אני אפרט באופן כללי על פוטנצים
ואתן דוגמא את ארניקה, מחשש שיבינו את ההסבר כהסבר סימפטומטי (זה מה שחסר לי, שמישהי עם בעיית הנקה תקח ארניקה ותרחיב את הנזקים..) לכל פוטנץ יש תמונת חולי, שכוללת סימפטומים בכל המישורים: רוחני, נפשי, רגשי, פיזי (כמעט) על כל חלקיו, תלוי ברגישות הספציפית של אותו פוטנץ (כוח) ושל אותו אדם. כשלפוטנץ מסוים אחת הרגישויות היא בחלב האם (בעיות עם שחרור החלב, סדקים, זרימה חזקה מדי ומה לא, סימפטומים שונים שנעים על אותו ציר) ובדיוק נותנים אותו, איך לא - לאשה בזמן או אחרי לידה, שזו הנקודה הרגישה שלה ואם היא באה עם רגישות מיאזמתית או כרונית (בד"כ מיאזמתית, כי זה מה שעולה בזמן הריון ולידה. מיאזמתי=מארתי, קשור לדורות קודמים), תהיינה לה בעיות הנקה! כשנותנים פוטנץ באופן סימפטומטי שכולל בתוכו בלבול, יאוש, דלוזיות שונות ומשונות שמתקשרות למצב הכל כך עדין ורגיש של אשה בזמן לידה ויילוד, או אשה לאחר לידה ותינוק צריך לקחת בחשבון את ההשפעות מרחיקות הלכת של אותו פוטנץ על כולם. כשלפוטנץ יש רגישות למאכלים שונים ומשונים ולחלב (!) איך מתפלאים שהתינוק מקיא/צורח/משלשל/רגיש בלי סוף? ואלו סימפטומים חזקים. מה עם סימפטומים שהם כל כך עדינים, שמתחילים לאט-לאט - כאן פריחה, כאן הפרשה מהאוזן וכו' שהולכים ומתגברים עם השנים (במיוחד אם מדובר באדם שממשיך לקחת פוטנצים בצורה גרועה כזו) והופכים להיות חוליים כרוניים ועמוקים? איך מצילים אדם כזה? ואיך אדם כזה יכול לממש את מלוא הפוטנציאל ולבצע את התפקיד הרוחני שהוא ורק הוא בעולם הזה יכול לעשות? לכל אדם שליחות וייחוד ששייך אך ורק לו, שרק הוא יכול לעשות באופן הטוב ביותר. ההומיאופתיה חותרת להביא את החולה למצב האופטימלי שלו. תארי לך שכל אדם היה במצב האופטימלי שלו. איזה עולם נפלא זה היה. תארי לך. מהות מסוימת, כוח מסוים, שמתאים באופן המיוחד ביותר לאדם הזה, שאין עוד כמוהו עלי אדמות. עכשיו תחשבי הפוך. אם הכוח הזה כל-כך חזק ככוח חיובי, כמה הוא יכול להיות הרסני ככוח שלילי. האנמן כותב בפרגרף הראשון של ספר החוקים של ההומיאופתיה, האורגנון: The physician's highest and only mission is to restore the sick to health, to cure, as it termed. המילה only נטויה במקור להדגשה. זו המטרה האחת והיחידה. המטרה הנעלה של ההומיאופת. זה לא הג'וב שלו. לא ולא. זה לא מעמד או עוד טייטל בכרטיס הביקור. זו ודאי לא דרך להרוויח עוד מאה דולר לכיס. שום דבר לא צריך לעמוד לנגד עיניו של ההומיאופת פרט לטובת החולה והשבתו למצב קדום של בריאות. וקנט מרחיב בספר ההרצאות שלו וכותב באופן מפורש שעל ההומיאופת to face it like a man! זה שיש לילד חום זה לא אומר שצריך להוריד אותו, זה חלק מתהליך הריפוי ואם האמא פונה להומיאופת ורוצה שימצא לה פתרון והוא חושב עליה בתור קליינטית שתכניס לו כסף או תביא קליינטים אחרים או תקלקל לו את השם, הוא כבר לא נמצא ב – higher mission שלו כי המאה דולר בוערים לו בכיס!!! הוא יתן לה משהו להוריד את החום. קנט כותב שההומיאופת צריך לדעת מתי hands off. לא לגעת. מתנהל כאן תהליך חשוב, תהליך של ריפוי ואם אתה נוגע, אתה מקלקל. זה נכון לא רק לתהליך החלמה בזמן טיפול הומיאופתי, אלא גם לתהליך החלמה טבעי של הגוף, בזמן חולי אקוטי, למשל. לא בכל מצב אקוטי צריך לתת פוטנץ. האנמן כותב בספר "מחלות כרוניות", בהקדמה: If I did not know for what purpose I was put here on earth – to become better myself as far as possible and to make better everything around me that is within my power to improve – I should have to consider myself as lacking very much in worldly prudence to make known for the common good, even before my death, an art which I alone possess, and which it is within my power to make as profitable as possible by simply keeping it secret. איזה בן אדם! לא סתם קוראים להומיאופתיה הקלאסית The Art Of Healing זו אומנות הריפוי. ריפוי.