שרשור גרסאות סופיות לתחרות

[Rivendell]

../images/Emo124.gif שרשור גרסאות סופיות לתחרות

לאור כל הבלאגאן שהתעורר, אני מציעה שכל משתתף ישרשר מתחתיי את הגרסא הסופית שלו לתחרות. מי שלא ישרשר גרסא סופית, הגרסא הישנה שלו, שמופיעה בקישורים, היא זו שניקח בחשבון. בהצלחה לכולם!

 

[avivs]

אני רוצה לשים

מוזר/ אביב אז הנה מתחיל עוד סיפור קצר, על ילד קטן, בן עשר שנים, שביום חמים אחד התחיל חיים חדשים. שמו היה רון והיו לו שני הורים, אביו קיבל עבודה בעיירת פיתוח חדשה ורון נאלץ לצאת למסע בעקבות הפרנסה. השכונה הייתה מוזרה, הבתים כולם נראו אותו הדבר, אפילו המכוניות היו מאותו הסוג, "מוזר" חשב לעצבו רון. השכנים היו חמודים, הם יצאו החוצה לברך את החדשים. כולם היו מאוד מתוקים והביאו פאי לימונים, "כנראה היה מבצע של לימונים" אמרה לרון אמו אחר כך. וככה עברו להם יומיים רגועים, עד שרון בן העשר היה צריך ללכת לבית ספר. הוא נכנס אל הבית ספר המפואר והרגיש שמשהו מוזר, משהו לא כשורה, אחרי שתי דקות והרבה מחשבות רון הצליח להבין את הבעיה... תלמידים יש הרבה אבל השקט עצום, אף אחד לא מדבר ולא רץ בין הכיתות, "מוזר" חשב לעצמו רון. אחרי הגילוי הלא מפתיע שיש עוד משהו מוזר במקום החדש שאליו רון עבר הוא נכנס למשרד של המנהל, המנהל לבש חליפה ולחץ את ידו של רון. "נעים מאוד בחורי היקר, מה שלומך?" "הכול בסדר אדוני" אמר רון. "אני יודע שבטח קשה לך להגיע לבית ספר חדש ולעיירה חדשה, האמת שגם לנו זה מצב מאוד מוזר" "מוזר?" שאל רון בחשדנות. "כן, זה מוזר, אף פעם לא היו לנו אנשים כמוך באזור" "כמוני?" שאל רון "כן, כן, אבל לא משנה, כבר אמרתי יותר מדי, הנה מערכת השעות שלך, בהצלחה ותנסה לא להסתבך בצרות" חיוך מזויף הופיע על פניו של המנהל. "תודה" אמר רון ומיהר לצאת מהחדר. "מוזר" הוא חשב לעצמו. המשך היום היה כמו תחילתו, לא שיגרתי, השיעורים התנהלו בסדר מופתי, אף אחד לא דיבר ללא הצבעה ורון שם לב שלמספר שאלות כל התלמידים בכיתה ידעו את התשובה, כולם חוץ ממנו כמובן, אבל זה היום הראשון שלו, אל תדאגו, גם ממנו ייצא משהו. גם חבריו לספסל הלימודים היו לא רגילים, הם דיברו איתו, או יותר נכון תחקרו אותו.. "מאיפה באת?" "איפה אתה גר?" "מה אתה חושב על המקום הזה?" רון השיב על השאלות כמו רובוט. "באתי מנתניה" "אני גר ברחוב אלקטריסיטי" "המקום הזה נחמד מאוד". ככה פחות או יותר עברו הימים הראשונים בבית ספרו של רון, התלמידים עדיין היו חכמים והשכנים עדיין היו נדיבים, "אני מניחה שעכשיו יש מבצע של תפוזים" אמרה לרון אמו בזמן שהיא הכניסה למקרר פאי תפוזים שמיני במספר. רון אהב להעביר את זמנו בלטייל ברחובות, לא היה ממש מה לראות, אף אחד לא הסתובב בחוץ והכול נראה אותו הדבר, אבל אולי בגלל השקט והשלווה רון העדיף להיות בחוץ. במהלך הליכותיו הוא שם לב למבנה נטוש ומוזר עם אנטנות מעליו שעל הדלת מוצמד שלט "אין כניסה יש סכנה" "שלט מוזר" חשב לעצמו רון. עוד כמה ימים עברו ורון החליט לבדוק סוף סוף מה יש בתוך המבנה המוזר עם השלט המוזר. אז יום אחד לפני בית הספר הוא נכנס לתוך המבנה.. לרגע הוא לא האמין, כל כך הרבה מכשירים מוזרים, וכל כך הרבה כפתורים, רון הסתכל על מה שנראה כמו גנראטור גדול שפלט חשמל מסביבו, הוא זז הצידה אך לפתע גילה שרגלו ניתקע בחוט מסוים שיצא מהמקום, בתוך שנייה המקום החשיך והכול נחבא, רון המבוהל הבין שהוא פגע כנראה בכבל שניתק את הגנראטור, הוא יצא משם מהר ובדרכו לבית הספר הוא הבין שהוא מאחר בעשר דקות, הוא החל לרוץ עד שהוא הגיע לבית הספר, מתנשף הוא נכנס לכיתה... הוא עמד בכניסה לכיתה המום, כל הילדים היו עם הראש על השולחן והמורה הייתה על הרצפה, היה ריח חזק של עשן בחדר. רון המבוהל רץ החוצה היישר אל משרד המנהל. הוא נכנס אל המשרד וגם שם, על השולחן, היה ראשו של המנהל ושוב ריח של עשן היה בחדר. רון הבין שמשהו פה כבר לא הגיוני, הוא התקרב אל המנהל וכשהוא הסתכל על עורפו של המנהל הוא שם לב לכתובית קטנה, "דגם מספר 1326, אינטליגנציה מלאכותית, לא להרטיב או לנתק ממקור הכוח". רון עמד שם, לא מאמין, מנסה להבין את מה שכרגע הוא קרא... "הוא רובוט, מכונה, הוא לא אמיתי, אף אחד פה לא אמיתי" הכול התחיל להיות לו מובן, רחוב אלקטריסיטי (חשמל), כולם אותו הדבר, הגנראטור הגדול, הפסקת הכוח שהוא גרם, המנהל שאמר שהם לא רגילים לאנשים כמוהו, "אנשים שהם בעצם אנשים" חשב לעצמו רון. רון ברח מבית הספר במהירות, הוא רץ אל ביתו, ברחוב שמול ביתו הוא הבחין בשכנה שוכבת על הרצפה, לידה היה פאי, פאי אננס, עוד שכנה שכבה כעשרים מטר משם, גם היא על הרצפה ליד פאי, "לא צריך להיות גאון בשביל להבין איזה פאי זה" חשב לעצמו רון. "אני חייב להגיע הביתה" אמר לעצמו רון, לספר לאימא ולאבא ולברוח מפה, רון נכנס הביתה היישר אל הסלון, שם היו הוריו, אבל רון לא סיפר להם את מה שהוא גילה, לא היה בזה טעם, הוריו היו עם ראשם על השולחן, וריח של עשן היה בחדר.

 

[קייצית]

כמעט שם

ההבזקים הללו מדי פעם חדים מאירים, בהתחלה נעימים ובהדרגה הופכים למפחידים. יערה למדה להכיר בתחושות הללו מאז זכרה את עצמה וכעת עת התכוננה לעבודה זה שוב קרה. זמן רב עבר, וכבר כמעט שכחה את כל אותם רגעים של תמונות לא ברורות הבזקי אור ותחושת ביניים מוזרה. למזלה לא הייתה זקוקה לערנות או התמקדות יתר בעבודתה זו כמזכירה בחברת בנייה, עם חבורת גברים שמנים סביבה. גברים שלא היססו לשאול אותה למה לא באה במיני. או דובי ששלח אותה להביא חבילה ריקה היא בדקה, מחברו הטוב מנהל סניף בנק סמוך, שלא הסיר ממנה מבט והזיל ריר על החבילה אותו נשאה במבוכה חזרה. ברור לה איך נפלה לבור. פער הציפיות הכול כך גבוהות מעצמה לעומת המצב הזה אליו נקלעה. והבדידות גם היא לא תעלומה. ועכשיו ההבזקים הללו מאירים וברורים והיא תאחר. היא קפאה. הכלבה צריכה לצאת לטיול הבוקר, כלבתה האהובה. שימשי שלה - העוגן למציאות, לקרקע, לכבישים ולרמזורים. ההצלה מפני האור וההבזקים. "יערה ! איפה היית, תצלמי את זה בדחיפות ויש העברות דחופות, יופי אני רואה שבאת עם מיני זילברסנשיין, תראה מזרחי הגיעה עם מיני היום, חגיגה לעיניים" המיני היה קרש ההצלה האחרון מפני האיחור והוא עבד. שעת הצהריים, הבוקר עבר מהר, צילומים הדפסות תוכנת אינשטיין עם הדוס המסורבל המקשה על העיניים. טלפונים וניירת. ועוד ועוד ניירת – אוף כמה שנאה נייר, בעוד רגע דוב וזילברשטיין חוזרים מארוחת צהריים רוויות שמנים ופחמימות, מריחים מבשר, על האש ושמן. אילו אפשר היה לראות משמנים אזי גופותיהם היו גושים גדולים מרצדים לבנים ומרקדים ובתוכם שמנים מצחקקים וצוהלים על מציאת בתי גידול כל כך מוצלחים. היא התיישבה פתאום. ההבזק הזה לא מרפה היום הוא חזק, והנה הגולגולת - א י מ ה שלובשת צורה לבנה מבהיקה ומאיימת לבלוע את ישותה. יערה !!!!! י ע ר ה !!! מה עם קפה ?!?! הקול הלך והתרחק, הגוף שלה שותק רגליה הארוכות והחשופות קפאו. לאט לאט ניסתה להשתחרר מהאחיזה, וכל פעם שהושגה רגיעה האור הפך מבוהק לרך יותר, מלטף ונעים. עכשיו הכל היה לבן רגוע ונעים, מנגינה נעימה מתנגנת לה בראש, דמויות עוברות על פניה מרגיעות מחייכות, מפתח ענק לבן מרחף בחלל היא מנסה לתפוס שומעת ברקע את קולו המעיק של דובי צורח "תקראו לאמבולנס !!!!!!" היא לא מצליחה לתפוס את המפתח וחשיבות העניין ברורה מאי פעם. מסדרון ענק ותקרה לבנה מוסעים לפניה במהירות, דמויות רצות ומחזיקות אותה בנחישות, היא מנסה לצעוק ואין קול, בועטת. פרצוף עגול חביב "חמד יהיה בסדר, זריקה קטנה ותשני, הנה" והכול נדם. כשהיא פקחה את עיניה ראתה את אחיה האהוב מודאג, "התעלפת, והיה לך התקף משונה, יעשו לך בדיקות ותישארי כאן כמה ימים" יערה הצליחה להישאר בחדר וליטפה את ידו "מה הם חושבים שיש לי ?" היא ראתה שהוא חושב מנסה לנסח תשובה מתאימה, קשה לענות לה היא חדה כתער והחושים האלה שלה "מנסים לבדוק מאיפה החולשה הזאת, מדאיג אותם ההתנגדות שלך כשהתעוררת בדרך לכאן, דיברת שטויות, פוחדים שזאת התמוטטות או התקף אפילפטי" היא נאנחה "עת להצגות" חשבה. הוא ישב אצלה עוד שעתיים, הביא עוגות שמרים מהדוכנים בלובי, וקפה ותה קינמון עבורה, היה נחמד – נעים. לפני שהלך הבטיח לטפל בשימשי, הבטחה שגרמה לגוש ענק להיווצר בגרונה. היא נשארה לבד. אחה"צ משמרות מתחלפות שקט יותר, זמן למחשבות, כל כך רצתה להיכנע לאור הלבן, לגולגלות מטילות האימה רגע לפני השלווה. עצמה את עיניה וכלום לא קרה. אחות נחמדה נדמה לה ששמה הוא רותי, איך זה שהיא אוהבת את כל הרותיות ? "מה שלומך חמד ? התעלפת די רציני אתמול דאגנו לך, איך את מרגישה ?" יערה ניסתה לחייך, אחרי מה שנראה לה כנצח הצליחה לענות בקול רחוק שהלך והתרחק : "יותר טוב תודה, אני מתה לצאת מכאן" רותי חייכה חיוך מאולץ, היא נראתה מודאגת :" הוי יקירתי אל תדאגי הדיבור יחזור אליך, את פשוט בהלם" זיעה קרה שטפה את מצחה כשהבינה ששפתיה נעות כמו מחלום רחוק אבל אין לה קול. דמדומים, חושך יורד על העיר היפה, השמש הנשקפת מחלון חדרה הייתה אדומה וגדולה רגע לפני שקיעה רגע לפני מעבר לצד השני, רגע לפני החושך. רותי הלכה, כנראה ששוב נרדמה וכעת דמות אחרת ניצבה מעליה. מאובקת ומרופטת, עם הרבה שקיות. נעלייה בלויות ספק אישה ספק גבר, כובע מרופט על ראשה עמדה קרוב אליה. ריח של יסמין פשט בחדר ריח נפלא, יערה ניסתה לטעום ממנו, ניסתה לדבר. "שש אל תנסי אפילו אמרה הדמות" ועקב כך חשפה שיניים רקובות. "הריח הזה" , "כן הבאתי לך מתנה יקירה". "תפסיקי לרחם על עצמך" חייכה שוב הדמות, "החיים שלך מתנהלים בדיוק כפי שצריך, כפי שהיה מתוכנן מראש, את אף פעם לא היית לבד את יודעת ?" ובאותו רגע שלפה סיגריה. "תמיד דאגו לך את פשוט לא ראית ולא ידעת, ואילו ידעת לא היית מגיעה לכאן היום". כל כך רצתה לשאול, לדבר ולגעת במשהו בוהק שניצב מולה, אבל המילים והתנועות נתקעו, כמו בחלום רע. היא עשנה לאט בצורה שלא תאמה את צורתה המרופטת והבלויה, יערה עצרה וחשבה על כך לרגע. הסיגריה נגמרה, העשן עוד ריצד בחדר ונראה כמו רקדן הזוי שמנסה ללא הצלחה להצית מדורה. הדמעות חנקו אותה, והחלו לזלוג במורד לחייה. הקלה ראשונה, מזמן היא ציינה לעצמה שהיא לא בכתה. היסמין הנפלא אותו שאפה מלוא ריאותיה, הביא לנשיפה ארוכה ומשחררת. מפתח גדול לבן בוהק תלוי על שרוך בלוי על צווארה הבלוי של הנוודית יערה הושיטה יד למפתח המואר. בבוקר בסיבוב בוקר מצאו את מיטתה ריקה, לא היה לה זכר. גם החיפושים הנרחבים אחריה לא העלות דבר. מלבד עדותה המוזרה והלא צלולה של השכנה לחדר, שהצליחה לדבר על אור חזק בוהק ומסנוור, וריח יסמין משכר שנשאר כל הלילה.

 

[קייצית]

הכינוי "הקודם" היה יהודית4

רציתי לשנות אותו לכבוד הפורום הזה, אבל זה לא מסתדר, אז אני חוזרת לקייצית, סליחה על הבילבול

 

[כ ח ו ל י מ ו ן]

ויק (חלק א')

השמיים רחשו מכוניות, שהטילו צללים מתערבלים על פני הקרקע. האור המטעה לא הפריע ביותר לעשרות השוטרים שהיו פרוסים ברחוב. מתוך הרגל סמכו יותר על ציוד הסריקה מאשר על עיניהם. ויק התגלגל מאחור והמהם שיר טריפטיקוני עליז. דן, גבוה וחיוור, הביט בו ונחר במורת רוח. דן שנא כל יציאה מהמשרד. ויק טען שבכירי המשטרה חייבים לרענן מדי פעם את חושיהם הקרימינולוגיים הבסיסיים בעבודת שטח. בסתר ליבו נהנה לנער קצת את סגנו. הוא אהב אותו בכל מאודו, אך ידע שאם יאפשר לו להישאר במשרדו, יאבד דן כל קשר לעולם האמיתי. מדי פעם חזר אחד השוטרים עם ממצא כלשהו שויק בחן והטביע בזיכרונו. 'החיים יפים מכדי להעביר אותם בדכדוך, דן' 'ועל זה נאמר - סוף רע ראשיתו בהתחלה רעה. לשלוף אותי באמצע המחקר על נוירוטיות אינסטרומנטלית מתכנסת בדיוק כשהצלחתי לאתר את הגורם הסטטיסטי ל.....' ' גאונות היא סבלנות אין סופית' - נענה ויק לנהייתו של דן אחר ציטטות - ' ואתה יודע שאני חושב אותך לגאון. הנוירוטיות שלך תמתין עוד כמה שעות' 'אולי, אבל תזכור שאמרתי. שום דבר טוב לא יצא מזה!' – דן התעלם במופגן מהנעשה סביבו והתרכז בקצות נעליו. ויק גיחך בקול. לקח לו כחמש עשרה שנה ללמוד את הקול האנושי הזה, אבל זה היה שווה. הטבעת סביב אתר השוד הלכה והתהדקה. הפשע התרחש כבר לפני חצי יום, ולמראית עין נראה כאילו הם אינם מתקדמים כלל בחקירה, אולם ויק ידע מניסיונו שבדיקה יסודית של הממצאים בשטח הייתה הכרחית. האיטיות והיסודיות חסכו זמן ניכר בחקירה שלאחר מכן. פה ושם החלו חלונות לנצנץ באור. עוד כשעה תשקע השמש. הטבעת סביב הבנק כמעט ונסגרה. ויק ראה את הכוחות האחרונים מתקרבים אל הבנין האפרפר, כשעייפות של סוף יום עבודה ניכרת בהם. סיכומי הנתונים החלו לזרום למרכז הפיקוד. ויק ליטף את בטנו העגלגלה בשתיים מזרועותיו דמויות הסנפירים. הוא חשב על אוכל. 'חצי שעה לסיכומים וניתוח' הפטיר בכיוון הכללי של דן. אז נרעדו המיתרים. אותם מיתרים דקים המחברים כל נקודה לכל נקודה ביקום. הפעימה האדירה הוציאה מיד מכלל פעולה את כל מכשירי הקשר. נתיכים קפצו ושסתומי חירום הפעילו את עצמם בכל מקום. עצים השירו עלים וחיות, שיכלו להשמיע קול, צרחו. ןיק חש ברע. הוא הרגיש שקרביו מתהפכים. גלים של צמרמורת עברו בו. נוזלים חמים שזרמו בגופו הפכו קרים וגבישיים. שריונו, שהיה חמים ובעל מגע של עץ שעם, החל להתפורר ולנשור. התהליך כולו הלך והאיץ ונראה כאילו המעטה החיצוני של ויק מבעבע מפעילות. זוג זרועות מנוונות למחצה, שהיו מוסתרות תחתיו, התמתחו וגידלו קצוות משוננים. מחושים שעירים ומפותלים השתחררו ונפרשו באוויר הקריר. שריון חדש התגלה, קר ושחור. השינוי נעצר. אם היה אנושי, ניתן היה לומר שויק חיוור, רועד ושטוף אדרנלין. כיוון שלא היה אנושי, עמד בלי נוע, דואב, אך במלוא חושיו. הוא החל לשאוב מידע. תחילה בחן את עצמו. כאשר החליט כי הצליח לצלוח את ההיפוך ללא פגע, החל לבחון את הסביבה הקרובה. ללא הפתעה הבחין שהשוטרים סביבו עומדים בנשקים שלופים ומכוונים ובעיניים פעורות. הם לא עמדו לירות במפכ"ל האהוב שלהם רק בגלל שהשתנה למפלצת, אבל הם ממש לא אהבו את כל העניין. דן בהה בו. הוא היה ירקרק מעט. נראה שרק שיתוק של הלם מנע ממנו להקיא את נשמתו. ויק חש כיצד תודעתו מנסה להתאים את עצמה לשינוי. כיצד הוא נדרך כולו אל מצב החירום הזה. סכנה מיידית להשמדת כוכב האם. סכנה שהפעילה את המנגנון העתיק של ההיפוך, למטרה אחת ויחידה- השרדות הגזע. כעת, כל פריט מהטריפטיקוני, בכל מקום ביקום, הפך מהיצור החביב שהיה בדרך כלל, ליחידת קיום המסוגלת להגן על עצמה כמעט בכל מצב ולתקוף כמעט כל דבר. השינוי היה בלתי הפיך. הדור הזה יהיה יצורי מלחמה לנצח. רק הדור הבא, אם תמצא לו סביבה אוהדת, יוכל להיוולד בצורה השונה, הרכה. ויק לא הספיק להתאבל על עצמיותו האבודה. מידע התחיל לזרום מפריטי טריפטיקוני אחרים מהארץ, ואחר כך מהמערכת הקרובה. העוצמה שנדרשה כדי לשלוח את אות ההיפוך דרך המיתרים היתה כמעט בלתי נתפסת. בקנה מידה של שאיבת אנרגיה מכוכב שלם עד קריסתו לננס. עתה, אותם מיתרים שימשו להעברת מידע איטית יותר ודרמטית פחות, אך עדיין עיקשת ומתמדת. שלושה פריטים מהמערכת הקרובה לא שרדו את ההיפוך. עוד אחד נהרג לפני שהשלים את השינוי, בעודו פגיע, מיד הסובבים אותו. בצד הצער על מות חבריו, חש ויק גם רווחה מסויימת. אם שיעור התמותה לא יעלה, אולי ניתן יהיה לשמור על המסה הקריטית. המסה של פריטים ששהו בגלות כדי לקיים את הגזע ולשמור על המשכיותו גם ללא כוכב הבית. אותם פריטים נבחרו בקפידה. הם היו צריכים להיות חזקים מספיק, חכמים מספיק ובעלי גמישות מחשבתית כדי לשרוד את ההיפוך אם יהיה צורך בכך. חייו ושלמותו של כל אחד מהם הפכו עכשיו להיות יקרים לעין שיעור. בעודם מעבירים מסרים מהוססים של עידוד האחד לשני נרעדו המיתרים פעם נוספת. פעימה חזקה דיה לשלוח את הבשורה המרה לכל טריפטיקוני ביקום. כוכב האם חדל מלהתקיים.

 

[כ ח ו ל י מ ו ן]

ויק (חלק ב')

ההיררכיה נקבעה. ויק גילה ללא שמחה שהוא הפריט הבכיר ביותר במערכת הקרובה, כך שיצטרך לעמוד בראש כל הפריטים בסביבה ולהנהיג אותם. הוא חזר לשים לב לנעשה סביבו. אם עליו לדאוג לשלמותם של אנשיו, עליו קודם כל לשמור על חייו שלו. בכדי לעשות זאת, עליו לגרום איכשהו לעשרות השוטרים שסביבו להנמיך את נשקם. מראהו הנוכחי גרם להם עצבנות כה רבה, שכל טעות קטנה יכלה להדליק את הניצוץ ולגרום להם לפתוח באש. שריונו אולי ימנע את רוב הפגיעות. יכולותיו החדשות תאפשרנה לו להרוג את רובם. אולם הוא לא רצה מצב בו יהיה עליו להלחם על כל צעד ושעל. חשוב מזה, הוא לא ידע מהו בדיוק האיום שהגזע עומד מולו. מה החריב את כוכב האם. בני גזעו יצטרכו לעמוד בפני סכנות רבות ובלתי ידועות לפני שיוכלו להתאחד. זהו וודאי לא הזמן להפוך את הגזע האנושי מידיד לאויב. עליו להיות זהיר במעשיו. אם ידעו כמה חלשים הטריפטיקוני ברגע זה, תמיד יקומו אלו שינצלו את המצב. ויק הרים את אחת מזרועותיו לאט, ובמה שקיווה תהיה מחווה דרמטית. ליוותה אותו מקהלה של רובים נדרכים. הוא נזהר שלא לזוז יותר מדי. 'הס! איזה אור מן החלון בוקע?' קולו, שהיה בתחילה חורק וחלש, הלך והשתפר. הוא המשיך. 'זה המזרח, ויוליה השמש. עלי, עלי נא שמש חמודות' – הוא המתין רגע ואז המשיך. 'חינקי באור כפייך הלבנה, אשר החווירה מקנאה וצער' – שוב עצר. השקט לא הופרע. הוא השתדל שלא לחשוף בקולו את אימת הכישלון. 'על שנאוית ויפיפית ממנה' 'את שהינך שפחה לה וכהנת' - נענה דן בקול נוקשה מעט. 'אל תשרתיה עוד, שקנאית היא' - ויק העז להרים מעט את גם הזרוע השניה. הקהל המרותק וההמום של שוטרים וסקרנים לא מש ממקומו. 'ידידי, עמיתי וסגני היקר. זהו רגע היסטורי. הרגע לו חיכו כל בני עמי שנים ארוכות כל כך. שירים נכתבו והושרו על היום הזה. היום שבו נזבח גם אנחנו את זיבחינו לאלוהי האהבה! אצלנו, כמו אצלכם, יצירות אמנות רבות ונפלאות באו לעולם בהשראתה. אצל האדם, כמו אצל הטריפטיקוני, החיים והמוות רק למענה הם. או אלוהי האהבה. הנה, סוף סוף, הגיע הזמן. ' – הוא עצר לרגע. 'כפי שאתם יודעים בוודאי, בכל דור מתרבים בני עמי רק בתום תקופה ארוכה של התבגרות. ' הקהל, שלא ידע דבר וחצי דבר על הרגלי הרבייה של הטריפטיקוני הנהן בהסכמה. 'מאות שנים חיכינו, ייחלנו, התפללנו. עתה, בא הזמן. עתה יוכלו כל בני עמי לעלוז באור האהבה. עתה נוכל להאיר את היקום ביפי עוללינו.' - בתוך מוחו השתדל ויק לשלוח את דבריו לפריטים האחרים במערכת. חייהם תלויים ביכולתם לתת הסבר אחיד ואמין לשינוי שחל בהם. - 'אך כדי להזדווג בשמחה' – כמה אנשים הסמיקו למשמע המילה המפורשת – 'עלינו להיות ראויים וללבוש את הצורה הנאה ביותר' – הוא טפח על מה שהיה נראה לבני אנוש כחזהו – 'הלא תסכימו איתי כי צורה זו נאה למראה היא?' איש לא העז לחלוק על דבריו. נראה שהקהל נרגע מעט לאור ההסבר, אם כי נותר חשדן. עליהם לפעול במהירות. להתאחד ולצבור כח לפני שהידיעה על מות כוכב האם תתפשט. בסופו של דבר יצטרפו בני הטריפטיקוני זה אל זה, טיפין טיפין, כמו כספית הנקוות לשלולית, עד שיהיו שוב חזקים מספיק להגן על עצמם. אז ימצאו מקום מבטחים, ובו, אם ירצו אלוהי האהבה, יזדווגו, יתרבו, ויגדלו את עולליהם. עד לחורבן הבא.

 

[כ ח ו ל י מ ו ן]

ד"א- מי השופטים בתחרות?

 

[ליונל]

סקופ-חלק א'-גרסה סופית לתחרות

"עיתונאית, אה?" "כן… בדפורד גאזט." ענתה מוירה. "את די חמודה בשביל עיתונאית". הוא אמר, מעביר את מבטו בעניין על שיערה החום הגולש ועיניה הירוקות. "למה, אתה מכיר הרבה עיתונאיות?" "יותר מדי… בדפורד גאזט, אה? על מה את כותבת, על חרציות?" היא חייכה חיוך מנומס. "אז מה, תרצי לשמוע קצת על היחידה?" הוא אמר. "אני אשמח. בשביל זה באתי. אמרו לי שאתה יודע להתנסח." הוא צחק. מוירה התיישבה מולו. הוא היה גבוה מאוד, אפילו בישיבה. עיניו החומות נראו משועשעות מהסיטואציה ושיערו היה מסורק לאחור. מוירה הניחה על השולחן מכשיר עגלגל וכחלחל שפלט אור ירוק. "כל מה שאתה אומר הוא לציתות," היא אמרה, מצביעה על המקליטן, "אלא אם תגיד לי קודם אחרת". פאט הנהן. "אף פעם לא התראיינתי בעבר. אני מרגיש בנאדם חשוב". הוא אמר בחיוך של אדם שיודע משהו שהצד השני לא יודע. "שזה לא יעלה לך לראש". אמרה מוירה. "תרצי לשתות משהו?" "למה לא?" פאט הפנה את ראשו לעבר צג ארוך ושטוח שבקע מצד השולחן. "כן, אדוני?" אמר המלצר הקירח שהופיע על המסך. "אדוורת' לייט בבקשה. ו…מה לגברת?" מוירה כיווצה את עיניה כאילו מדובר בהחלטה הרת גורל. "שני אדוורת' לייט" הוא קטע את התלבטויותיה. "מיד, אדוני". אמר המלצר והצג שקע לתוך השולחן. "ולחשוב שפעם היה צריך לקרוא להם בקול שיבואו לשולחן. כל כך פרימיטיבי." הוא אמר. "כן, הטכנולוגיה השתנתה, אבל מסתבר שהגברים לא. אני לא שותה בירה". "חבל מאוד. את לא יודעת מה את מפסידה". הוא אמר בעודו משעין את מרפקיו על השולחן. "אז מה את רוצה לדעת, מיס ג'נקינס?" "בוא נתחיל בכמה תובעניים החיים בצבא…" "כן"? "איך זה להיות רחוק מכדור הארץ כל כך הרבה ימים…" "כן?" "האם נכון שאנשי "קומט" זוכים למעמד של אלילים בתוך הצבא…" "ו…?" "ולמה אתם מבצעים פעולות תוקפניות נגד מתיישבים… אתה יודע, שאלות כאלה". פער אדיר השתרר בין עיניו החודרות והנדהמות של ליוטננט פטריק לאופר ובין חיוכו הרחב. "ישר לעניין, מה?" הוא לחש. "כן, אני חותכת". ענתה מוירה בשלווה. "תגובתך?" "כל מה ששמעת, מסולף." "אז מהי האמת?" היא אמרה בחוסר סבלנות. "בואי ספרי לי מה את יודעת, מיס ג'נקינס. נתחיל מזה". "רק מה שלמדתי מקטעי העיתונות..." אמרה מוירה. "ההתיישבות האנושית בחגורת שומייקר פרושה על פני הפלנטה אדריאנוס, קצת יותר ממאה אלף איש. בגלל שהם יושבים בין החגורה החיצונית למערכת השמש, הם דורשים זכות ראשונים על נתיבי המסחר. הם טוענים שהם חכרו את השטח הזה ב – 52, ושהמסמכים הושמדו ע"י גורמים בממשלה לאחר שאלו הבינו שנתיב רווחי להפליא נפל לידי קומץ מתיישבים". "הם משקרים". אמר פאט. "הם מעולם לא חכרו את הנתיבים האלו". "יש לך הוכחות?" שאלה מוירה. "יש לי משהו יותר טוב". ענה פאט במסתוריות. "מה?" שאלה מוירה, כשהיא לא מראה סימני התרגשות מיוחדים. המלצר הגיע עם הבירות. פאט הודה לו. הכינור האלקטרוני שברקע התחלף ברוק כבד. פאט רכן קדימה ופתח את בקבוק הבירה. "הם פשוט השתלטו על הנתיב, לא היתה להם שום זכות". הוא אמר. "אבל מה שכן היה להם, זו עזרה מבחוץ". "עזרה? מישהו הגיע לשם מכדוה"א כדי לעזור להם?" "שמעת אותי אומר את זה?" מוירה מצמצה. "אני עומד להזניק את הקריירה שלך, מיס ג'נקינס", הוא חייך. "אני לא מאמינה לך. זה לא יכול להיות". מוירה הפסיקה לנשום לרגע.. "זה כן. המתיישבים יצרו מגע ראשוני לפני שנתיים, זמן ארץ". הוא לגם מהבירה שלו. מוירה לא נגעה בשלה. "מה שידוע הוא שספינה זרה התרסקה על אדריאנוס לפני קצת יותר משנתיים. יש לנו מודיעין חלקי. המתיישבים מכחישים. הם טוענים שמדובר באחת מספינותיהם שהתרסקה במהלך המראה". "אם ככה, מה כן ידוע לכם בוודאות?" שאלה מוירה בסקרנות. "שעל הספינה היו כמה אלפי חייזרים". "ומנין לכם שהם עוינים?" פאט לא ענה לה מיד. "הם נמצאים כאן". "מה??" אמרה מוירה והביטה סביבה באופן רפלקסיבי. "כן. הם מסתובבים בינינו. בוחנים, מסתכלים, חוקרים. מחפשים נקודות תורפה". "מאיפה אתה…" "קודם הם רוצים להשתלט על נתיבי הסחר. ואני בכלל לא בטוח שמתיישבי החגורה משתפים אתם פעולה מרצונם החופשי. לאחר שקווי האספקה והשילוח במערכת השמש ובפלנטות המקיפות יהיו בידיהם, הם יוכלו להתקרב לכדור הארץ. ואז יהיה יותר קשה לעצור בעדם". "לעזאזל…" מלמלה מוירה. "מאיפה אתה יודע את כל זה?" פאט הביט עליה, והביט סביבו. הוא שתה את הבירה הישר מהבקבוק, ואז הוא קם, ונטל את מעילו. "בואי נצא, מיס ג'נקינס. הטיילת שקטה מאוד בשעה הזאת".

 

[ליונל]

סקופ-חלק ב'-גרסה סופית לתחרות

כמה מאות מטרים מהפאב, מול האוקיינוס האטלנטי, נמצאה הטיילת של בדפורד. השמש שקעה מזמן ומוירה ופאט התיישבו על ספסל. השעה היתה מאוחרת ורצועת החוף היתה כמעט ריקה מאדם. מוירה הציתה סיגריה בתנועות עצבניות. המקליטן היה ביניהם על הספסל. פאט הביט אל השמים זרועי הכוכבים בערגה. "עברו שלושה שבועות מאז שהייתי שם למעלה, על ה"אוקטופוס". הוא אמר בקול מרוחק. מוירה פלטה ענן עשן סמיך אל שמי הערב. "ליוטננט, השאלה שלי?" "מה? אה, כן". הוא הוריד את מבטו. "יש לך עוד אחת כזאת?" היא הושיטה לו סיגריה. "אז ככה. העניין הוא, שיש לנו סוכנים שעוקבים אחריהם, המנוולים האלה מסוגלים להס…" "תפסתם אחד מהם?" היא שאלה אותו בחוסר סבלנות. "תפסנו שלושה". הוא אמר. "הם לא אומרים מילה. אבל אנחנו נשבור אותם. זה רק עניין של זמן". "למה אתה מספר לי את כל זה?" "מה?" הוא אמר. "יש פה משהו משונה. למה אתה מספר לי, עיתונאית קטנה, ממגזין קטן, בעיירה קטנה, על זה שגילינו שאנחנו לא לבד, ושהשכנים שלנו מתכננים נגדנו פעולה עוינת?" "קיבלתי עלייך המלצות. את עיתונאית מוכשרת, חרוצה. ויש לך מזל שקצין המבצעים הראשי של 'קומט' גר בבדפורד". "זה לא מספיק משכנע", היא אמרה. פאט לקח הרבה אוויר ונשף אותו לאט החוצה. "טוב, העניין הוא ש…" הוא נעצר, מהסס לרגע. "כן?" "בעוד 24 שעות, כל הזרועות של יחידת "קומט" יתקיפו במשולב את אדריאנוס. אנחנו נמחץ אותם, מיס ג'נקינס. כדאי שתפרסמי את הסקופ שלך עד מחר בשעה הזו". מוירה הביטה בו בתדהמה. "אם אתה עובד עליי…" "אני אשלח לך צילומים ומסמכים המאשרים את זה עד מחר ב – 12:00. תשאירי לי את כתובת הדואר הדיגיטלי שלך". "אלוהים אדירים…." מלמלה מוירה. "לא עוד חרציות, מיס ג'נקינס". אמר פאט. מוירה השליכה את הבדל על האספלט הלח, מועכת אותו ברגלה. היא נראתה שקועה במחשבות. פאט נתן לה לעכל את הדברים. לבסוף נראה היה שהיא החליטה מה עליה לומר. "ליוטננט… חשבת מה יכולים להיות המניעים שלהם?" "מה זאת אומרת?" הוא אמר והשליך את הסיגריה שלו לאחור, אל האוקיינוס. "למה הם מסתובבים פה? למה הם אולי חושבים לגור כאן?" "כי אין להם לאן לחזור". "בדיוק. אתה לא מצפה מהם להמשיך לגור על פלנטה זעירה וצחיחה באמצע שומקום, נכון? אתה לא מצפה מהם לגווע ברעב, נכון?" "על מה את מדברת, לעזאזל?" הוא שאל, משועשע. "על סדר עדיפויות סימביוטי חדש". היא אמרה בקול קר כקרח. פעמון אזעקה החל לצלצל בראשו של פאט, אבל זה היה מאוחר מדי. "הבירה ששתית הכילה גוברניום". היא אמרה. "אותו חומר שמשמש במעבדות הרנטגן שלכם, רק מזוקק פי אלף. השותף שלי עומד לא רחוק מכאן עם מערבל גוברניום". היא הורתה בידה. המלצר ששירת אותם בבר עמד בצללים במרחק מאה מטר מהם, ממתין לאות. לאחר שמוירה הניפה את ידה, הוא סובב את ראש המקל השחור שהחזיק בידיו. פאט החל להתפתל על הספסל, נאנק בייסורים. "לפני שאתה עוזב אל הכוכבים, כפי שרצית כל כך, דע לך, ליוטננט, שבמהלך השיחה שלנו דאגתי לסרוק את תווי פניך בעזרת ה'מקליטן'. אתה תופיע מחר על סיפון ה"אוקטופוס", ותיתן את כל הפקודות הלא נכונות. אבל לא רק אתה, גם עוד עשרות קצינים ב"קומט". זו "המתקפה המשולבת" שלנו. המתקפה שלכם תיכשל. הפסדתם". "את לא… את…" "תסתכל". היא אמרה. היא נגעה באצבעה בנקודה כלשהי מתחת לאוזנה הימנית. תווי פניה ריצדו לרגע והשתנו מול עיניו ההמומות של פאט, עיניה הפכו להיות ענקיות וירוקות כשל חתול, עורה הפך זהוב-ירוק. שיערה נותר חום, אך כעת הוא היה מקורזל. היא מיהרה ללחוץ שוב על הכפתור הטבוע בצווארה. פניה חזרו להיות רגילות, ועור גופה חזר לצבעו הוורוד. "לא…" הספיק פאט לפלוט. ואז הוא נדם. היא השעינה את גופתו על מסעד הספסל, וסגרה את עיניו הפקוחות. הגוברניום, היא ידעה, גרם לאבריו הפנימיים להתפחם לחלוטין. לא היו לה נקיפות מצפון לגבי חיסולו של ליוטננט פטריק לאופר מ"קומט", היחידה המיוחדת שרדפה את אנשיה ואמללה אותם ואת מתיישבי אדריאנוס. המתיישבים שאמנם בהתחלה לא כל כך התלהבו לשתף פעולה, אבל אין כמו תצוגת תכלית טכנולוגית כדי לשכנע את הבלתי משוכנעים. היא קמה מהספסל והתרחקה בצעדים מדודים. "המלצר" הצטרף אליה ושניהם צעדו לעבר הכביש הראשי. האישה שידידיה על כדור הארץ הכירו בתור "מוירה ג'נקינס", עמדה להיעלם מעל פני האדמה מבלי להותיר עקבות. בלבה היא נשאה תקווה לחזור יום אחד לביתה האמיתי, אי שם בין הכוכבים. אבל בינתיים, הולך להיות כאן מעניין.

 

[murmur]

זריחה ../images/Emo42.gif

תמיד אהבתי להסתכל על הזריחה. מן נס קטן שכזה, לילה שהופך ליום תוך מספר דקות. משהו בטוח שכזה, אתה יודע שמחר בבוקר השמש תזרח. פעם היו בטוחים שכדור הארץ שטוח, עד שבא אריסטו והוכיח אחרת. ביום שלישי, האחד עשר לדצמבר ישבתי במרפסת.למה לא חזרתי לישון? לעולם לא אבין. אבל חשבתי שיהיה נחמד להכין כוס של שוקו חם ומהביל, לקחת פרוסה של לחם עם דבש ולשבת ולראות את השמש זורחת. היה קר. תמיד בבוקר קר. בשעה 6:30 השמש הייתה כבר במלואה בשמיים, נכנסתי לבית והתארגנתי ללכת לעבודה. אני רואה חשבון, העבודה הכי משעממת שקיימת, אבל אבא שלי היה רואה חשבון וגם אבא שלו לפניו, שזה אפילו יותר בנאלי. אם כבר עבודה שעוברת בתורשה אז שיהיה כבר כבאי, אסטרונאוט או שוטר, מקצוע מגניב שילדים קטנים רוצים לעבוד בו. אף פעם לא שמעתי ילד קטן אומר "אני רוצה להיות רואה חשבון כשאני אהיה גדול". אז כמו שהתחלתי להגיד לפני שהפרעתם לי בגסות, הגעתי לעבודה בשעה 9:00, במשרד "כהן את סמית' בע"מ". זה היה יום שיגרתי במשרד, בלי שום הפרעות מיותרת. חזרתי הביתה, אכלתי ארוחת ערב “מוכנה בדקה”, שעד שהיא הייתה ראויה לאכילה עברו 10 דקות, והלכתי לישון. התעוררתי בשעה 4:57, מכוסה בזיעה קרה, היה לי חלום בלהות, אני לא בטוח בדיוק מה היה בו, אני רק זוכר שהיה שם הנשיא והוא הכריז על יום אבל לאומי. כל המשך הלילה ניסיתי להיזכר מה קרה בחלום, למה נקבע יום אבל לאומי ומתי? יצאתי מהמיטה בשעה 6:08, השמש עוד לא זרחה, החלטתי לעשות את מה שעשיתי בבוקר יום האתמול, הכנתי לעצמי שוקו ופרוסת לחם עם דבש ויצאתי למרפסת, פונה מזרחה, חיכיתי שהשמש תעלה, אבל שום דבר, ב-6:17 כבר התחיל להתבהר אבל השמש לא נראתה בשום מקום, לפחות לא איפה שאני הסתכלתי. נכנסתי הביתה והדלקתי את הטלוויזיה, היה מבזק חדשות מיוחד, הראו אנשים בוכים, כאילו היה איזשהו אסון, כאילו נהרגו הרבה אנשים, ואז שדר החדשות דיבר "כמו שנאמר מקודם, השמש זרחה היום במערב", רצתי לצידו השני של הבית והשמש באמת הייתה שם, הסתכלתי בשעון, כבר היה 7:54 "אם אני לא אמהר", חשבתי "אני אאחר לעבודה". בדרך לעבודה היה פקק תנועה, בחדשות אמרו שהייתה תאונת דרכים ושהתנועה פקוקה לכל הכיוונים, אנשים היו עסוקים מדי בלהסתכל בשמש, או למעשה באין שמש, ולא בכביש. החלפתי תחנה, פרופסור כלשהו לאסטרונומיה דיבר, הוא אמר שהם לא מצליחים למצוא שום הסבר הגיוני לכך שהשמש זרחה במערב, שלא היה ניתן לחזות את זה בשום דרך שהיא ושהם לא יודעים אם מחר השמש תזרח במזרח או שהיא תזרח במערב או אפילו בצפון. החלפתי תחנה, בתחנה ההיא הייתה תוכנית דת, הכומר-שדר אמר שיום הדין הגיע, שה' יעניש את החוטאים וימחול לצדיקים, שמחר תתחיל מלחמת גוג ומגוג ושכולנו, איש ואישה, יהודי, נוצרי ומוסלמי צריכים ללכת כל אחד ואחת לכנסייה, בית כנסת או המסגד שלו ולהתפלל לאלוהיו. כיביתי את הרדיו. הרחובות היו מלאים באנשים, נראה כאילו בגלל שהשמש זרחה במערב כולם החליטו שכדאי לצאת לרחובות, רובם נשאו שלטים כמו 'יום הדין הגיע' ו-'קנו כאן ספרי תפילה, היחידים שיצילו אתכם מהשטן', היו לפחות שלושה אנשים שונים עם השלט האחרון, כל אחד הבטיח שרק הספר שלו יציל מהשטן, "זוז כבר, אידיוט" וקול צופר נשמע מאחורי, בזמן שהקשבתי לרדיו ועצרתי להסתכל על האנשים שמסביבי הפקק התחיל להשתחרר והתנועה החלה לזוז. בשעה 10:02 הגעתי למשרד, רק כדי לגלות שהוא ריק מאדם, ועל הדלת היה שלט: "כולנו נמות! לכו להיות עם המשפחה שלכם. בברכה, אברהם סמית' וצ'רלי כהן". יצאתי לרחוב, בסרטים תמיד רואים ילדים שפתחו ברז כיבוי ומשתוללים סביבו. אבל זה היה דצמבר, והיה קר. אחרי שהסתובבתי ללא מעש במשך כמה שעות הגעתי למסעדה גדולה, גם עליה היה שלט על הדלת שאמר "סגור עקב סוף העולם", נזכרתי שפעם הקדמונים חשבו שליקוי חמה אומר שהאלים כועסים ויענישו אותנו, נראה שלא השתנה הרבה. חזרתי למכוניתי ונסעתי לכיוון הבית. המחשבה ללכת למסגד הקרוב ולהתפלל לאללה עברה במוחי, אבל החלטתי לוותר, מאז שהייתי ילד לא הלכתי למסגד ולא הייתי בטוח שאני זוכר מה לעשות. הגעתי הביתה והחלטתי שאם סוף העולם באמת מגיע אז כדאי שאני אכין לי משהו טוב לאכול. פתחתי את המקרר, אבל כל מה שהיה שם זה רק דבש, חלב שיפוג תוקפו בעוד כשבוע, עגבנייה ושאריות של אוכל סיני. חשבתי על לאכול בחוץ אבל נזכרתי במסעדה הסגורה וחשבתי שגם אם יש מסעדה פתוחה אז היא בטח מלאה אנשים, חיממתי את האוכל הסיני ואכלתי אותו, היה לו טעם עבש של חומרים משמרים. לקחתי עותק של מלחמה ושלום שקנו לי במתנה לפני כמה שנים, תמיד רציתי לקרוא אותו אבל אף פעם לא היה לי זמן. הגעתי לאמצע הספר והשעה הייתה כבר 21:43 השמש כבר שקעה במזרח, גיליתי להפתעתי שאני עייף, שכחתי שקריאה עושה לי את זה. הלכתי לישון. התעוררתי בשעה 6:00, השמש התחילה לזרוח במערב, קמתי והכנתי לעצמי כוס שוקו ופרוסה עם דבש, יצאתי החוצה והסתכלתי על השמיים חסרי השמש. לאחר מכן נכנסתי הביתה, התארגנתי לעבודה ויצאתי. זה היה יום שיגרתי במשרד, בלי הפרעות מיותרות. אכלתי ארוחת ערב “מוכנה בדקה", שעד שהיא הייתה ראויה לאכילה עברו 10 דקות להיות מוכנה, והלכתי לישון. אחרי שבועיים החליפו את השמות של מערב ומזרח, כדי שאנשים לא יתבלבלו.

 

[A.L (boy)]

סיפור לתחרות (ג.ס): שלוש נקודות

שלוש נקודות / (A.L (boy אלן ריקמן ישב מול הדף, כשלידו כוס קפה פושר ועט נובע. אלן ריקמן רצה לכתוב סיפור מדע בדיוני, משהו גדול מהחיים. אלן ריקמן רצה לכתוב יצירת מופת. הוא הביט בדף במשך שעות ארוכות, עד שהחל להרגיש את הבטן שלו מתהפכת. "אני יכול להיות איפה שאני רוצה, לברוא ולעשות ביציר ידי כרצוני, להיות אלוהים. כן, להיות אלוהים". הוא חשב לעצמו על כל אותם אמנים מיוסרים, סופרים, ציירים, תסריטאים, שלמולם ניצב אותו דף, אותה העט ואותו מקום. קפקא, ואן גוך, לאונרדו. חדר פשוט, לא מרוהט מידי, ללא תמונות מיותרות, רק בקבוק האלכוהול הקטן המצוי בכיסם ממנו הם שואבים לגימה מעת לעת, חייהם המיוסרים וחסרי התהילה והזוהר האופפים את דמותם של שחקנים נערצים, והמוח הקודח שלהם אשר חיכה לדבר אחד ולדבר אחד בלבד - למוזה, אותה השראה שתפיח בידם את הקסם, את הרף הגבוהה המדוקדק והמדוייק ביותר של האומנות, שיכול לגדל את פרי ההצלחה החמוץ-מתוק. הוא רצה ללחוץ על כל כפתורי הרגש, וברגע שהכל יפעל כשורה - הוא יידע שהוא עשה את זה. "ומה אם אכתוב יצירת מופת, כיצד אדע שמה שכתבתי הוא אכן יצירת מופת?" שאל את עצמו. ומה אם אף אחד לא יקרא את כתביי, האין זו מטרתו של כל כותב באשר הוא? או שמא ההנאה שבכתיבה גרידא?". אך כל זה לא היה חשוב באמת. אלן ריקמן לא היה מוכן להתפשר על סתם ספר שיעלה אבק במדף ספריה שכוח אל. הוא רצה להירשם בדפי ההיסטוריה. להיות חלק ממנה. הוא ידע שהוא יכול לעשות הכל או כלום, על הדף שניצב לפניו. "האם אני נחשב אומן כיוון שכך אני מגדיר את עצמי, או שמא אקרא כך רק לאחר שאצור יצירת אומנות? אני יכול ליצור אומנות מחורבנת, אבל עדיין אומנות" היגג. אלן ריקמן הביט בשעון הקיר שמעל לראשו, הרי ידוע שלאמנים אמיתיים אין שעון-יד. המחוגים רצו על גבי הספרות הרומיות במשך ימים ולילות כשאלן ריקמן בהה בדף הלבן, הנקי, משווע לשימוש, הסיבים המזעריים שיצרו את השכבה הרכה, השורות הבלתי נגמרות. עיניו של אלן ריקמן נעצמות. "אסור לי.. אסור לי להירדם" אמר לעצמו, מתוך הפחד שבמחשבה שהמוזה עוד רגע עלולה לבוא, ושהוא עלול להחמיץ את הטיסה אשר תישא אותו אל מחוזות הפנטזיה. לפתע, הוא נתקף חרדה. עתיד הפך להווה, הווה הפך לעבר, תחושת הזמן של אלן ריקמן אבדה, עד כי אינו ידע את היום, את השעה, את המקום. הזמן התערבל לתוך עצמו והפך ליחידה חסרת משמעות עבור סבלו הפנימי שיצר את נפשו המיוסרת של אלן ריקמן. הוא ידע שיצירות מופת אינן נכתבות כך סתם. משום מקום. יש מאין. ואולי לא. מה אם יניח את ידו על הדף וייתן למילים לזרום מתוכו. "ואם המשפטים לא יתחברו ליחידה של ספרות מופלאה. מה זה אומר על הספר? מה זה אומר עלי?" התחבט. אלן ריקמן היה חייב לשאוף אוויר. הוא יצא החוצה, כשהוא צולע. הרי אמן אמיתי חייב לסבול ממום כלשהו. אלן ריקמן פתח את הדלת, ולא ראה דבר. כלום. לא אנשים, לא צומח, לא דומם, לא שמיים, לא ארץ, לא צבעים, אף לא שחור או לבן. ריק של אינסוף. "כיצד זה יתכן?" תהה. "אם אני נמצא באינסוף האם זה אומר שאני בן אלמוות? או שאולי אני לא קיים בכלל? ואולי אני פרי דמיונו של סופר מטורף. זהו, אני פרי דמיונו של סופר מטורף". אלן ריקמן חש כלוא. הוא חש כיצד כל תנועותיו נרקמות לאיטן, הוא חש כיצד המציאות מתעצבת על פי קורותיו, למרות שלפני רגע גם הוא עצמו לא היה קיים בכלל. אין לו היסטוריה. איש ללא עבר, עם עתיד לא בטוח. הוא חי בין הגבולות. איש בלי אלוהים, בלי אמונה, בלי שייכות. פרט אחד ויחיד, תלוי לו אי שם. חסר זהות, כמו תינוק שזה עתה נולד לאוויר העולם - חשוף, פגיע, במרחב לא מובן, רק הפעם בלי חום, בלי אהבה. הוא אף אחד. אלן ריקמן מנסה לשנות את השיטה. להילחם בה. הוא רוצה להיות אנושי. לצאת מבין המילים, מבין הנסתר, להפוך גולמי, מוחשי. אלן ריקמן רוצה להרגיש. הוא אינו חש דבר. "האם אני יכול לנצח את הלא ידוע. האם אני יכול לעבור להיות אני. ואם כן, מי אני, מה אני?". אלן ריקמן חזר לביתו, סגר את הדלת והשתהה דקות ארוכות, מסתכל בבואתו שבמראה אך אינו רואה דבר. כמו תמונה שאינה שווה ולו מילה אחת. הוא חשב לעצמו כיצד יוכל לנצח את השיטה. הוא ניסה להפריד את עצמו מהבריאה. הוא לא רצה להיות דמות שחייה מתחילים ומסתיימים במקומות מוגדרים. הוא רצה להתקיים מעבר. לקבל משמעות. להיות מאושר. לחיות את השלוש נקודות של ההמשך. לשלוט בחייו. אלן ריקמן רצה לשלוט בחייו. הוא שנא את הרעיון שיש מי שקובע את גורלו. ואולי אלן ריקמן לא דמיוני כלל. אולי הוא אתה. אולי הוא אני. "אבל כיצד אדע?" חשב לעצמו. "בוא נתחיל ממה שאני כבר יודע" אמר לעצמו. "אני, אלן ריקמן, רוצה לכתוב סיפור. לידי כוס קפה פושר ועט נובע. אני רוצה לכתוב יצירת מופת. אני רוצה לכתוב מדע בדיוני". אך אלן ריקמן לא הצליח לכתוב סיפור מדע בדיוני. המילים נבלעו מפיו, וכל שבקע מגרונו היו אנקות חסרות משמעות. הוא הרגיש כיצד הוא נגמר. כיצד הוא דועך בין השורות. כיצד הוא לא ממשיך לחיות לאחר השלוש נקודות. ואולי כן. אולי הוא חי, כל פעם מחדש, כל פעם מהתחלה, כשהוא מנסה לכתוב יצירת מופת. כי יצירת מופת, אי אפשר להמציא. אולי היא נכתבת מעצמה, מתוך האמת הפנימית שלה, מתוך הקיום, מתוך המציאות. אבל אלן ריקמן לא חי בתוך מציאות, ומצד שני, הוא גם לא לגמרי דמיוני...

 

[Arana]

"סעיף קטן ג' " - גרסה סופית

סעיף קטן ג' אותו יום החל כרגיל. הגעתי הביתה אחרי משמרת לילה, נפלתי למיטה אפילו בלי כוח להתקלח והתעוררתי אחר הצהריים כשאני אולי לא אדם חדש, אבל בהחלט בכיוון הנכון. אחרי מקלחת חמה וארוחה קרה התיישבתי, כרגיל, מול המחשב. כשאין לי הגיג לכתיבה אני שונא את המסך המרצד שלו. חשבתי שיהיה נחמד לכתוב משהו בסגנון קפקא, וחיכיתי לזרם המוזר שמבשר על מוזה - תחושה של גל ואקום שעובר דרך ראשי ועמוד השדרה שלי ומשאיר אדווה של התרגשות. ואז זה בא. זה לא היה אותו גל מוכר של רעיון, אבל דומה. הפעם הרגשתי צמרמורת חולפת את כל גופי ואז שלווה אופפת אותי. המתנתי לראות אולי מדובר בשדרוג של קליטת רעיונות, אבל מוחי לא התמלא במילים ותמונות, אלא רק בתחושה קלילה של נוצות. זה היה מוזר. איכשהו לא הרגשתי כמו עצמי. הסתכלתי מטה על ידי וראיתי אותן שמוטות בחיקי. לא זכרתי ששמטתי אותן. הזדקפתי בכיסאי והסתובבתי לאחור, ואז קפצתי בצרחה אדירה, דוחף את הכיסא אחורה בכוח ומתרחק ממנו בתנופה. ישבתי על הכיסא. כלומר, ראיתי את עצמי יושב על הכיסא, אבל הייתי בטוח למדי שאני עצמי לא יושב שם. הרגשתי את עצמי עומד במרחק של מטר מהמקום בו ישבתי, בגבי אל קיר החדר; אבל ראיתי את עצמי יושב על הכיסא, ראשי שמוט לאחור בהבעה פתטית של דג שנלכד על היבשה. עמדתי כך זמן מה, בוהה בעצמי עד שקול עמוק החריד אותי, "זה נראה מוזר בהתחלה," אמר הקול. "אתה תתרגל." הצצתי לאותו כיוון. היה שם כתם כהה, מעין חור בחלל החדר ששבר את קרני האור סביבו. כשהסתכלתי לתוכו הרגשתי שגלגל העין שלי מעקצץ. הכתם התערבל, רעד ולבש צורה, והסתבר לי שהוא יושב בנוחות על הספה שאוסנת שלחה לא מזמן לריפוד. זנב של מחשבה בנוגע לרגישות של אוסנת בכל הנוגע לכתמים ולריפוד חלף בתודעתי ונמוג. הכתם המשיך להתגשם לדמות שדמתה למישהו עטוף בגלימה כהה. הוא ישב שם, כנראה מביט בי, אם כי ברדסו גרם לפניו - למקום בו היו אמורות להיות פניו - להיראות כמו באר אפלה. "מי אתה?" שאלתי את השאלה המתבקשת מאליה. שביב שניה לאחר מכן חשבתי על כך שהכתם עשוי להיות דוקא ממין נקבה, אך הדמות לא נראתה כמתרגשת. "אני מלאך המוות," הוא אמר, נשמע מעט מאוכזב מכך שנזקקתי להבהרות. "חשבתי שכולם מזהים אותי כשאני מופיע." "אין לך חרמש," ציינתי. המלאך משך בכתפיו. "כאבי גב," הוא הסביר. "הוא נועד רק לרושם, למעשה. בכלל לא ידעתי איך להשתמש בו, לא עברתי שום השתלמות." הנהנתי בנימוס. היה מאוד מוזר לנהל שיחת חולין כזו עם מי שנחשב אימת כל בעל חי. ואם הוא כאן לידי אז זה אומר ש... "אני מת?" שאלתי בזהירות. מלאך המוות נאנח. "זה לא ברור מאליו?" הסתכלתי שוב בגופי השרוע על הכיסא. לא ראיתי תזוזה של בית החזה או של כל חלק אחר בגוף. גם צבע פניי הפך להיות עמום ושעוותי. הרגשתי צער על עצמי. כל כך צעיר... נפרדתי מגופי בדממה, הוא שירת אותי בצורה כמעט מושלמת, הייתי יכול להסתדר איתו עוד כמה שנים בלי להזדקק לחלקי חילוף. הצצתי לעבר מלאך המוות. הוא המשיך לשבת בסבלנות על הספה, נראה עתה קצת יותר חד, כאילו מישהו סידר עבורי את המיקוד כשהתבוננתי בו. הוא הסתכל עליי מתוך באר ברדסו. אמנם לא יכולתי לראות את תוי פניו, אם היו לו כאלה, אך יכולתי להרגיש שהבעתו אומרת ציפייה. "מה עכשיו?" שאלתי. הייתי נבוך מעט. מעולם לא הייתי מת, כזכור. חשבתי שייפתח מולי שער לעולם הבא, שאשמע נגינת כינורות שמיימיים או, לחילופין, את זעקות המעונים בשאול. אבל דבר מאלה לא קרה. שמעתי את שעון הקיר מתקתק בנחת. "התהליך אוטומטי," הוא אמר. "תעבור לשלב הבא של ישותך בעוד דקות מספר, מר מזרחי." "סליחה," חשבתי שאוזני הטעו אותי. "מי זה מזרחי?" מלאך המוות נדמה כקופא במקומו. קולו היה מהוסס כשענה, "אתה אורן מזרחי, לא?" "לא. אני שמואל כץ." הוא היה נבוך. אני כמעט בטוח. "כאן זה לא... דרך ז'בוטינסקי 54?" הוא שאל. "לא. זה שדרות ז'בוטינסקי 54," עניתי. מת או לא, הרגשתי גל של קרח בבטני. "סליחה רגע," מלאך המוות חיטט בשרוולי גלימתו והעלה משם מחשב כף יד, שנראה רגיל לגמרי, אם לא היה אחוז בידה של ישות מהעולם הבא. "זה לא יכול להיות," הוא מלמל בזמן ששלף את עט-המגע הקטן. "אני משוגר אוטומטית לכל יעד לפי סידור העבודה שלי. עכשיו שש ועשרה, לא? הנה זה, מזרחי, אורן..." "סליחה," קטעתי אותו. "עכשיו לא שש ועשרה. עכשיו חמש ועשרה." "מה?" הוא נשא אליי מבט תוהה. "חמש ועשרה. עברנו לשעון חורף היום." "שעון חורף," מלאך המוות חזר על המילים באופן מוכני. הוא הרכין את ראשו המבורדס שוב אל המחשב שבידו ונגע פה ושם בעט הקטן על המסך. לאחר מכן, להפתעתי הרבה, משך לאחור את ברדסו. נרתעתי בחרדה, מתכונן לצרוח. בכל סרטי האימה שראיתי, אפשר היה לקבל התקף לב רק מלראות את "הקוצר" פנים אל פנים. אבל הצרחה קפאה בגרוני כשבמקום הגולגולת המעשנת שציפיתי לראות מתחת לברדס, התגלו פנים נעימים למדי, אם כי חיוורים, של בחור רזה וממושקף. גם קולו נשמע רגיל יותר, כאילו הברדס שימש כמין מערכת הגברה חוץ-ממדית. "תראה, ייתכן ויש כאן בעיה קלה," הוא אמר. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שהיה שמח לשמוע משפט שכזה ממלאך המוות. "מ-מה הבעיה?" "כנראה שהיתה תקלה," הוא אמר, ולאחר מכן השפיל את מבטו אל מחשב כף היד שלו והקליק פה ושם. הבנה נוראה החלה להתגבש בתוכי. "אני רוצה להבין מה שאתה אומר לי," נשמתי עמוק, נזכרתי שכבר איני צריך אוויר, והפסקתי. "לא הייתי אמור למות?!" מלאך המוות הביט בי, מקמט את מצחו. "כולם אמורים למות," הוא הכריז בנימה פילוסופית. "האלמוות-" "עכשיו, עכשיו, לא הייתי אמור למות עכשיו," תיקנתי בקוצר רוח. "אה, עכשיו," מלאך המוות נראה כחש בעליל שלא בנוח. "כן, ובכן, ייתכן והיתה תקלה קטנה, כפי שאמרתי-" "קטנה?! אני מת!" צרחתי. הוא הביט בי במבוכת מה. "כן, טכנית. אבל בכל מקרה היית אמור למות היום. מתישהו. אני חושב." הוא השפיל מבט שוב אל המחשב, שצפצף בעליצות. "אה, הנה. באמת לא עדכנתי כאן את השעה הנכונה. עכשיו זה בסדר." המחשב הזעיר נעלם אי-שם בין קפלי גלימתו של מלאך המוות, שקם מן הספה. "מה בסדר?" שאלתי בחשדנות. "הקדמת את מותך בזמן-מה, אבל לא תהיה שום בעיה. תהליך המעבר לעולם האמת ימשיך כרגיל," הוא היסס מעט לפני שהמשיך, "אולי כדאי שאתן לך פתק, ליתר ביטחון." בואו נקצר. מאז מותי בטרם עת ועד עכשיו גיליתי מאגר מדהים של משרדים, דלפקים, אשנבים, פקידים ופקידות מכל הצבעים והגדלים. מסתבר שכשאתה מת שלא בזמנך הרי זה כמו נישום שהגיע מרצונו למשרדי מס ההכנסה - איש לא יודע מה לעשות איתו. נראה שהפתק של מלאך המוות רק הוסיף על מבוכתם של הפקידים, שלא ממש ידעו איך להתייחס לפיסת קלף שמדיפה ריח של גפרור מעשן ונושאת את הכתובת המסתורית "חריג פמ"ל (טכני) הוב' צ"ג, זלקוביץ". בינתיים התמקמתי לי לא רע במסדרונות של העולם הבא. יש לי עגלה קטנה עם ארגזים לאכסון הניירת שצברתי ויומן עב-כרס לתיעוד מסעותיי בין המדורים, האגפים והמחלקות. מחשב כף יד כמו של מלאך המוות טרם השגתי, אבל אין לי לאן למהר. נדמה לי שגיליתי את הנצח.

 

[murmur]

זהו! אני נכנע!

אין טעם אפילו להתחרות