלנו לא סובלים לשם שינוי. מתחילים לנסוע לבית החולים, בדרך, מבקשים מהמטפלת את תעודת הזהות ואז מגיע השוק הראשון. תעודת הזהות מרופטת וקרועה מעט ונראה שהיא הוצאה לפני לא מעט זמן, פותחים ומסתכלים בפרטים ובזוית העין ניצבת לה דומם התמונה של הגברת, תווי פנים המזכירים את הגוף המותש ששוכב למרגלותיי, אבל המהות, האנושיות , אינן דומים בכלל. הדמות שמביטה עליי מתעודת הזהות נראית שמחה ובת 60 ומשהו, לבושה במיטב מחלצותייה, אפשר לדמיין אותה מכינה עוגה למסיבת ההולדת של הנכד, ויושבת בביתה על הכורסא מביטה בבעלה. הנכד כנראה כבר מזמן לומד באוניברסיטה או בצבא והבעל מת לפני שנים מהתקף לב. והיא נותרת לבדה, עם הפיליפית והבת שמגיעה פעם בשבוע לשים מצרכים במקרר. הגוף ששוכב למרגלותיי נראה כאילו אינו חושב על כלום, הרמה הקוגניטיבית כנראה לא יותר משמעותית מזו של מילד בן שנתיים , רק שלו יש את כל החיים לפניו ולה יש רק את מה שעוד נשאר מחייה, אם אפשר לקרוא לזה חיים. האמבולנס נוסע לא דחוף אבל נושק למהירות המותרת, האוכל שהזמנו בטח כבר הגיע לתחנה והוא מתקרר, מתישהו נתפוס את המרפי הזה שמזמין לנו נסיעות כל פעם שהוא מרגיש שחייגנו את המספר של הבורגר. השילוב של המהירת יחד עם פס ההאטה שעל הכביש ועם בולמי הזעזועים הרעועים של הונדורה הותיקה מרעידים את רצפת האמבולס ואת בטנינו הריקות. החולה מתחילה למלמל אנקות כאב שנובעות מהטלטלה שהמיטה עוברת. אנו קרובים לבית החולים ואני רוכן לעברה ואומר את אותו המשפט המוכר "עוד מעט מגיעים למיון, ואז הכאב יעבור", לא בטוח שהיא תבין אותי אבל זה בטוח לא יזיק. נראה שהחולה מבינה ואז היא ממלמלת בלחש, כל עוד אני רכון לעברה, "אני רוצה... אני רוצה ללכת", המוח שלי עושה את עצמו לא מבין ואני שואל "לאן ללכת?" ואז מגיע השוק השני "אני רוצה למות, נמאס לי". הצלילות שבה נאמרו המילים, המבט בעיניים שמראה שלא מדובר בדימציה שמדברת אלא ברצון אמיתי לסיים את הסבל, הכה בי בתדהמה. באותו הרגע הפנים של החולה השתנו, תוך שנייה הם הפכו לפנים של סבתי, ואחרי זה של אמי ואחרי זה שלי עצמי. הבלתי נמנעות של ההזדקנות נפלה עליי כרעם ביום בהיר באותו הרגע. אמרתי " אל תדאגי, יהיה בסדר" כשלא ממש האמנתי לכך תוך כדי שאמרתי זאת. הורדנו אותה במיון, העברנו את סיפור המקרה לאחות האחראית וחזרנו לתחנתו, "הבורגר בטח כבר קר" נזרק לחלל האויר ע"י אחד מאנשי הצוות. "טוב, לא נורא נחמם כבר במיקרו". הדממה שררה באויר למשך שאר הנסיעה. מבוסס , לצערי, על הרבה יותר ממקרה אחד. אבירם
