../images/Emo129.gifהמותות../images/Emo129.gif
כשמדברים על נושא הדמונים ב'חומריו האפלים', בדרך כלל לא מתייחסים לנושא דומה ואפל הרבה יותר. יתכן שזה קרה עקב המידע המועט על הנושא. באמצע "משקפת הענבר", ויל וליירה עושים את מסעם לעולם המתים, ולא חושדים שיש להם בן-לוויה נוסף חוץ מהדמון שלהם. אנו למדים על הימצאות ה'מוות', שנראה במספר עולמות כשם שהדמונים נראים בעולם של ליירה. מעיו דמון שלילי. זהו יצור שתמיד היה חבוי מויל וליירה, בגלל שהוא יודע שאנשים פוחדים ממנו ומנוכחותו. אבל הוא שם, תמיד מחכה לרגע בו האדם שלו יהיה במצב שבו המוות כבר אינו אויב, אלא חבר רצוי שיוביל אותם לצד השני וישחרר אותם מהעולם הנוכחי למקום שלו יותר (או לפחות כך הם חושבים). המוות הוא היצור היחיד שיכול להדריך את האדם המת מפרברי עולם המתים אל הרציף, שם משיט הסירה הבודד יפליג איתם מעבר לגרסתו של פולמן לנהר הסטיקס (הנהר המפריד בין הארץ לעולם המתים במיתולוגיה היוונים – הערת המתרגם) אל עבר חוף עולם המתים, שם נמצאות הרוחות מכל העולמות לנצח נצחים. כשליירה לומדת על כך, היא נחושה למצוא את המוות שלה, ודורשת ממנו לקחת אותה אל הרציפים כדי שתוכל לעשות מה שהיא מרגישה שחייב להיעשות. היא מעט מופתעת כאשר מיד אחרי ההתלקחות הזו הוא מופיע ממקום היחבאו. לאחר מספר דקות של ויכוח הוא מסכים לקחת אותה. בנוכחות המוות של ליירה, פאנטלימון מתכווץ מפחד, כי הוא מרגיש שאם המעשה יעשה הוא וליירה ייפרדו, ואם לא יקרה נס כלשהו – הם לא יפגשו עוד לעולם. אין ויכוח בנושא שגם קירג'אוה, למרות שעדיין לא נראית לויל, מרגישה אותו הדבר. הדמונים מסמלים את החיים – הם אלה שמודיעים לבין אדם שהוא מאוהב, הם החלק בבן אדם שחווה את העולם בכל צורותיו, לכן טבעי שהם יירתעו מהמוות, יצור שגם הוא חלק מליירה, אבל אחד שמסמל את סופו של הדמון. ברגע שמוות לוקח את האדם שלו מעבר לנהר הסטיקס אל עולם המתים, הם לא יכולים לחזור לחיים, לכן הדמונים נעלמים. אבל מטרת המוות אינה ודאית – אדם יכול להיות מת לפני שהוא עבר את הנהר, ואנשים כמו ויל וליירה יכולים להישאר בחיים גם לאחר המעבר. היצור 'מוות' לא מסמל מוות ממשי, וזה נשאר כתעלומה. אולי המוות (הממשי) מגיע כאשר הדמונים נעלמים, כי זה ישמיד את כל התקוות, האהבות, הרגשות – את הנשמה. זה גם הגיוני, מכיוון שפאן וקירג'אוה לא נעלמו, לכן ליירה וויל נשארו בחיים. המוות (היצור) פשוט מדריך את האדם אל תחילת המסע, מביא אותו אל הדרך הנכונה – אך האדם צריך לבחור לאן ללכת, ואיך להגיע לשם בעצמו. אך האם מוות הוא חלק בלתי נפרד מאדם כמו הדמונים? או שאולי זו ישות שייעדה היחידי הוא להדריך אותך אל גורלך, אך לא חלק ממך. אפשר לטעון כך וכך, אבל אני תומך בדעה שהמוות הוא אכן חלק מהאדם. אם גם החיים וגם הנשמה מיוצגים בצורה פיזית, גם לצד הנגדי צריכה להיות צורה פיזית. דברים מעטים בחיים, במיוחד דברים חשובים כמו חיים ומוות לא יכולים להתקיים ללא הניגוד שלהם. מישהו יכול להיות טוב, אך ורק אם הוא יודע מהו רוע. מישהו יכול לדעת מהם החיים רק לאחר שגילה שיש גם להם קץ. לכן למה המוות לא יכול להיות ישות המקבילה לדמונים, ובלתי נפרדת מן האדם? נכון שהוא חושב ופועל בעצמו – אך כך גם הדמונים. גם הוא אינו יכול להתרחק מן האדם שלו, ממש כמו הדמון. לכן לפי המידע המועט שמסופק לנו בספרים על נושא זה אפשר להבין שגם המוות הוא חלק מהאדם. המוות תמיד נמצא בסביבה: הוא יכול להתחבא בטיפת מים, משב רוח וגם סתם מעבר לסיבוב. אנחנו לא יכולים לראותו בעולמנו, כיוון שאנו פוחדים אותו, ומתוך נימוס גרידא הוא אינו מראה את עצמו בפנינו. אבל הוא שם, ממתין תמיד, מוכן לרגע בו יצטרך לבצע את משימתו היחידה. [המאמר מופיע גם באתר 'חומריו האפלים' - www.HDM.co.il ]
כשמדברים על נושא הדמונים ב'חומריו האפלים', בדרך כלל לא מתייחסים לנושא דומה ואפל הרבה יותר. יתכן שזה קרה עקב המידע המועט על הנושא. באמצע "משקפת הענבר", ויל וליירה עושים את מסעם לעולם המתים, ולא חושדים שיש להם בן-לוויה נוסף חוץ מהדמון שלהם. אנו למדים על הימצאות ה'מוות', שנראה במספר עולמות כשם שהדמונים נראים בעולם של ליירה. מעיו דמון שלילי. זהו יצור שתמיד היה חבוי מויל וליירה, בגלל שהוא יודע שאנשים פוחדים ממנו ומנוכחותו. אבל הוא שם, תמיד מחכה לרגע בו האדם שלו יהיה במצב שבו המוות כבר אינו אויב, אלא חבר רצוי שיוביל אותם לצד השני וישחרר אותם מהעולם הנוכחי למקום שלו יותר (או לפחות כך הם חושבים). המוות הוא היצור היחיד שיכול להדריך את האדם המת מפרברי עולם המתים אל הרציף, שם משיט הסירה הבודד יפליג איתם מעבר לגרסתו של פולמן לנהר הסטיקס (הנהר המפריד בין הארץ לעולם המתים במיתולוגיה היוונים – הערת המתרגם) אל עבר חוף עולם המתים, שם נמצאות הרוחות מכל העולמות לנצח נצחים. כשליירה לומדת על כך, היא נחושה למצוא את המוות שלה, ודורשת ממנו לקחת אותה אל הרציפים כדי שתוכל לעשות מה שהיא מרגישה שחייב להיעשות. היא מעט מופתעת כאשר מיד אחרי ההתלקחות הזו הוא מופיע ממקום היחבאו. לאחר מספר דקות של ויכוח הוא מסכים לקחת אותה. בנוכחות המוות של ליירה, פאנטלימון מתכווץ מפחד, כי הוא מרגיש שאם המעשה יעשה הוא וליירה ייפרדו, ואם לא יקרה נס כלשהו – הם לא יפגשו עוד לעולם. אין ויכוח בנושא שגם קירג'אוה, למרות שעדיין לא נראית לויל, מרגישה אותו הדבר. הדמונים מסמלים את החיים – הם אלה שמודיעים לבין אדם שהוא מאוהב, הם החלק בבן אדם שחווה את העולם בכל צורותיו, לכן טבעי שהם יירתעו מהמוות, יצור שגם הוא חלק מליירה, אבל אחד שמסמל את סופו של הדמון. ברגע שמוות לוקח את האדם שלו מעבר לנהר הסטיקס אל עולם המתים, הם לא יכולים לחזור לחיים, לכן הדמונים נעלמים. אבל מטרת המוות אינה ודאית – אדם יכול להיות מת לפני שהוא עבר את הנהר, ואנשים כמו ויל וליירה יכולים להישאר בחיים גם לאחר המעבר. היצור 'מוות' לא מסמל מוות ממשי, וזה נשאר כתעלומה. אולי המוות (הממשי) מגיע כאשר הדמונים נעלמים, כי זה ישמיד את כל התקוות, האהבות, הרגשות – את הנשמה. זה גם הגיוני, מכיוון שפאן וקירג'אוה לא נעלמו, לכן ליירה וויל נשארו בחיים. המוות (היצור) פשוט מדריך את האדם אל תחילת המסע, מביא אותו אל הדרך הנכונה – אך האדם צריך לבחור לאן ללכת, ואיך להגיע לשם בעצמו. אך האם מוות הוא חלק בלתי נפרד מאדם כמו הדמונים? או שאולי זו ישות שייעדה היחידי הוא להדריך אותך אל גורלך, אך לא חלק ממך. אפשר לטעון כך וכך, אבל אני תומך בדעה שהמוות הוא אכן חלק מהאדם. אם גם החיים וגם הנשמה מיוצגים בצורה פיזית, גם לצד הנגדי צריכה להיות צורה פיזית. דברים מעטים בחיים, במיוחד דברים חשובים כמו חיים ומוות לא יכולים להתקיים ללא הניגוד שלהם. מישהו יכול להיות טוב, אך ורק אם הוא יודע מהו רוע. מישהו יכול לדעת מהם החיים רק לאחר שגילה שיש גם להם קץ. לכן למה המוות לא יכול להיות ישות המקבילה לדמונים, ובלתי נפרדת מן האדם? נכון שהוא חושב ופועל בעצמו – אך כך גם הדמונים. גם הוא אינו יכול להתרחק מן האדם שלו, ממש כמו הדמון. לכן לפי המידע המועט שמסופק לנו בספרים על נושא זה אפשר להבין שגם המוות הוא חלק מהאדם. המוות תמיד נמצא בסביבה: הוא יכול להתחבא בטיפת מים, משב רוח וגם סתם מעבר לסיבוב. אנחנו לא יכולים לראותו בעולמנו, כיוון שאנו פוחדים אותו, ומתוך נימוס גרידא הוא אינו מראה את עצמו בפנינו. אבל הוא שם, ממתין תמיד, מוכן לרגע בו יצטרך לבצע את משימתו היחידה. [המאמר מופיע גם באתר 'חומריו האפלים' - www.HDM.co.il ]